"אולי סוף סוף יוציאו את הנגמ"שים משירות", כתב צנחן ותיק בדיון בין מילואימניקים. שני ענה לו "אנחנו נכנסים ברגל. הכי טוב". חייל שלישי כתב, "צה"ל מאוד מקובע. למה לזוז שם עם כלים?". הדיון הזה התנהל זמן קצר אחרי שנחשפו פרטי האירוע בו נגמ"ש מסוג M-113 של גולני נפגע בסג'עייה. מדובר בלוחמים עם הרבה ניסיון מבצעי, כאלה שהיו בדרום לבנון, חומת מגן, עופרת יצוקה ונלחמו בלבנון השנייה. עוד לפני שהחל התחקיר הצה"לי הם ניסו להבין מדוע צה"ל משתמש בכלי שיוצר בשנות השישים ושהגיע לארץ ב-1971.
והם לא לבד. לא מעט חיילי מילואים וגם סדירים מביעים את אותה תמיהה. תוציאו את הראש ותספרו כמה רכבים אתם רואים על הכביש ששנת הייצור שלהם היא 71. לא מעט טענות עלו בנושא ובתגובה ציינו בצה"ל כי "ההחלטה להכניס את הנגמ"שים מסוג זה נעשתה באופן מושכל ומתוכנן".
בעלי הניסיון לא צריכים את התקרית האחרונה של גולני כדי לזכור ולהבין את זה. ב-11 במאי 2004 נכנס נגמ"ש של חה"ן גבעתי לשכונת זייתון בעיר עזה. את הכוח ליווה צוות חדשות של ערוץ 2, שתיעדו את הרגע בו הנגמ"ש פשוט נעלם. הכלי המיושן נפגע והתפוצץ. שישה חיילים נהרגו באירוע וישראל נאלצה להתמודד עם תמונות קשות ברשתות הערביות, תמונות התעללות קשה בחלקי גופות.
רק יום לאחר התקרית הקשה, 12 במאי 2004, חדר RPG חדר את הכלי ללא שום בעיה והביא להשמדתו כליל. הנ"ט שחדר לנגמ"ש פיצץ את אמצעי החבלה של הצוות וכולנו ראינו בזעזוע את התמונות של חיילי צה"ל יורדים על הברכיים וסורקים אחרי חלקי גופות.
מעט מדי תחליפים. האם עדיף לצעוד?
בצה"ל יודעים שמדובר בנגמ"ש מיושן ולמעשה כבר בשנות ה-90 התחילו לעבוד על נגמ"ש העתיד, הדור הבא, כזה שיענה על איומי שדה הקרב המשתנה וייתן מיגון ללוחמים. אולם בעיות תקציביות תקעו את הפרויקט. אחרי אסון הנגמ"שים הראשון והשני הוחלט להאיץ את פיתוח נגמ"ש הנמ"ר שמבוסס על התובה של מרכבה סימן 4 ושלל אמצעים מסווגים. בהמשך הוחלט שהכלי יכלול גם את מערכת מעיל רוח, שמאז כבר הוכיחה את עצמה והצילה את חייהם של לא מעט לוחמים בשריון.
בינתיים פרצה מלחמת לבנון ובצבא, שם ידעו שלנגמ"ש הישן אין סיכוי, שלחו אלפי לוחמים לצעוד ברגל. "כל פעם שראיתי נגמ"ש העדפתי לזרוק עליו את הציוד אבל ללכת ברגל. אין סיכוי שהייתי הולך עליו", כתב חייל מילואים שהשתתף במלחמת לבנון השנייה. ההליכה ברגל של לוחמי החי"ר התאפשרה בגלל טווח פעולה קרוב, צעידות שלא עלו על 12 ק"מ, ומלבד זה גם נפילות של פצצות מרגמה לא גבו מחיר דמים כבד משום שלא היו לוחמים מקובצים. גם בעופרת יצוקה העדיפו לשלוח את הלוחמים ברגל.
צה"ל הזמין כמעט אלף נמ"רים בעלות של 3 מיליון דולר ליחידה והראשונים לקבל אותם היו לוחמי חטיבת גולני. הם נכנסו בשנת 2008 אולם בגלל המלחמה על תקציב הביטחון הוחלט להוריד את המספר לפחות מ-400 ובינואר השנה ל-170 שיכנסו לשרות עד שנת 2017. אומנם נכנסו במקביל כלים כמו האכזרית ודומים לה, אך שוב במספרים נמוכים.
כך צה"ל מצא עצמו עם חיל אוויר שיכול לתקוף באירן אבל חיל יבשה שלא מסוגל להיכנס קילומטרים ספורים מהגבול, לפחות לא עם כלי ממוגן שעונה על הצרכים של שדה הקרב המודרני.
בסופו של דבר צריך לשים את הדברים על השולחן. מחיר החיילים הוא מחיר הכסף. מדינת ישראל העדיפה לחסוך ולא להכניס את הנמ"ר. מצד שני נזכיר גם את מה שכתבו חיילי המילואים – "למה לא נכנסו ברגל?", בדיוק כפי שעשו בלבנון השנייה. במקרה הזה היה ניתן להוריד גם מכמות הציוד שיש להם על הגב, מה שמסרבל את החייל, וזאת משום שאין שום בעיה להכניס אספקה רציפה לכוח שנמצא מעבר לגדר. לוחמי גולני שילמו את המחיר הכבד ביותר וגם עכשיו הם פועלים מול האויב. אבל ביום שאחרי יהיה מי שצריך לחשוב על מה שקרה ואולי גם לתת את הדין.