"אני בלי שעון. כל רגע אמורים להיכנס לעזה": יומני החיילים מהמבצע נחשפים

בפנקסים מקומטים או במחברות עם כיתובים בערבית שמצאו בפנים, כתבו הלוחמים של יולי 2014 את דברי הימים של "צוק איתן". הסיפורים, התחושות והרשמים מובאים כאן כפי שנכתבו בלהט הרגע

סמ"ר ליאור, לוחם בחטיבת הנח"ל, כותב מתוך הרצועה למשפחתו

"אל תתבאסו אני נלחמתי למען העקרונות שלי ולמענכם. אין לי הרבה מה להוסיף. מעט מאוד אנשים יוצא להם למות למען מטרה טובה, למען המדינה, למען האזרחים ולפני הכול למען המשפחה.

אוהב אתכם,
מליאור"

נ.ב

אני רוצה להיקבר בנוסח של ניו אורלינס עם להקה בקבר, שינגנו משהו עצוב וביציאה שינגנו משהו שמח, להשאיר אתכם עם טעם טוב בפה.  

רב"ט יונתן (שם בדוי), לוחם בגדוד 50 בחטיבת הנח"ל

9 ביולי 2014

ריח מוכר של שמן, של יריעות אוהלים ושל מדבר ממלא את אפי בכל שאיפה. התגובה האינסטינקטיבית אליו היא כמו התכווצות של איזה שריר שמפגין מיאוס וחוסר רצון. בא"ח נח"ל הוא באמת אחד המקומות המושמצים עלי אדמות. הבדיחה בקרב החיילים פה היא שכבר עדיף לחזור לשטחי כינוס מאשר להיות כאן.

הגענו לכאן בחיפזון גדול. את כל הציוד זרקנו במועדון. לקחנו את הדברים ההכרחיים בלבד ונמלטנו. כמו פליטים הגענו לכאן. אנשים בלי ציוד בסיסי. ישנים על הרצפה במאהל של פלוגת האימון המתקדם של הגדוד.

לא פשוט ולא קל לתאר את התחושות ואת הרגשות בעתות כאלו. הלחץ והמתח קיימים. גם פחד. אני מתקשה לישון. הבטן כואבת. המחשבות מתקשות לנדוד אל מעבר לידיעה ולהכרה בכך שיכול להיות שבקרוב אנחנו בלחימה.

10 ביולי 2014

חוסר הוודאות מורגש באוויר כמו הערפל של לפנות בוקר בבא"ח. הסקרנות והרצון לדעת, במיוחד בעתות מצוקה, היא תחושה שצריך להבין איך להתמודד איתה. זה אומר אפילו ממש לדכא את יצר הסקרנות. לשהות בחוסר ודאות, להתמכר לו. לא לתכנן דבר. לא לקוות לכלום.

14 ביולי 2014 – שלוש שנים למחאה החברתית

תחושת הלאות הולכת וגדלה. היא גורמת לימים להרגיש כבדים ועייפים שבעתיים. הזמן עצל, הכל כבר פחות זוהר ומרגש. המתח יורד והעייפות עולה. אנחנו מטורטרים ממקום למקום כמעט בכל יום. עולים על אוטובוסים. המעט שאתנו (ציוד לחימה, שקי שינה, מעט ציוד פלוגתי ופלאפונים) עולה לתא המטען ואנו מטלטלים הנה והנה. משטחי כינוס לשטחי אימון, שוהים בבא"ח, עוברים בתחנות דלק ומוציאים את כספנו על עוד אוכל שלא ישביע אותנו, על שתייה שתצמיא אותנו יותר ועל עיתונים שאינם מבשרים דבר.

הניתוק, הלאות והשחיקה נותנים אותותיהם. הדמיון כבר החל לפעול והוא מצייר את היום שאחרי, את כל הדרך עד לבית. מה אקנה ומה אוכל, מה אעשה ועם מי אדבר ועל מה.

בימים האחרונים, כשדיברתי עם מיכל (שם בדוי), היא ניסתה לשאול ולהבין בעיקר במה אני ובמה אנחנו מתעסקים. איפה נמצאות המחשבות. על מה השיחות. למה צמאה הנפש.

השאלות שלה גרמו לתחושות צורבות וקשות. לרגע, ממש היה קשה לא להרגיש בניתוק. בתקופה האחרונה, הקושי שאנו מתמודדים איתו עוד מבית־אל מביא איתו שאלות מוזרות על זרות וניתוק, אנחנו מרגישים ניתוק גדול מאוד בין מה שעובר עלינו לבין איך שהשיחות עם שותפינו מחוץ לצבא מתנהלות. יש קושי בלתאר את מה שמרגישים במהלך השיחה, והרבה פעמים התחושה היא שאין באמת תוקף לשיחות עם אנשים על מה שקורה לנו כאן.

17 ביולי 2014 – מעבר ארז

השעה מאוחרת. כבר כנראה לקראת חצות. אני לא יודע. אני בלי שעון. כל רגע אמורים להיכנס לעזה. אנחנו על ציוד מלא. מיוזעים, מאובקים. בעיקר עייפים. אני וקסטל (שם בדוי) שרים שירים של התנועה כדי להתעודד וכדי לזכור מאיפה באנו ולמה אנחנו כאן. אני מרגיש טוב כרגע. העובדה שעברנו את שעת הכניסה המיועדת מדאיגה אותי כי אני מפחד מעוד חזל"ש או דחייה. העול הנפשי שהמתח הזה יוצר קשה מאוד. אני בספק אם עוד דחייה היא משהו שנוכל לעבור.

בראש מתרוצצות מחשבות ותהיות. האם ניתקל במחבלים? איך ארגיש תוך כדי לחימה? ממה לשאוב כוח, מהאנשים מסביבי או מהאנשים שבחוץ? אין שום סיבה להתעסק בדבר אחר מלבד האנשים שאני אוהב. בימים האחרונים יצא לי הרבה לתהות מאין נובע הפחד שלי. אני לא חושש לחיי. מעולם לא אהבתי אותם במיוחד. הערך שלהם נמוך בעיניי. המוות לא הרתיע אותי אי פעם. המחשבה עליו כן מעוררת בי אימה אך לא פעם התקווה פשוט להיעלם ולהתפוגג קיננה בי.

לעומת זאת, עצם העובדה שרחוק ממני יש אנשים שדואגים לי, שהמחשבה עליי ועל גורלי מדירה שינה מעיניהם, מכאיבה להם בקרביים, מעוררת אימה במחשבותיהם, גורמת לי לדאוג להם בערך כמו שהם דואגים לי. זו תחושה קשה ולא נעימה.

אני כן מפחד מהקושי. ברגעים כה גורליים כל דבר קטן שעלול לא לקרות על הצד הטוב ביותר מעורר בך אימה. המשקלים, העייפות, ההליכות. האם אסבול בזמן הקרב? האם יהיו פצועים?  הרוגים?

18 ביולי 2014 – בית חאנון       

אנחנו בתוך בית פלסטיני בעיירה בית חנון שבצפון מזרח רצועת עזה. הלילה התקדמנו לאט מאוד ממעבר ארז עד לכאן. סה"כ קילומטר וחצי שלקחו שעות וייזכרו בראשי בעיקר בזכות נעליים שנרטבו בתעלת ביוב פלסטינית וכמות יתושים בלתי נתפסת שהייתה בשדות ובמטעים שבהם עברנו.

את הבית כבשנו באש חיה. עם רימונים והכל. אם כי בכלל לא נותר בו אף אחד אחרי כמות התופת שכוחות השריון ירו לעבר האזור. הכיתה שלי טיהרה את הקומה השלישית ואת מתחם הגג. מי שכן גיליתי בבית, רגעים בודדים אחר הטיהור, הייתה משפחה פלסטינית מאחד הבתים הסמוכים שלא נמלטה (קצין האוכלוסייה הדרוזי דיבר איתם ואמר שהם מסבירים שזה בגלל שאין להם כסף) ולכן הכנסנו אותה איתנו לתוך הבית. אני שמרתי עליהם.

זה הרי ממש כמו במעצר, כששומרים על המשפחה, אבל גם כל כך שונה. הרי לפני כמה דקות פשוט ריסקנו להם את השכונה. המבטים היו אותם מבטים מלאי מבוכה ואשמה, אי הנעימות הייתה זהה. כל כך רציתי לדבר איתם. כמו תמיד. לשאול אותם מה הם חושבים? מה הם מרגישים כשכוחות צבא פולשים בצורה כה אגרסיבית לבתיהם? האם הם מאמינים בשלום? מה דעתם על החמאס? לו רק הייתי מדבר ערבית.

נתתי להם את השקית עם סוכריות הגומי שהייתה לי בתיק הלאו. לא חשבתי שזה משנה או משפיע. הצורך במחווה התינוקית הזו היא גם שלי. בסופו של דבר זה גם יצא טוב כי רק הילדה הקטנה שלהם, פעוטה כבת שלוש, אכלה.

19 ביולי 2014

הלילה עברנו לבית אחר. לא קרה שום דבר מיוחד. התקדמנו, ירינו, זרקנו רימונים. דלתות התפוצצו. בפנים לא היה אף אחד.

אני מפחד שתיווצר שאננות. החבר'ה מדברים על זה שלא מטריד אותם דבר ושהראש כבר אינו חושב. אנחנו אמנם רוב היום ישנים וקמים רק כדי לשמור, אך את המחשבות שלי תופסים כמה נושאים. אני חושב על דייריו של הבית החרב כמעט שאנו שוהים בו. מה הם יחשבו כשישובו אליו? איך הם יתקנו את ההרס? מה הם יאמרו לעצמם על ישראל, צה"ל והחמאס? האם יחשבו עלינו, החיילים ש"גרו" פה? אני מתגעגע הביתה כל כך. מאז השדאות לא חשתי ככה.

אני לא מפסיק לצייר בדמיוני את הרגעים הללו. מהחזרה למעבר ארז, הנסיעה לבא"ח, הטלפון הראשון להורים, המקלחת שסוף סוף תשטוף את הכל מעליי. מסדרי הציוד, הנסיעה למוצב, לקחת בחזרה את התיק שלי. והביתה. אני מתגעגע אליו עד כדי כך שכואבת לי הבטן מזה. אני מתגעגע לריח שלו, למרגש שבו. לאווירה שיש בו בחודשי הקיץ. לאוכל של אבא שלי, לשחק עם אחים שלי. אני כבר משתוקק לשבת ולספר על מה שהיה, ואני כל כך מקווה שאוכל לפתוח ב"לא היה שום דבר מיוחד".

20 ביולי 2014

עד כה המחשבה הכי הזויה היא שאפילו בתוך עזה, ברגע האמת, כשהכל אמיתי מאי־פעם, אתה יכול פשוט להירדם. אפילו תוך כדי הליכה אל היעד. בתוך פרדס. בכל רגע יכול לקפוץ עליך מחבל מאיזו מנהרה, או שיפתחו עליך באש צלפים, או שיחלו ליפול עליך מרגמות. פעם, חשבנו שכשהדברים אמיתיים ומוחשיים הכל נעשה קל יותר. זה שקר. אתה עייף גם כשיש מידע על חדירת מחבלים למתחם ותיק הלאו כבד גם כשאתה חוצה איתו רחוב פלסטיני בבית חנון.

21 ביולי 2014

17 הרוגים?! זה לא יותר מדי? איך לעזאזל הגענו למצב כזה? ומתי כל זה ייגמר? ומה קורה בחוץ?! זה מטריף אותי.

22 ביולי 2014

הייאוש מחלחל מהסדקים בקירות פנימה אלינו. יום ולילה, הכל אפור ותפל. כבר חמישה ימים שאנחנו כאן וכלום לא מתקדם. מבחוץ מגיעות רק שמועות. 20 הרוגים, 30 הרוגים, 40 הרוגים. לא באמת מבחינים בין אמת לכמעט אמת. המחשבה על כמות ההרוגים העצומה מזעזעת ומטרידה בעיקר בגלל שאני בטוח שכל מי שבחוץ ודואג לי, נחרד מכל הרוג. חוץ מזה גם אני חושב שאולי ההרוגים הבאים הם אנחנו.

אפילו במלחמה הכל איטי ושוחק. אנחנו מנסים להעביר את הזמן במשחקי חברה, בשירים, בכתיבה, בעישון ובעיקר בשינה. אבל כבר בעיקר רוצים לחזור. הגב כל כך מגרד מהקרמי שצמוד לגוף כבר חמש יממות, השיער דביק, כפות הרגליים שורפות והשעמום הורג מבפנים.

אני חרד מהאפשרות שנצא להתרעננות ונשוב למבצע. אני לא חושב שנפשית אוכל להכיל את זה, ואני כבר מעדיף להישאר בפנים עד הסוף.

התחלתי לכתוב שיר (אני גרוע בזה אבל דווקא הוא הלך לי לא רע) ואחת השורות בבית הפחות מוצלח בו היא "שעון חול שאין לו סוף מתקתק". אנחנו רגילים מכל מקום אחר בצבא לספור את הזמן לאחור, ותמיד יש איזושהי נקודת אור, גם אם לא ממוקדת, שבה ברור שהכל ייגמר. זו הפעם הראשונה שבה חוסר הוודאות תקף גם לגבי מועד הסוף.

23 ביולי 2014

אתמול הצלף שיורה עלינו כבר יומיים מדרום מזרח פגע בראש של מפקד מחלקת שריון שיצא לתפעל את המק"כ (מקלע כבד) שעל הטנק שלו. הוא מת.

זה לא היה כזה שוק, בסך הכל מסביבנו מתים אנשים כבר שבוע, אבל עצם זה שזה קרה 20 מטר מאיתנו היה מוזר.

24 ביולי 2014

קיבלנו בשורות לפיהן במוצאי שבת המבצע מתרחב ונצא לכבוש את היעד הבא.

נכון לעכשיו, אחרי 33 ימים רחוק מהבית, זה נשמע כמו האופציה הגרועה ביותר. לנוכח מספר ההרוגים העצום עד כה, זה נשמע רע אף עוד יותר.

המכתבים שהגיעו עם שי (שם בדוי) אתמול היו מאוד נחמדים, אך גם קצרים מדי בשביל להיות יותר מזה.

26 ביולי 2014

היום נכנסו לבית שני לוחמי הנדסה שנמצאים פה במגנן ושאלו אותנו כמה זמן לא התקשרנו הביתה. היו להם פלאפונים והם נתנו לנו להתקשר. בחרתי שלא, כי אני לא בטוח ששיחת טלפון קצרה הביתה בעת כזו היא טובה.

המבצע לכיבוש היעד נדחה מאתמול בשל הפסקת אש הומניטרית ואמור לצאת לדרך הלילה. יש פחד. אנחנו מודעים למה שקרה שם אמש (שני הרוגים לחטיבה) וגם לא כל כך מבינים מה הרציונל מאחורי הפעולה. אני נכנסתי למין מחשבה כזו שהכניסה לעומק העיירה תוסיף לי סיפורי וואסח בחזרה בבית. אני מבין שזה אולי קצת דפוק, אבל זה מחזק אותי מלחשוב אך ורק על הפסקת אש.

השחיקה כאן הולכת ודועכת עם הזמן כמו המתח, המחשבות והמוטיבציה. השעמום גואה אף יותר מבעבר. 35 יום לא הייתי בבית, זה מחרפן. זה מוציא אותי מדעתי. אני כל כך מתגעגע שאזלו לי המילים. אני רוצה לברוח, לא לחזור לעולם. הפחד הוא שימי החופש בסוף המבצע הזה לא יתאמו בשום צורה את המאמץ שהיה.        

סמ"ר (מיל') יפתח, לוחם בגדס"ר גבעתי

יום שישי – 1 באוגוסט 2014

אחת וחצי בלילה, נכנסנו ל"אכזרית" אחרי שהתעפצנו עליה במשך שלוש השעות האחרונות. זאת הפעם הרביעית שאנו חוצים גדר ונכנסים לרצועה.

בסביבות השעה שמונה הגענו ליעד. ה"דובי" הזה נוסע כל כך לאט. הבית היה הכי גבוה בסביבה, כיאה לכוח רתק. כל הדרך יריתי במא"ג המקלען צרורות על מנת להוריד ראשים. כשנכנסנו לבית גילינו שהוא לא שונה בהרבה משאר הבתים שכבשנו בשבועיים האחרונים מאז החלה הכניסה הקרקעית. היינו אופטימיים. הבאנו יין לקידוש בבקבוק פלסטיק לערב שישי.

בסביבות אחת נכנסנו לעמדות, אחד בכל כיוון. בסביבות 10 וחצי קמנו מידיעה בקשר על "חניבעל" – חטוף בשפה הצה"לית – ו־2 הרדופים, כ־900 מטר מערבית אלינו. מיד העלינו את הסד"כ (סדרי הכוחות) בעמדות והערנו את כולם בבית. תוך 15 דקות נשמעה פקודה בקשר לעלות לכלים ולהגיע לציר. כל הדרך נתנו אש מטורפת לצדדים מהמא"גים של האכזרית. בינתיים בקשר שמענו שהחטוף מהפלס"ר. לא האמנתי שחטפו מישהו חי מהסיירת, פלוגה של אריות. לא יכול להיות!

מהקשר הבנו שהיעד הוא מסגד בו נמצא הפיר הראשי של המנהרה דרכה חטפו את גולדין, קצין בסיירת. לחמתי בסיירת שלוש שנים כך שהכרתי אישית כמעט את כולם, אבל את הדר לא הכרתי מכיוון שהיה בתפקידים פיקודיים רוב הזמן בהכשרות. יצא לי להחליף איתו כמה מילים. אפשר היה לראות שמדובר בבחור נעים עם לב זהב.

הגענו למסגד וחיכינו לפקודות. סוויסה, הרס"פ של הפלחה"ן, עבר ליד האכזרית שלנו. שאלנו אותו מה הולך ואם הוא יודע מי ההרוגים. "מ"פ הסיירת בניה שראל", הוא ענה, "והקשר שלו". את המ"פ לא הכרתי מכיוון שהוא בדיוק נכנס לתפקיד כשהשתחררתי. הוא היה אולי חודשיים בתפקיד. שמעתי שהיה אמור להתחתן בקרוב, מסכן. מיד ידעתי גם מי הקשר, ליאל. חמודי, הייתי קורא לו. בחור שמנמן ונשמה טובה. בדיוק אתמול דיברתי איתו כשפגשתי אותו במהלך ההתרעננות בשטחי כינוס. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי. הוא לא היה בפלוגה תקופה, יצא למ"כים. "קשר, אחינו", הוא ענה בחיוך. "חרא תפקיד", אמרתי. "אני יודע", הוא ענה, תמיד בחיוך.

מ"פ הפלחה"ן ביקש מאביאור, המפק"ץ שיארגן לו שישה מוקשים לפוצץ את הפיר.

אחרי הפיצוץ נכנסנו לתנועה ועברנו לפיר הבא. פוצצנו גם אותו. בסביבות שבע הגענו לשדה פתוח. יצרנו מין מגנן והתכוננו לפקודות להמשך. אמרו לנו להיערך לשינה. כנראה נצא להתקפה בשעות הלילה. פתאום היה זמן לחשוב. חשבתי על המשפחה שבטח רואה בחדשות שיש שני הרוגים וחטוף מפלס"ר גבעתי, הפלוגה שלי. הם לא יודעים שבמילואים הגעתי בכלל לפלחה"ן. כמה הם דואגים. כעסתי על צה"ל ועל הפוליטיקאים. נחטף חייל ועכשיו אנחנו הולכים לנוח. ה"אכזריות" יצאו לתדלוק ורגע לפני כן כמעט נדרסנו, על אמת. יצאתי מזה בזחילה.

יום שבת – 2 באוגוסט 2014

קמתי בבוקר. ידעתי שהייתי צריך לשמור לפחות פעמיים בלילה, אבל גיליתי שלא העירו אותי בכלל. אתמול הגיע "אוכל חם", חמגשיות שעד שהגיעו אלינו היו כבר קרות. עלינו ל"אכזרית" בעשר וחצי אחרי ניקוי מא"גים ונשק אישי. נסענו לקחת תחמושת ולמלא דלק ביפהפייה (האכזרית). כל הגדוד היה שם, ליד פיר המנהרה ממנו בוצעה החטיפה. היו שם ארבעה שומרים מהצוות של הקשר שנהרג. דיברתי איתם קצת. ביניהם היה אחד שירד אחרי החוטפים למנהרה. בחור טוב, היה מהאחרונים שהגיעו למקום. הוא סיפר שהיו מלא הסתעפויות שם למטה.

אח"כ עלינו לאכזרית ונכנסנו לבית חד־קומתי לשהייה. כבר ארבע ולא אכלנו משהו נורמלי. ככה זה פה, בקושי אוכלים, בטח שלא מסודר.

בערב ביקשתי נעליים, כי נעלי ההרים שהבאתי מהבית היו בלי סוליה. הקצין הג'וב שם התעקש להביא לי נעליים סוג ב' כי אני מילואימניק. התעקשתי על נעלי חי"ר כמו שהיו לי בשירות. הוא התעקש לא להביא לי. במפגן כוח כלשהוא מאוחר יותר הוא טען שאני זקוק לו ושכל מה שאני מקבל לבפנים עובר דרכו אז שלא כדאי לי להתעסק איתו. צחקנו. הסמ"פ פלחה"ן הבטיח שאקבל מחר נעלי חי"ר. נראה.

יום ראשון – 3 באוגוסט

חזרנו לבית ב-11 ועלינו לשמירה עד אחת, גדיר ואני. היינו אמורים לעלות שוב רק בשמונה, לשמור על פיר מנהרה שגילו בסמוך. בסביבות ארבע בבוקר עלתה בקשר קריאה שזיהו מחבלים במרחק של 300 מטר מאתנו. העירו את כולנו, עלינו על הווסטים והקסדות ותצפתנו מהחלונות. להישאר ער שם היה אחד הדברים הקשים שעשיתי מאז תחילת הלחימה. אושרי לידי ביקש חילוף לעשן ולהתעורר. חבל שאני לא מעשן. נרדמתי בעמידה ומיד קמתי. אחרי שעתיים בערך ליד החלון, הוחלפתי ונרדמתי לחצי שעה, עד שהייתי צריך לקום שוב, לשמור על הפיר.

ישבנו ודיברנו על כלום. התעורר ויכוח בין זיו לאדיר ואני ומושיקו זרקנו משפטים רק כדי להתערב. שומרים ברביעיות ביום ובשמיניות בלילה. ככה זה כשאתה שומר על מנהרה שרק שלשום יצאו ממנה מחבלים וחטפו קצין.         

סמ"ר גל (שם בדוי), לוחם בגדוד 50 בחטיבת הנח"ל

יום שישי – 1 באוגוסט 2014

אנחנו נמצאים בשטחי ההתרעננות. כבר עברו מעל לשבועיים מאז שהחל השלב הקרקעי. לפני כל הניתוחים והמחשבות הבטחתי לעצמי שאני ארשום את כל האירועים שקרו בסדר הכרונולוגי שלהם, כדי שלא אשכח.

***

יום חמישי בבא"ח נח"ל. הרגשת חזלו"ש באוויר. אנחנו יורדים בשטח כינוס ליד החממות ורואים לוחמים עם צבעי פנים. אי אפשר לטעות, זה הסממן לזה שנכנסים (תמיד מצלצלת במוח האמירה שבעמוד ענן הם כבר היו על הגדר עם הפנים הצבועות).

אנחנו לא מספיקים ללכת 100 מטר וכבר מגיע קצין ומתחיל לצעוק עלינו שנחבור כבר לשאר המחלקה ונסתדר בסדר גדודי.

זהו, זה הכי אמיתי שיש... אנחנו נעמדים, יותם (שם בדוי) ואני בחוד של המחלקה. יש קצת התברברויות והמתנה, ואז מתחילים הפיצוצים. בהתחלה פצצות תאורה, אחר כך הפצצות של חיל האוויר ואז טיל הגיל הראשון נורה, כמו מטאור שמרחף באוויר.

אנחנו מתחילים בהליכה לעבר הגדר. בשלב הזה יותם כבר מאוד לא מרגיש טוב. אנחנו עוצרים ליד אחת החממות. זו כבר הפעם השנייה או השלישית שהוא מקיא.

הרבה זמן של המתנה. עדיין מרחפת באוויר שאלת החזלו"ש, אבל אז שומעים את הקשר של הפלחוד – "חצינו את הגדר".

מתחילים בהליכה בידיעה שזהו, מפה אין דרך חזרה.

החלק המוזר הוא שאתה לא סגור באמת עד הסוף מתי עברת את הגבול. אני עובר את הגדר. נוצר קצת בלגן ויש נתק. בשלב הזה כבר רואים את הלהבות מקו הבתים הראשון.

לפני הכניסה כבר מודיעים בקשר על בריחה המונית מהמקום. אנחנו נשכבים לחיפויים. האדמה רועדת. לא ברור למה. אני מסתכל ב"לי־אור" (כוונת לראיית לילה) ורואה טנק (שנראה כמו מפלצת מתכתית) עובר 100 מטר מהמקום שבו אנחנו שוכבים.

בית־להיא עולה באש והגדוד מתקדם בזריזות.

את היומיים הבאים אנחנו מעבירים על הגבול, מאבטחים ביחד עם הפלוגה את השער. נלחמים בעיקר בחום, בזיעה, בזבובים ובשעמום. בונים מחסות כמו בהישרדות ושוכבים בצהריים שעות מבלי לנוע יותר מדי. בלילה הראשון אנחנו מנסים לחבור למחלקה, אך נעצרים 100 מטר בתוך שטח הרצועה. לא מאשרים את הכניסה שלנו. למחרת שוב מנסים להיכנס, אבל הפעם חוזרים כי העבודה על המנהרה הסתיימה והגדוד כולו יוצא מבית־להיא.

אנחנו מגיעים לשטח התרעננות. אני מתקשר להורים. אבא נשמע לחוץ כמו שמעולם לא שמעתי ואמא בוכה ולא מפסיקה לברך אותי. לאחר מכן טלפון לרוני (שם בדוי)... היא מזהה את הקול שלי ומתחילה לבכות.

הלחץ הוא גדול. אני לא מרגיש טוב וחושש לא להיות חד בפנים. הפעם הפלוגה נכנסת וכובשת בתים. יש תוכנית ונכנסים כבר בלילה. אנחנו מספיקים עוד לנוח, להתקלח, לאכול ולהתבשל קצת בתוך עצמנו.

האור מתחיל לעלות כשאנחנו כבר ממש בקו בתים הראשון והעייפות מתחילה לנצח את רובנו, אפילו את ניר (שם בדוי), אך מהרגע שאנחנו נכנסים ללחימה האדרנלין מתחיל לתת את אותותיו.

בפעם הראשונה אני נכנס לבית פלשתינאי בעזה. הצנרת בקיר התפוצצה והמים לא מפסיקים לזרום החוצה. כיבוש מוביל כיבוש ולבסוף אנחנו מגיעים לווילה שלנו, שבה אנחנו מתמקמים. בית לבן, דו־קומתי. כנראה של תומך פת"ח.

***

לקראת הערב אנחנו מתחילים בעבודות הביצור. הופכים מיטות, שולחנות ומזרנים על כל חלון ועל כל פתח. אני משתדל לא להרוס דברים חיוניים, כמו דודי המים או דברים שלהם הפליטים יזדקקו כשיחזרו. השתדלות מייאשת, כשה-D9 פשוט מגיעים והורסים בתים כלא היו. דבר שאני מצדיק לחלוטין! כל בית שנהרס סיכן אותנו. עצוב להגיד אבל עדיף בית הרוס על פני חבר עם כדור בחזה. ככה זה במלחמה.

בבית הספר שלידנו יש כ־1,200 פליטים. זה בית ספר של אונר"א ולכן מוגדר לנו לא לפגוע בו. אני מבין שאנחנו מתעסקים עם ארגון טרור אמיתי, אין להם מוסר. הם לא מבדילים בין טוב ורע. כמה ימים לאחר מכן נפתחת אש מכיוון בית הספר.

השמירות בלילה קשות. שעה שמירה ושלוש שעות מנוחה. זאת אומרת שאין שינה רצופה. כל לילה יוצאים לפעולה.

ביום שני מגיעה ההודעה בקשר. יש ארבעה פרחים לפלח"וד (100 מטר מאיתנו). בהתחלה אני חושב שפרח זה הרוג, אבל אז מבין שהם פצועים. אנחנו מתחילים תנועה לעבר הבית. הרבה חשש בלב מהמראות. אנחנו מגיעים. הפצוע הראשון יורד. הוא מתחיל ליצור נקישה עם האצבעות בעזרת שתי הידיים ליד האוזניים. בהתחלה אני חושב שהוא השתגע אבל אז אני מבין שהוא מנסה לבדוק את השמיעה שלו. לאחר כמה ימים אני שומע שנקרע לו עור התוף, בשתי האוזניים.

***

בבית חשוד, תמונה של נער בערך בגילנו עם קלצ'ניקוב מיד תופסת את העין. זו תעודת הוקרה מהחמאס. יחד איתה אנחנו מוצאים הרבה עלונים.

אנחנו נמצאים בבית כבר זמן מה ומסתבר שנשארים לישון כאן. אנחנו מתחילים ליצור מהבית מוצב. אנחנו הופכים את המיטות והמזרנים בשביל לחסום את החלונות. למרות שהוא בוודאות שייך לפעיל חמאס, כשאנחנו מזיזים את השידה הרעועה שעלולה ליפול עלינו אנחנו מזיזים בעדינות את כלי הזכוכית והחרס שעליה, כדי שלא יישברו. פישמן (שם בדוי) רואה קלצ'ניקוב שהקנה שלו מופנה אליו. אנחנו מוצאים בבית גם וסט וכמה מחסניות.

זה הזוי, אבל אני לא יכול שלא לרחם על יושבי הבית. כשאני הופך את אחד המזרנים אני רואה שאין תחתית אמיתית למיטה. יש מסגרת, אבל התחתית מורכבת מדלתות של ארונות ושל שידות. בקומה העליונה השירותים סתומים. הגז הוא פח ועל הקירות מצוירים ילדים, שכנראה גם ילדים ציירו. עזה עונה על כל קריטריון של מדינת עולם שלישי.

יום שלישי 3 באוגוסט 2014

יום שישי. הורדת פקודה. הגדוד נכנס פנימה במטרה לכבוש את היעד הבא. הפלוגה שלנו ראשונה בסדר הגדודי. המחלקה שלנו שלישית בסדר הפלוגתי. לאחר הליכה של פחות משעה בין הריסות הבתים, שבמהלכה מורגשת הסכנה באזור החדש בעיירה, הפלוגה מותקלת! ירי על מחלקה 1. כל ההתרחשות נשמעת בקשר של ניר. לתפוס מחסות, להיכנס לתוך הבתים, מהר, יורים עליי, אני לא מסוגל להרים את הראש, מישהו רואה מאיפה הירי, יש לי פרח אחד, קיבל כדור ברגל, איך קוראים לו? נתנאל (שם בדוי, מ"פ פלוגת שריון) תגיע, מזהה את המקום? תן אש.

בסופה של ההתקלה מזמינים מסוק קרב שמפיל את המבנים מהם בוצע הירי. המחבלים נקברים בהריסות.     

צוות 1א, פלוגה ב', גדוד "שלח" בחטיבה 401

17 ביולי 2014

צעירים, נמאס לחפות רוצים מלחמה

בס"ד

עוד יום עובר ועוד יום ואני כבר מתבלבל עם התאריך. לא מצליח לזכור מתי יום ההולדת, היום או מחר. הספק מתבהר כשאנו חוזרים לכמה שעות. יש!! שיחה להורים והופ טרללה גדלתי בשנה. היום יש לי 21 שנה, אני מתחיל להזקין. אבא עושה לי שיחת ועידה עם כל המשפחה וכך חוגגים לי יום הולדת דרך הפלאפון. איזו מסיבה מגניבה. גם משמח וגם בחינם :)

טוב צריך לישון. נקווה שהיה שווה לעבור את השנה הזאת. שתהיה שנה שמחה יותר ומאושרת

***

בוקר ואני מאזין... עייף מת, פיצוץ... רעב, בא לי ספגטי של אמא. חרמן. חרמן. נמאס, כבר בקושי מעניין אותי לירות פגזים, למרות שירינו רק שישה והקצין בלילה האחרון ירה יותר... רוצה לשים את הראש על החברה ולישון ולהתפנן... מתי ייגמרו המנהרות ונלך הביתה? שבת שביעית, הנה אנחנו באים. אולי את השבת השמינית נעשה כבר בבית, עם המשפחה והחברה.

שבת שלום לכל עם ישראל

***

השעה 0:27 ו-31 שניות. שליו ושילה טוחנים 2,2 בצריח. בוקובזה בתא נהג, עזראי מתפנן עם הכרית.

קיבלנו גזרה לסרוק מכוונת המפקד. שילה נרדם עם האף על הטי-וי תוך כדי שהמשקפיים מתגלצ'ות לו למעלה.

בדיוק סיימתי לעשן את הקאמל האחרונה שלי... כבר היינו אמורים להיות בארז. אמרנו אולי סוף-סוף נפגוש את ההורים מחר, אבל לא!!!! מנהרה מזדיינת החליטה לצוץ לה באמצע הלילה... מה נראה להם?!?

חמאסניקים מניאקים תנו קצת שקט!

שבועיים אנחנו פה טוחנים. חאלס!

רוצים לשבת בים עם בירה ביד ולשתות ולצחוק.

אנחנו בדרך לשבת השביעית ברציפות!

***

מוזיקה... דבר אהוב

מרענן ומשפר מורל

אבל מזכיר

את הבית

לטוב ולרע

גורם לשאול

עד מתי

ואיפה הבית אם הוא באופק.

או לעוף הביתה או להיכנס בהם

סמל יניב, לוחם בגדוד צבר בחטיבת גבעתי

יום שני 21 ביולי 2014

4:00 – אנחנו ברפיח. הגדוד בשיירה. כולם יושבים באכזריות. המג"ד מדבר. "קדימה, מתחילים תנועה".

כולם מתעפצים באכזרית. מפקד הרכב, הנהג ואני ערים כל הזמן. אחרי 20 דקות של נסיעה, אני נרדם. הנהג עוצר בחוזקה. אני מתעורר בבהלה. אני שואל את מפקד הרכב: "משיח, חצינו גדר?" והוא עונה לי: "כן, אנחנו בישראל". אני נושם נשימה ארוכה וטובה. עכשיו אני מרגיש בטוח.

7:00 – משיח אומר לי: "טוביץ, צריך לפרוק את המקלע". אני פותח את המדף, מסתכל אחורה ורואה את כל האכזריות של הגדוד בשני טורים. אני פורק את המא"ג בחוץ ונכנס פנימה. אני מעיר את כולם. "חבר'ה, קומו, הגענו לשטחי הכינוס, אנחנו בישראל". אף אחד לא מאמין עד שבורג פתח את הדלת וכולם יוצאים החוצה. אנחנו מסתכלים אחד על השני. אנחנו שמחים מאוד לשמוע שכולנו פה, אף אחד לא נפצע וכמובן אומרים בלי עין הרע!

הגדוד מתחיל בסידור, מלא מחדש, חזרה לכוננות, ניקיונות הנשקים.

אני מסתכל לאחור וקולט את המחלקה שלי. עד עכשיו הייתי בלעדיהם, כי הייתי חפ"ק מג"ד. המ"מ שאני הכי אוהב מחייך אליי, מתקדם ומחבק אותי ומנשק אותי, אומר לי: "הכל בסדר, טוביץ". אני ישר רץ לחבק את המחלקה שמאוד התגעגעתי אליה.

8:00 – הראש עסוק מיד בלהשיג טלפון להתקשר לאמא. אני מחייג, רושם את המספר של הבית וכל היד רועדת. הטלפון מחייג ואני אומר לעצמי: יניב תהיה רגוע. לא להתפרק לאמא בטלפון.

אני שומע "הלו" כל כך שבור ולחוץ. אני מתחיל לדבר. אמא, מה קורה? מיד היא מתחילה לבכות.

אמא, מה שלומך? איך את? אני בסדר אמא, יצאנו היום מעזה. הכל טוב, אני בריא ושלם.

אמא שלי ממשיכה להביע את עצמה בבכי. אני לא יכול כבר, אני מתחיל לפרוץ בבכי. שנינו בוכים. אני אומר לה: "אמא, מה עם חברים שלי רון ודור? תגידי לי שאלה לא הם". כולי חנוק.

היא אומרת: "יניב, כולם פה. החברים שלך בקשר איתי. הכל בסדר. אלה לא הם. תהיה רגוע".

סמל מקונן, מ"כ בגדוד 101 בחטיבת הצנחנים

היום הוא היום השמיני מאז שנכנסנו. כמו בכל הימים, אנחנו מתקדמים מבית לבית, מטהרים ונערכים להגנה ולחיפוי. הבוקר אנחנו נשלחים לאבטח כוח הנדסה שיוצא למשימות בפירים, שיוכלו להמשיך בעבודתם בלי איומים של האויב.

אנחנו מתמקמים באחד הבתים, בשורת בתים שלא היו בהם כוחות לפני שאנחנו הגענו. מה שאנחנו לא יודעים הוא שבאחד הבתים הסמוכים יש חוליית מחבלים, שככל הנראה מחכה ללילה, שנהיה עייפים או שהחיפויים יהיו חלשים. שני חבר׳ה מכוח ההנדסה שאנחנו מאבטחים נכנסים לבית לידנו, לראות אם יש שם כוחות שלנו ולהזהיר לפני שהם מפוצצים את אחת המנהרות.

איך שהם נכנסים לבית הם מוצאים (תמ"ק) עוזי. הם חוזרים לפתח הבית ומדווחים לנו בצעקות על המציאה. אנחנו שומעים את הצעקות הנלהבות שלהם, ורגע אחר כך – צרורות של קלצ׳. כוח המחבלים מתחיל להסתער מהבית החוצה, לכיווננו. בהתחלה אנחנו לא יודעים מאיפה זה בא וכמה הם. אנחנו שומעים עוד צרורות מכיוונים שונים. רימונים. בבית שלנו יש עמדה שצופה לכיוון הציר. המ"פ יוצא לעמדה ללא פחד, ומתחיל קרב יריות בינו לבין המחבלים. הוא מוריד את שניהם ונפצע תוך כדי מרסיס של אחד הרימונים.

בתוך הבית אנחנו נסערים ומפוחדים. אנחנו לא יודעים מאיפה הולכים להתקיל אותנו. אני מרגיש חוסר אונים. אני רוצה לשמור על החיילים רגועים, שלא יפחדו. זה קשה, כי אתה לא יודע מאיפה תותקל. כל כך מפחיד להיות בחוסר ודאות. בסוף, המפקדים והחיילים נרגעים. אנחנו ממשיכים לחפות על כל פיר שבבית. אם מישהו מנסה לחדור, הוא מקבל כדור בראש. 

סמ"ר רביד, לוחם בגדוד "שלח" בחטיבה 401

"אם לא עכשיו אז מתי, כמה אפשר עוד לחיות באולי..."

כבר כמעט שלושה חודשים שאני חי את המשפט הזה, לא מאמין שזו המציאות שלי. את אמא לא ראיתי כבר חודשיים ברציפות. לא שתיתי בירה. בלי ים. בלי ליהנות מהשמש. בלי לצאת לבלות... כלום. מלחמה!

נכנסנו ביום חמישי בלילה לתוך בית חנון. מקום דפוק מהיסוד. רק יורים עלינו, מפצמ"רים לנו את הצורה, אבל אנחנו, לא מזיז לנו בכלל. אנחנו מגיבים בהתאם. יורים חזרה, מפרקים בתים, פורטים מחבלים לאגורות. איך אומרים? עושים להם בית ספר, עם בגרות בפירוטכניקה.

יום שלישי, 18:00 בערב. אנחנו מתארגנים לארוחת ערב אחרי שטחנו במבה במשך חמישה ימים רצופים! מחלקה 3 בעוד כמה שעות אמורה לצאת להתרעננות בשטחי כינוס ל־24 שעות. אני מסתכל במצלמת מפקד על נתן ועל הטנק שלו, כש... בום. אני שומע שריקה כזו ומשהו פוגע במשהו. אחרי חמש שניות בדיוק הצרחות בקשר מתחילות. "3 חטף כדור, 3 חטף כדור, הוא הרדוף..."

הוא נהרג במקום. אחד האנשים הכי קרובים אליי מת... איך אוכלים את זה? ועדיין אני חוזר פנימה בלי לחשוב פעמיים בכלל. בדמעות, אני מעמיס פגזים ואספקה לטנק. ככה עוברים להם הימים והלילות, במחשבה על הקלות שבה חיים הולכים להם... אני מבין שאני לוחם ושאני מגן כרגע בנפשי על המדינה ועל החיים של כולם, שמול אותם אנשים שמקדשים את המוות, אנחנו מקדשים את השקט ואת החיים.

לעמוד הפייסבוק של עיתון "במחנה"

>> את זה הם לא חוקרים: כל פשעי המלחמה של חמאס