שעת צהרים מצפון לעיר רמאללה. פלוגת נוב' 13 של גדוד 101 בחטיבת הצנחנים מתארגנת לעוד לילה של מעצרים. סמוך לישוב טלמון, על רקע נוף מדהים, הלוחמים של הצנחנים שרק חודש קודם לכן היו עסוקים בלחימה האינטנסיבית בצוק איתן מתמודדים עם האתגרים של גזרת איו"ש. בפעם האחרונה שפגשתי את אותם הלוחמים, הם היו בכלל בטירונות. בינואר האחרון, חברתי לפלוגה כדי להבין מה השתנה מאז הימים שבהם הייתי אני לוחם בחטיבה. למדתי על ההכשרה ועברתי איתם יום אחד משבוע השדאות המפרך. באותו היום לא העלינו בדעתנו שחצי שנה אחר כך הם יעברו את אחת מהתקופות הקשות ביותר שלוחם יכול לחוות. וכן, מותר להגיד שאת מה שהם עברו בחודשים ספורים יש לוחמים שלא עוברים בשירות של שלוש שנים. מרגישים עליהם שבזמן שעבר, הם הפכו מפלוגת טירונים לפלוגת לוחמים איכותית שהוכיחה את עצמה בתנאים הקשים ביותר. היד עוד נטויה.
מסע כומתה, מבצע ואז מלחמה
אני פוגש את מפקד הפלוגה סרן אבי פייראיזן ואנחנו משוחחים על רקע הנוף של כפרי השומרון. "אז הם היו חיילים היום הם לוחמים", הוא דואג לציין בתחילת השיחה ומוסיף, "חבורה אמיתית של גברים". הוא מספר שהפלוגה אחראית כיום על אבטחת ישובים כמו טלמון, נריה, זית רענן ונוספים. "גזרה יפיפייה מבחינת הנוף והאנשים שלה, אבל מורכבת מאוד מבצעית. בטח בתקופה שאחרי צוק איתן. העסק פה התחמם. בשבוע הראשון שהגענו לפה היו זריקות אבנים על מכוניות, הפרות סדר, ניסיונות חדירה לישובים. הגענו מעזה להכל מהכל".
כדי להבין מה עבר על הפלוגה הזו, צריך לחזור כמה חודשים לאחור. כשפגשתי אותם בפעם הראשונה, ראיתי חיילים עם מוטיבציה גבוהה, אבל ראו שהם חסרי ניסיון מבצעי. הם היו עוד "אזרחים", שלא לומר ילדים שעברו סדרות שטח, שונות, קשות וטובות באופן משמעותי ממה שאני עברתי בזמני.
הם מסיימים מסע כומתה ומקבלים את הכומתה האדומה הנכספת. "יום חמישי בערב אנחנו מסיימים אימון מתקדם, אפילו קובעים איפה להיפגש ביום ראשון ויוצאים לבית". כמה שעות אחרי שהחבר'ה משוחררים הביתה, שלושת הנערים נעלמים בגוש עציון, המ"פ מתחיל לקבל טלפונים ויום אחרי שהם משוחררים הביתה, הם מוחזרים לשטח ומתכוננים למבצע שובו אחים.
"בשבת בבוקר מפעילים את הפקודה כשכל הציוד שלנו עוד ארוז ומוכן למעבר, אבל במהירות גבוהה הפלוגה חוזרת מהבית", אבי מספר. "כבר במוצאי שבת אנחנו יוצאים למשימות באזור חברון במסגרת שובו אחים. יחד עם זה שאנחנו הפלוגה הכי צעירה, אנחנו זוכים לקבל אמון מהמג"ד ופועלים נגד התשתית של חמאס", מספר אבי. הפלוגה של אבי משתתפת בסריקות ובהמשך מקבלת משימות מורכבות יותר של חיפושים על פי מידע מודיעני ומעצרים של חשודים.
"עשינו מה שכולם עשו. היינו בדורה, תפוח וכפרים נוספים. הפלוגה מוצאת דברים שהובילו ופיתחו מידע שצמח אחר כך. לפי כמות המפקדים שהגיעו אחרי שמצאנו דברים והדרגות שלהם, אתה מבין איזה הצלחה משמעותית זו. היו מקרים שקיבלנו מידע על איזה מקום והחבר'ה עשו את זה בצורה בלתי רגילה", אבי מספר בגאווה.
שובו אחים הסתיים, הנערים לא שבו הביתה בחיים, אבל הפלוגה יוצאת משם כשבשדרת הפיקוד החטיבתית מבינים שזו פלוגה צעירה, אבל איכותית. גם עכשיו, כשאני מבקר אותם בגזרה אחרי מבצע צוק איתן, הדיבור הוא שמדובר בפלוגה אחרת. "משהו מיוחד ואיכותי", סיפרה אחת החיילות.
שובו אחים, כך הם הבינו בדיעבד, היה רק קדימון למה שהקיץ הזה זימן להם.
"זה היה סיום של פרק ולוחמים מאוד אוהבים להיות בבית", סרן אבי מציין בחיוך, אבל גם זה הסתיים תוך זמן קצר. "גם הפעם, יצאנו לבית והקפיצו אותנו לדרום. מיד התחלנו לעשות נוהל קרב ארוך, יסודי ורציני כשאנחנו [כל גדוד 101] תחת הפיקוד של צוות הקרב של גבעתי".
בימים הראשונים למבצע, הפלוגה הייתה חלק מהקפיץ הצה"לי שהיה מתוח בשטחי הכינוס. הם סופגים אש רקטית ופצ"מרים ורואים את הרקטות עפות לכיוון יישובי הארץ. כל הזמן הזה הם מתאמנים ומקווים להנחית על ארגוני הטרור ברצועה את האש הקטלנית שלהם. מצד שני, היה להם את הפחד שזה יסתיים כמו בעמוד ענן, שזה יגמר אחרי השלב האוויר. "היה לי ויכוח גדול עם אחי הגדול", סרן אבי מספר על אחיו שמשרת בחיל האוויר. כששאלתי מי ניצח בוויכוח ענה, "אתה רואה מה היה שם ואיך זה הסתיים. בסוף, אי אפשר בלי הצנחנים בסיפור הזה".
בשטחי הכינוס, הם ממתינים במתח, פעם אחר פעם מכינים אותם לכניסה קרקעית לשטח הרצועה ופעם אחר פעם מחזל"שים אותם. אזרחי ישראל לא היו מודעים לחלק ניכר מרגעי הדרמה של צוק איתן שכללו גם לא מעט, "כמעט כניסה".
"זה קרה כמה פעמים ואני כבר הבנתי שאת השיחה לפני הכניסה לקרב אני עושה רק על הגדר. היו כמה פעמים שאתה עושה את השיחה של החיים ופתאום אתה מתקפל חזרה, אבל כשאתה מבין שזה זה, העסק דופק מאוד ברור וחד", אבי מספר. "התכוננו בצורה טובה ורצינית. רואים שיש חשש לחיילים שלא יודעים לקראת מה הם הולכים, אבל אתה רואה אמון נחישות ותחושת אחריות. כולם היו עם הראש למעלה. הדאגה העיקרית שלי היא שכל אחד הוא כמו ילד ובראש ובראשונה זה לעמוד במשימה ובשלב השני ויחד עם זה לשמור על ביטחון כוחותינו".
גם רב"ט רועי אזולאי, לוחם בפלוגה, היה בטוח שזה יגמר בשלב האווירי כמו שהיה בעמוד ענן. "בהתחלה חשבתי שלא ניכנס. מרחו אותנו עד היום העשירי, שזה היה הדבר הכי קשה. ואז פתאום הקפיצו אותנו באמצע תרגיל שעשינו, שלחו אותנו לשיחות והופ, אתה מוצא את עצמך בהליכה מבצעית. פתאום אתה שומע טנקים זזים ויריות ולא מבין מה קורה. אתה עושה את הכל על אוטומט. נכנס לזה כמו שלמדת באימונים".
הצעירים נכנסים ראשונים ויוצאים אחרונים
הם נכנסים אל השטח ומקבלים משימה אחר משימה. המחבלים מגיחים מהפירים, השטח ממולכד ואי הודאות גדולה. במהלך הלחימה, הם מקבלים את הבשורה המרה על נדב ריימונד, חבר שלהם למחזור שיצא לקורס מ"כים ונהרג בתקרית הפילבוקס יחד עם חבריו. את נדב אני פגשתי בינואר, כשהם היו בשבוע השדאות. "צנחנים זה כבוד ואני כבר רוצה ליישם את מה שאני לומד פה", הוא אמר לי אז בעוד הוא לומד לצבוע את הפנים ולהפיק מים ממה שהטבע נותן. החברים שלו סיפרו לי שהוא היה חייל מצטיין ושלא סתם יצא לקורס מ"כים וקשה שלא להרגיש יחד איתם את הכאב על האבדן. גם כשסרן אבי מדבר על נדב ז"ל אי אפשר לפספס במבט שלו את הכאב. כמו שאני מבין מהם, וכמו שאני יודע כמי שלחם, בשעת לחימה, אין זמן להתאבל.
"היינו באזור רפיח ולאחר מכן בחאן יונס. היו לנו כמה היתקלויות שבאחת מהן הפתענו מחוליית מחבלים. פתחנו עליהם באש והם נעלמו כשאנחנו לא יודעים מה קרה להם. היו שם המון פירים ככה שלא בעיה להעלם", אבי מספר על הימים שעברו עליהם בתוך רצועת עזה, "באירוע אחר תקפנו מרחב מסוים כששם אנחנו נתקלים במחבל עם חגורת נפץ שגם היה מחובר לזירת מטענים".
"נכנסנו כמו שצנחנים יודעים ממקום שהאויב לא חשב עליו", הוא מדגיש ומספר שהם הגיעו מהגב של זירת המטענים. "היינו בזירת המטענים כשהוא מחובר למטען ורק מחכה שיגיעו. אבל ברוך השם הוא נפרד מאתנו בצורה מהירה".
רב"ט יניב ביאליק שחלם להגיע ליחידות העלית של צה"ל, לא האמין שיצא לו להשתתף במלחמה. "רציתי סיירות אבל הבנתי שבמלחמה אנחנו אלה שעושים הכי הרבה. לא האמנתי שתהיה מלחמה וכשזה קרה למדתי פה הרבה. גם לא האמנתי שניכנס ראשונים ונצא אחרונים. שזה בדיוק מה שקרה", הוא משתף. "עשינו שם דברים מדהימים. היה גם את הקטע של הפחד, אני מודה שהרגשתי פחד. אתה שומע פה על הרוג ושם על הרוג גם שמענו על נדב ז"ל. בשנייה הראשונה אתה נכנס להלם, אבל יוצא מזה מהר כי מי שלא נשאר חד נפגע. זה מה שקרה שם, מי שלא היה חד נפגע. האמת שלא פחדתי למות. יותר חששתי ממה יקרה למשפחה שלי ולחברה אם יקרה לי משהו".
הקרב השלישי, היה קשה יותר עבור פלוגת נוב' 13. מדובר בניסיון החטיפה של לוחם הנדסה שסוכלה על ידי לוחמי הפלוגה. "מחבלים שהגיעו הפתיעו את החבר'ה של הנדסה וניסו לחטוף אחד מהם. הפלוגה שלנו הצליחה לפגוע בשני מחבלים שקפצו מחלון, ניהלה מגע באש, כמו שלמדנו באש ורימונים, כשאנחנו פוגעים במחבלים", אבי משתף באירוע הקשה בו מג"ד ההנדסה, סא"ל אבינועם, נאבק במחבל בגופו כשהוא עושה הכל כדי לקחת ממנו את הגופה של החייל שלו. "הקרב מסתיים בניצחון שלנו כשהיה שילוב של שריון וכוחות נוספים", מספר אבי ומוסיף על התפקוד של החיילים שלו, "זה משהו שהם עשו רק פעם אחת בסדרת מלחמה – סדרה ארוכה מאוד שהתחילה בצניחה, המשיכה עם שבת בשטח והסתיימה במסע כומתה".
רועי מוסיף ומספר על אותו הקרב. "היינו בבית וחטפנו מהם אש. בגלל שהחוליה הרפואית הייתה בבית שלנו, הביאו לשם את הפצועים. אני זוכר עד היום את סמ"ר גיא בוילנד (שנהרג בקרב) ואני לא חושב. תופס זיג, יורה מעמיס פצועים והכל כל אוטומט", הוא משתף. "כשזה נגמר, אתה חוזר בדיוק לאותו המקום, יושב ולא מבין מה עבר עליך. לא קולט שחילצת בן אדם שנהרג, לא מבין שירו עליך שאתה ירית מבין שעבדת על אוטומט".
לשיחה מצטרף רב"ט לב ישראל-פרידמן, עולה חדש שבתוך החוויה הישראלית מצא את עצמו בלב ליבה של המלחמה. "היה קטע שאני עם הנגב בחלון ופתאום יש פיצוץ ועוד אחד. בהתחלה אתה אומר 'אוקיי, זה לא שלנו' ומבין שיורים עליך. פתאום אתה נכנס לזיג ושעה וחצי יורה ויורים עליך. כמו שזה התחיל, ככה זה נגמר. פתאום הכל שקט. הכי הזוי זה שיצאנו החוצה והתקשרתי להורים שלי בארה"ב. הם שואלים אותי 'שמענו ככה ושמענו על זה' ואני בכלל לא מבין על מה הם מדברים. בכלל הייתי באיזה חלון".
רב"ט פלג בוזאילוב, לוחם בפלוגה, מספר איך הרגיש במהלך הקרב כמה האימונים שעבר סייעו לו ברגע האמת. "ההכשרה נראית קשה כשאתה שם, אבל במבט לאחור זה כאילו שטויות. מה שכן, כשאתה הולך שם בעזה, אתה רואה איך הסדר תנועה או פשיטה על יעד מרמת הכיתה ועד הגדוד זה כמו באימונים וזה עובד. פשטנו שם על איזה כפר ואמרתי לעצמי 'וואו העסק הזה דופק!'. אתה מרגיש שם את כל החוסר ודאות, לא כמו בסדרות שטח שאתה יודע מתי נגמר. אני זוכר את עצמי שם שואל עוד כמה זמן וזה לא נגמר". עוד סיפר, "הייתי במחלקת רתק ונתנו שם עבודה, אבל היו גם קטעים של צחוקים וזו הייתה חוויה של ממש. כשזה הסתיים, אני זוכר שאמרתי לעצמי, 'מה היה פה? מה עשינו?'. יצאנו משם שזה היה הזוי. בוקר אחד אתה בבית בעזה בטוח שאתה הולך לפשוט על עוד בית בעזה ופתאום בערב אני מוצא את עצמי על אוטובוס בדרך לבית. זה היה הזוי".
אין ספק שיש הבדל בין לוחם צעיר ללוחם ותיק. רוח הלחימה, כך אומר אבי, פיצתה על הפער הזה עם הפלוגה שלו. "בבא"ח הם לא הבינו למה כל הזמן אמרתי להם שאנחנו נכנסים ראשונים ויוצאים אחרונים ובעזה הם ראו את זה בעיניים".
מבצע צוק איתן מסתיים והם יוצאים לחופשת רגילה. "הפעם רגילה מלאה, כשלא הקפיצו אותנו, צריך להגיד את זה", הוא אומר.
בפעם הראשונה של השירות חווים שגרה
מהלחימה נגד הטרור בעזה הם עברו ללחימה מורכבת לא פחות, נגד הטרור שבגדה שכאמור, לא עשה להם הקלות בימים שאחרי מבצע צוק איתן. "שבוע ראשון אנחנו מבינים איפה נחתנו. ממש מערב פרוע. הפס"דים, אבנים, בקבוקי תבערה" מספר אבי. "זה אתגר מאוד גדול למפקדים וללוחמים כשהם צריכים לעשות סוויץ' מהאגרסיביות של הלחימה בעזה למציאות שדורשת המון שכל ושיקול דעת של לוחם. לא להיכנס לפרובוקציה ולא להיכנס למקומות שמנסים להביא אותו, להישאר ערכי ונאמן לערכים. שם ברור שכשאתה מזהה מחבל, אתה הורג אותו ופה אתה נדרש להבנה ואיפוק. מאוד מורכב ללוחם צעיר גם לוותיק, אבל הפלוגה הזו זוכה לקבל גזרה מבודדת ומאתגרת בזכות האמון שהיא רכשה ביושר".
הגדה, בנוסף למחבלים ולאמצעי לחימה, הם פוגשים גם הרבה מקרי ביניים שמצריכים שיקול דעת מקומי. מה שמכונה - תחום אפור. "היה לי אירוע אחרי שנהרג באזור נער ערבי במהלך מבצע של הגדוד", יניב מספר. "ידענו שיקרה משהו ובאמת נכנסנו להפרת סדר יחד עם מג"ב. בהתחלה אתה לא יודע איך להגיב כי בצוק איתן היה לך כדור בקנה ואמרו לך, 'אם אתה רואה סיכון, תירה כדי להרוג'. פה, פתאום אתה לא יכול, זה שונה, אבל יש לנו את הסוויץ' הזה ולפי דעתי אנחנו פלוגה מובילה ויש לנו את זה", הוא אומר בגאווה.
רועי מחדד את דבריו ואומר, "לרוב החיילים זה הפוך. בדרך כלל הם מבלים בקו ואז נכנסים לעזה או לבנון. פה זה היה לנו הפוך נכנסנו ממקום של יורים כדי להרוג למקום אחר של שיקול דעת. זה די קשה כשצריך להגיד שגם בהכשרה מלמדים אותך להילחם ולא דברים כאלה. בגלל זה בצוק איתן היה לנו יותר קל. כמו שהוא אמר זה סוויץ' אבל יש לנו את זה".
חשוב להגיד שזמן קצר אחרי שהגיעו לגזרה אבי החל לקבל טלפונים מעודדים מהתושבים. אלה סיפרו לו שהשקט שיש להם בתקופה האחרונה לא נראה שם הרבה זמן. "בשעה הזו שאנחנו יושבים פה היה צריך להיות עכשיו מערב פרוע", הוא מציין ומצביע על הכפר קבלייה שידוע ככפר המזוהה עם חמאס. "בשעה הזו יש בדרך כלל המון שמגיע מהכפר לכיוון הישובים ומנסה לשרוף את העצים ואחר כך זורקים אבנים לישוב ולרכבים שנוסעים פה בציר. היום מאוד שקט פה וזה לא מובן מאליו כשמדובר בפלוגה שלא מזמן יצאה מהבא"ח. אני מסתכל על זה בגאווה גדולה".
כמו שציינתי בתחילת הכתבה, בשנה האחרונה, אותם הצעירים שפגשתי בחורף, עברו את מה שלוחם לא עובר בשירות שלם. למרות כל זה ואולי על אף כל זה, הם נשארו מורעלים. "אני רוצה ללכת לקצונה ולהתקדם", יניב אומר ומוסיף, "זה משהו שמאוד מעניין אותי". חברו רועי הצטרף ואמר, "גם אני רוצה ללכת לבה"ד 1 ומשם נראה מה יהיה". לב רוצה לצאת לקורס מ"כים, "אבל קודם להתמקצע יותר עם הנגב", הוא מדגיש ואומר, "לא קצונה אבל כמובן שלגור פה בארץ". פלג גם רוצה לצאת לקורס מ"כים, "אבל גם להרגיש מה זה שגרה. היינו עד עכשיו רק במבצעים אז נראה לי שקודם כל אנחנו צריכים לראות מה זה שגרה", הוא מדגיש.
במהלך הראיונות הם מתארים הרבה מאוד אירועים – טירונות, אימון מתקדם, מסעות, מבצע באיו"ש, תפיסות אמל"ח, תפיסות מבוקשים, הפרות סדר, מלחמה בעזה, מניעת חטיפה ועכשיו ביטחון שוטף. צריך לזכור שהם עדיין לא מציינים שנה בצבא ושאת הכומתה הם קיבלו רק בתחילת הקיץ. זכיתי להכיר את מלח הארץ ולפחות על פי ה"מזל" שלהם, ברור שנשמע עליהם עוד לא מעט.
