כחובש קרבי בגולני, נתנאל בריסק חשוף מצד אחד למראות הקשים ביותר של הלחימה, אבל מצד שני, גם יוצא לו לבקר בארץ תוך כדי הלחימה, להביא אספקה ולהיחשף לכמויות התמיכה וההערכה שהתושבים מביעים על עבודת החיילים. כשהוא נכנס לעזה חזרה, הוא מקור המידע העיקרי לחברים שלו על מה שקורה בשאר חלקי הרצועה, מה מצב הפצועים ולקראת מה הולכים. הוא מספר על איך מתמודדים עם זה, מה הוא עושה כדי לא לשבור את רוח החברים שלו ועל התחושה נוכח רמות ההערכה שהם מקבלים מהעם.
"המוטיבציה של הלוחמים מהגדוד ברצועה היא יוצאת מהכלל. כולם דרוכים, עם רעל בעיניים. אנחנו מרגישים מחוזקים מהעורף ומהאזרחים, יודעים שיש לנו גב ושיש מי שתומך בנו. אפשר לראות את זה במיוחד כשיוצאים מהרצועה לכמה שעות, אבל מרגישים את זה גם בפנים. אנחנו רוצים לומר תודה לתושבים שנותנים לנו כוח להשלים את המשימה בצורה הטובה והמהירה ביותר.
בתור חלק מחפ"ק סגן מפקד הפלוגה, אנחנו יוצאים כל כמה ימים בערך על מנת להביא אספקות של אוכל וציוד ללוחמים, עושים גיחה קצרה החוצה ומנסים להתעדכן בכמה שיותר מידע מהתקשורת. כשאתה בפנים, מלבד הידיעות בקשר והשמועות בין החיילים, אתה מנותק כמעט לחלוטין ממה שקורה בחוץ ואפילו ממה שקורה בשאר חלקי הרצועה עם החברים שלך, שנמצאים בפלוגות אחרות. בכל פעם שאני חוזר יש המון שאלות על המצב, ואנחנו משתדלים לספר ללוחמים רק את הדברים הטובים, ועל התמיכה האדירה לה הם זוכים מהעם. אנחנו מנסים לא להתעסק בעניין ההרוגים והפצועים כדי לא להשביז אותם. אי-אפשר לעצור את הלחימה, וכדי להיות הכי טובים שאפשר חייבים לשמור על מורל גבוה, יהיה לנו מספיק זמן לדבר על הדברים הקשים כשנהיה בחזרה בארץ.
אנחנו מוצאים בפנים המון מנהרות, זה קן צרעות. יכולות להיות ארבע וחמש שעות של שקט בלי היתקלויות, חילופי אש או ירי נ"ט, ולאחר מכן מחבל צץ מאיזו מנהרה מתחת לאדמה. בינתיים הלחימה מתקדמת בצורה טובה מאוד, כולם מבצעים את המשימות בצורה מדהימה ומבינים עבור מה ועבור מי נלחמים. בין קרב להיתקלות, הידיעות הכי טובות שאני שומע זה על כך שחברים שלי בחיים. נכנסנו לרצועת עזה במוצאי שבת, וכבר בימים הראשונים חמישה חיילים מהפלוגה נפצעו, שניים מהם במצב קשה עם רסיסים בפנים. פינינו אותם עם הנמ"ר וכל הדרך טיפלתי בהם, עכשיו הם בבית-החולים והבנתי שהמצב שלהם משתפר, זה נותן לך כוח להמשיך".