יום שישי, שעת בוקר. אחרי כמעט שבוע במקלט אני מחליט ללכת ולבקר את החיילים בעוטף עזה. בשמיים, כמו משחק של חתול ועכבר, רקטות עפות לצד אחד ומיד לאחר מכן רעש מטוסי הקרב שטסים לצד השני. באמצע – אלפי לוחמים עם טנקים וכלים כבדים בשטחי כינוס. הם מוכנים לפקודה שתרד מהמטכ"ל ואולי תכניס אותם לעומק הרצועה. כבר בהתחלה אני יכול להגיד לכם שהמורל גבוה. הסדיר והמילואים מספרים שהם מוכנים ש"אף אחד שם לא יכול עלינו" וכן, שהם רוצים להיכנס ולסיים את העבודה.
באחד משטחי הכינוס אני פוגש לוחמי שריון יחד עם אלפי חיילי גבעתי, נח"ל והנדסה. גם אנשי המילואים נמצאים שם כמו תמיד. "אני מקווה שהפעם הלוחמים יראו לאויב את הלבן בעיניים", אמר לי קצין בשריון. "אנחנו מוכנים לחמם קנים ונקווה שגם לנו יתנו את הבמה ולא רק לחיל האוויר". בחיוך הוא מוסיף, "אפילו לחיל הים נתנו לפעול שם אז אין מצב שהחבר'ה שלי (שריון) לא יקבלו את ההזדמנות שלהם".
ברגע של רצינות הוא מוסיף "מהמקום שלנו אנחנו רואים הכול. את הרקטות שעפות לדרום ואת היירוטים של כיפת ברזל. אנחנו רואים גם את התקיפות של חיל האוויר וזה ממש מלחמה, כמו בסרט. המורל שלנו מאוד גבוה והלוחמים מוכנים לכל מה שיבקשו מהם".
משחקי חברה בין הטנקים
אם להגיד את האמת המראה בשטח הכינוס אליו הגעתי מרהיב. לא ניכנס למספרים אבל כמות הטנקים והכלים הכבדים עצומה. בסוג פסטורליות הזויה של מלחמה הלוחמים נמצאים בין עצי אקליפטוס. חלק מעבירים את הזמן במשחקי חברה שמזמן עברו מהעולם. אחרים מנצלים את הזמן לתנומה או שיחה לבית והרוב עסוקים בלחסל את כמויות המזון שהם מקבלים מהעורף - וגם ממני. אשתי היקרה עבדה מהשעה שש בבוקר כדי להכין לחבר'ה מאפים ואוכל טרי, והמילואימניקים מקבלים את הפינוק בחיוכים רחבים.
"אני כבר לא יודע מה לעשות עם כל האוכל הזה", אמר קצין התותחנים סרן במיל' רועי. "זה מחמם את הלב ויש פה כמויות מזון לכל האוגדה, האמת לכל צה"ל. אנשים באים לפה כדי להוריד כמויות של מזון. אנשים משדרות ואפילו מהמרכז והצפון". רועי וחבריו נמצאים גם הם במקום פסטורלי, נראה כמו ים של אנטנות ביער ירוק. "הבעיה זה רק החום והמקלחת אבל נסתדר. אנחנו עובדים פה מאוד קשה. מחברים את חיל האוויר והסוללות (תותחים) אבל יש גם הרבה זמן מת".
יום לפני שהגעתי לשם אחת מהרקטות ששוגרו מעזה נפלה סמוך לכוח שלו, "האמת שזה היה מפחיד כי זה היה קרוב. בדיוק דברתי עם אשתי בטלפון והיא שמעה את הבום. אמרתי לה שזה כלום מישהו הפיל משהו לידי. אוי אבל עכשיו היא תקרא את הכתבה ותבוא לקחת אותי", אמר בחיוך.
"עדיף שלום – אבל מוכנים לקרב"
לאחד משטחי הכינוס אני מגיע בדיוק כאשר מפקד אחד מגדודי השריון מתדרך את חייליו. כמובן שלא נפרסם מה אמר לחייליו על הצפוי אבל כן נספר שבצד השני "אין אף אחד ששווה בכוח שלו לכם", כפי שאמר. "גם אני כמו מפקד האוגדה (שדיבר לפני המג"ד) קורא את הכתבות ומרגיש שבעורף נותנים יותר מדי קרדיט לחמאס. בואו נגיד את האמת. לצה"ל יש פתרונות והפתעות לצד השני ובהכשרה שלהם הם לא שווים ללוחמים של צה"ל. גם עכשיו אנחנו מבצעים אימונים והנה, קיצצו לנו את תקציב הביטחון ואנחנו מקבלים את זה בהפוכה. נכון לרגע זה אני יודע שאם אומרים לנו להיכנס אנחנו נעשה את זה על הצד הטוב ביותר. החובה שלנו להגיע לדבר הזה בצורה הכי טובה. עוד 24 שעות עוד 48 שעות ונעשה את זה יותר טוב. דעו לכם שהמשימה שלנו, ועכשיו לא נפרט, ראויה ביותר".
אין ספק שדבריו של המג"ד נכנסו ללב של הלוחמים. רגע אחרי שסיים לוחמי השריון פרצו בשירי רעל שהרעידו את כל האזור – וגם את הלב. החבר'ה מציינים ש"עדיף שלום" אבל כשאין ברירה הם ששים לקרב. "התגייסתי ובאתי לפה כדי להגן על הדרום", אמר אחד השריונרים. "ואם כבר להגן על הדרום אז אין כמו הטנק שלי". נראה שהרעל הדביק את כולם ומעגל השירה של הטנקיסטים הדביק את כולם כולל קצינים בכירים שצפו בהם כשהם מחייכים מאוזן לאוזן.
המג"ד שקודם תדרך את החיילים אמר לי בגאווה "זה הנוער האמיתי שלנו. לא מה שמדווחים בחדשות. ילדים בני 18 שנמצאים פה בשליחות ומערכים". בצד אני פוגש קבוצה של מילואימניקים שגויסו בצו 8. את צו ה-8 הם קיבלו גם בחומת מגן, בלבנון השנייה עופרת יצוקה וגם בעמוד ענן. גם עכשיו הם באו בלי לחשוב פעמיים.
"לא התאכזבתי כשלא נכנסנו בעמוד ענן", מספר שרון. "הפעם אני מוכן להיכנס", הוסיף. גם שרון מספר על האוכל שמגיע מהעורף, "קוסקוס ומה לא. יש לנו טונות של אוכל", אמר כשהוא וחברו נהנים מעוד צלחת של קוסקוס ביתי. בבית אגב הוא השאיר שני ילדים קטנים ואישה שנמצאת גם היא תחת גשם הרקטות. "הכי חשוב שתעביר לנו מידע", מבקש שרון "יש פה כמה צרכני אקטואליה כבדים", אמר בזמן שהחבר'ה אוכלים וצופים בסרטוני התקיפה של חיל האוויר.
"תכתוב תודה לאזרחים שלא מפסיקים לפנק אותנו"
אני עוזב אותם כשהם יושבים שוב על המפות ומתכוננים למשימה שאיש עדיין לא יודע אם תבוא. בדרך החוצה משטח הכינוס תופס אותי קצין הנדסה ששואל אם אני עיתונאי. כשעניתי שכן ביקש שאכתוב "תרשום שאנחנו בהנדסה נהיה ראשונים ונעיף את כל ההפתעות של חמאס. אף אחד לא יכול עלינו. וגם תכתוב תודה לאזרחים שלא מפסיקים לפנק אותנו".
דקה אחרי שיצאתי משם מתקשר עוד חבר שמשתתף בתקיפות כטייס. הוא לא מפרט יותר מדי אבל מדגיש, "עובדים קשה אבל הכי חשוב שידעו שאנחנו שומרים על המוסר. חשוב שידעו שאנחנו עושים דברים שאף צבא אחר בעולם לא היה עושה ודואגים שלא יהרגו אזרחים. אני יודע שזה קורה אבל חיל אוויר אחר היה עושה דברים יותר קשים". הוא גם שולח לי לווטסאפ תמונה שלו שלא ניתן לפרסם, עם הכיתוב "חיל האוויר מגן על תושבי ישראל".
רגע לפני שנכנסת השבת אני חוזר לבית, מעודד ממה שספגתי בשטחי הכינוס. האמת שאפילו מאוכזב מזה שפעם ראשונה שיש מבצע ואני לא קבלתי צו 8. מצד שני כמו שזה נראה מדינת ישראל הציבה סביב הרצועה את טובי בניה שמדגישים כי הם נגד מלחמה – אבל כשאין ברירה הם יעשו הכל כדי להגן על האזרחים בעורף.