בבוקר ה-6 ביוני 1967 שלח מפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד, מברק לטייסות חיל האוויר: "טוסו, עוטו על האויב, הכו בו עד חורמה. השמידו מלתעותיו, הפיצוהו במדבר לכל עבר, למען ישכון עם ישראל לבטח בארצו לדור ודור. לחיל האוויר, אגרופו הקמוץ של צה"ל, ניתן הצו. המראנו לקרב. החלה החוליה השלישית במלחמתנו לעצמאות וקוממיות במולדתנו ההיסטורית".
צה"ל אכן הדהים את העולם במבצע צבאי מרשים. חיל האוויר הישראלי השמיד בשעות הראשונות של המלחמה את כל חילות האוויר של האויב, ואילו השריון - חיל נוסף שהיה לכוכב המלחמה - הכריע את צבאות מדינות ערב. וכמובן שלא נשכח גם את הצנחנים שאיחדו את ירושלים.
מדינת ישראל מציינת 50 שנה למלחמה, ובאופן די טבעי, הקרנבל התקשורתי-צבאי מתמקד בהישגים של חיל האוויר ושל השריון, באתוס של הצנחנים בגבעת התחמושת או של גולני בקרב על תל פאחר. אכן, קרבות של גבורה. אבל נראה שנוח לנו להתעלם מהכישלונות. מהעבודה שמלחמת ששת הימים נמשכה שישה ימים ולא שלוש שעות - וגם מהעובדה שתחת אור הניצחון שסינוור את עיני המדינה, לא באמת היה מי שעצר לחשוב ולתחקר את מה שצריך היה לחקור. והיו לא מעט דברים.
הקו הזה הוביל אותנו זמן קצר לאחר מכן למלחמת ההתשה, והוא קשור קשר הדוק למלחמת יום כיפור ומשם עד ללבנון הראשונה, גם לשנייה ואפילו עד ל"צוק איתן". מדינת ישראל יודעת לתכנן מלחמות באופן מבריק ממש, אבל נראה שהיא פחות מוצלחת כשצריך לסיים אותן. שלא לדבר על להפיק מהן לקחים.
הקורבנות המיותרים של גבעת התחמושת
העליונות האווירית אמנם הושגה בשעות הראשונות של המלחמה וצבאות ערב נסו מרוב העמדות, אבל למרות היתרון המובהק שהושג ביום הראשון ההוא, נראה שהקרבות נוהלו תחת אותה תחושה של אופוריה שאחזה בעם לאחר המלחמה. מצד אחד - כמעט כל מפגש הסתיים בניצחון כחול-לבן. אבל באותה נשימה ראינו לא מעט מהברדק הישראלי והפעלה לא נכונה של הכוחות. הרוגים ותקלות הם חלק בלתי נפרד מכל מלחמה, ועדיין, בתנאים כל כך טובים היו דברים שלא היינו רוצים לראות. ואם כן, אז לפחות שנלמד מהם לפעם הבאה.
בששת הימים היו לא מעט פעולות שלא ברור מדוע יצאו לפועל, וגם כאלו שלא ברור למה כן. בין הפעולות שלא ברור מדוע לא יצאו לפועל ניתן למנות אירועים במהלך כיבוש מוצבי הסורים ברמת הגולן - הקרבות על תל פאחר וקרב תל עזזיאת. לא פחות מ-34 לוחמי חטיבת גולני נהרגו בכיבוש תל פאחר ולצדם היו עוד שישה הרוגים מהשריון; כ-100 חיילים אחרים נפצעו שם. עד היום לא ברור מדוע חיל האוויר לא הפציץ את המקום מבעוד מועד, בוודאי בהתחשב בכך שהשליטה שלו בשמיים הייתה מוחלטת: הושמדו קרוב ל-50 מטוסים סוריים, כשני שלישים מחיל האוויר של המדינה, והמטוסים הנותרים פונו לבסיסים מרוחקים מחשש שיושמדו גם כן.
גם סיוע ארטילרי כמעט שלא היה בקרבות על המוצבים, למעט כלים בודדים שכמעט ולא השפיעו על המערכה. גם המודיעין המושלם שהביא להצלחה של השמדת מטוסי האויב לא הורגש מצדם של לוחמי גולני שאפילו לא הכירו את המבנה של המוצב. זה היה הסיפור גם בקרב תל עזזיאת, אם כי המחיר ששילמנו שם היה נמוך בהרבה – צה"ל איבד שם חייל אחד.
נשאלת שאלה דומה לגבי הקרב הכי נודע על ירושלים: למרות שהקרב על גבעת התחמושת הפך לאבן דרך באתוס הישראלי, למרות שאיש במדינה לא יכול לקחת את הגבורה מהצנחנים שהסתערו על גבעת התחמושת ואיבדו שם 36 מחבריהם, סביר מאוד להניח שמספר האבדות לכוחותינו היה נמוך משמעותית אם הצנחנים היו נכנסים לפעולה רק לאחר נפילה של מספר פצצות נפלאם על הכוחות הירדניים. אולי גם כמה פגזי ארטילריה. גם כאן המודיעין לא הורגש ולא היה מספיק; הקרב על גבעת התחמושת נוהל ביום ולא בלילה כפי שתוכנן במקור, ואפילו כלי הנשק של הצנחנים לא התאימו לאופי הלחימה.
האמת היא שלחיל האוויר היו לא מעט תקיפות באזור ירושלים ואפילו די קרוב לגבעת התחמושת. לאחר שחיילים ירדנים ירו על הצנחנים בגבעת התחמושת ממוצב המבתר, המקום נכבש על ידי הצנחנים. אלא שבגלל תיאום גרוע הם ירו על מטוסי חיל האוויר – שמצדם ערכו גיחת הפצצה על מוצב המבתר. כתוצאה מכך נהרגו באורח טראגי מספר חיילי צה"ל.
מה שלא הופנם יחזור בלבנון השנייה
צה"ל הגדול התכונן למלחמה, אבל נראה שלא למד באמת את עקרונות הכוח המשולב. מתל פאחר ועד לגבעת התחמושת ראינו לא מעט מקרים שבהם כוחות היבשה הסתערו בלי לקבל סיוע אוויר וארטילרי, וזה מול אויב שלא הייתה לו שום אפשרות למנוע את הסיוע הזה.
על פי ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין, שלחם בעצמו בששת הימים, לאחר הניצחון של חיל האוויר הקרבות היו טקטיים ו"חסרי חשיבות מערכתית מול אויב מוכה הלם. אבל לא כל היחידות הטקטיות של האויב ברחו. בקרב תל פאחר ברמת הגולן, הסורים לחמו היטב. נפלו בו 34 לוחמים מחטיבת גולני ומגדוד שריון במילואים 377, לרבות מג"ד 12 מוסא קליין. אותם דברים אמורים על קרב גבעת התחמושת בירושלים. הירדנים לחמו היטב, ו-36 צנחנים נהרגו".
הבעיות היו גם נחלתו של פיקוד הדרום, החזית שבה כבשה מדינת ישראל את מרחבי סיני והכריעה צבא עצום בגודלו. "היו תקלות פה ושם והיו לא מעט פנצ'רים", הגדיר זאת אלוף פיקוד דרום במלחמה, ישעיהו גביש, בכנס סיכום של הפיקוד. הוא התייחס גם לנושא נוסף ששב ועלה במלחמות הבאות: "היינו צריכים לקבל מלאי יותר גדול מראש. זה צריך להיות מחולק מראש במחסני חירום, אז נחסוך את כל שלב הברבורים לפני המלחמה".
על פי ד"ר מילשטיין, צבא היבשה אמנם כבש את מרחבי סיני בזמן קצר והדרך לשם הייתה רצופה בקרבות גבורה על פי המורשת הצה"לית - רק שבפועל הם היו פחות מרשימים. "אוגדת הפלדה", ציין מילשטיין, "נשאה בנטל הקרב היבשתי (בדרום). שני גדודים מחטיבה 7 הגיעו מוקדם מהצפוי לאל-עריש, הדרך נחסמה במתחם הג'יראדי והכוח נתקע שם בלי דלק. חיל האוויר היה עסוק ללא אפשרות לגונן עליו. אם המצרים לא היו נתונים בהלם ב-80 הדקות הראשונות, חטיבת השריון שזכתה לתהילת עולם בספרו של שבתי טבת, 'חשופים בצריח', הייתה מחוסלת".
מילשטיין מציין מי הציל אתהמצב: "גדוד חרמ"ש פתח את הדרך בקרב פנים אל פנים. חטיבת הצנחנים 35 שוטטה בחולות ולא יכולה הייתה לסייע לחטיבה 7. וחטיבה 60, לפי הקמב"ץ שלה בני עמידרור, 'נתקעה בדיונות ולא השתתפה בקרב'. האם ניתן לומר שאוגדה עילית זאת ניצחה משהו?".
במלחמת ששת הימים נולד בצה"ל הרעיון של חיל אוויר חזק ואגרופי שריון, ועל פי מילשטיין זו הייתה טעות גדולה ששילמנו עליה בהמשך. כבר אז היה ידוע שהשריון לבדו לא יכול לשרוד את שדה הקרב; הסיפור הזה עבד טוב מול אויב מובס שזרק את הנעליים וברח, אבל במקומות שאליהם נשלחו טנקים בלי ליווי של חי"ר, הנדסה ועוד, הכוחות נבלמו ומניין ההרוגים היה קשה. זה קרה בסיני, זה קרה באזור השומרון, וזה קרה גם במלחמות שהגיעו אחרי ששת הימים - כולל מלחמת לבנון השנייה, כשחטיבה 401 חצתה את הסאלוקי.
מחיר התהילה של חיל האוויר
אין ספק שחיל האוויר הישראלי קנה את תהילתו במלחמת ששת הימים, ובצדק. לפני מספר ימים ציינו בגלי צה"ל את ההישג המרשים של מבצע "מוקד", מבצע חיל האוויר לתקיפת שדות התעופה של האויב. לשידור הצטרפו האלופים במיל' איתן בן אליהו ואביהו בן נון, שפיקדו בעבר על חיל האוויר והשתתפו במלחמה. רוב האייטם התמקד כמובן בהשגת העליונות האווירית. רק בסוף, כשהשאירו לו שניות בודדות של דיבור, ביקש האלוף בן נון שלא נשכח כי "חיל האוויר איבד במלחמה 45 מטוסים ועוד 25 טייסים נהרגו ושבעה נפלו בשבי. חיל האוויר איבד רבע מהסד"כ שלו, שמנה 197 מטוסים".
שלא כמו בתקיפת שדות התעופה של המצרים, התקיפות בירדן ובעיקר בסוריה היו קשות יותר עבור חיל האוויר. הפעם הטייסים הישראלים הגיעו לשם בלי יתרון ההפתעה בסדרה של 288 גיחות; מטוסים ישראליים נפלו באש נ"מ כבדה מהקרקע, חלק מהטייסים נפלו בשבי ואחרים נהרגו, כולל כמה שנרצחו לאחר שהצליחו להגיע לקרקע.
באחד המקרים, מטוס קרב מסוג אורגן שנפגע במהלך התקיפות בירדן טס לכיוון הארץ. לימים סיפר תא"ל במיל ישראל בהרב, שהשתתף בגיחה, על מה שקרה למטוסים שלו ושל יורם הרפז ז"ל: "הבחנתי בחוטי מתכת, חוטי טלפון או חוטי חשמל, התלויים מפותלים לאורך המטוס. קרוב מאוד לחופה של יורם. הצלחתי גם לצוד את תשומת ליבו לכמה רגעים. 'אני לא שומע אותך', סימן יורם, 'הקשר שלי מנותק'. אחר כך עשה כמה תנועות ידיים לא ברורות שמהן הבנתי שהוא פצוע".
"אתה תטוס ראשון", סימן לו בהרב, "אני אתאים את עצמי אליך". נראה שיורם הבין ואישר, אלא שזה לא היה כל כל כך פשוט: "מרגע זה ואילך, פחות או יותר, גם קשר הידיים בנינו הלך וניתק. יורם, יותר ויותר מרוכז כולו בעצמו ובמטוסו הפגוע, חדל להגיב אליי. כשהגענו לנקודת הפנייה מערבה, אל נתיב החזרה הביתה, ניסיתי לתפוש את תשומת ליבו, לעבור לפניו עם נפנוף ימינה כדי לסמן לו לפנות ימינה מערבה. יורם המשיך לטוס בכיוון דרום מערב, מכונס בתוך עצמו, אני צמוד אליו". זוג המטוסים חצה את הגבול ונכנס לישראל תוך שבהרב מסביר לבקרה איפה הם נמצאים. למרות זאת, כשהתקרבו לכור בדימונה הם זוהו כמטוסי אויב וטיל הוק שוגר לכיוונם. "משגרים עלינו הוק!', אני צורח לרדיו", סיפר בהרב, "ואז בא הפיצוץ. כדור האש הענק, רסיסי המתכת שנעצרו לשבריר שנייה באוויר, והדף הפיצוץ העמום. אורגן מספר 12 של יורם הרפז שנמצא ביני לבין הטיל חטף את הפגיעה הישירה. שברי הטיל וגזרי מתכת מהמטוס המתרסק נתקעו באורגן שלי, מספר 62, ופערו בו חורים בעומק של חצי מטר ויותר. בתוך שנייה, ואין כלום. מטוס אורגן, ובתוכו יורם, אשר עד לפני שנייה טסתי לידו, נעלם, התאדה. השברים והשרידים נותרו מאחור בתהליך נפילתם אל הקרקע".
בהרב סיפר שצרח בקשר: 'שיגרתם עלינו, הפלתם את מספר שניים שלי'. התעלמתי לחלוטין מכללי הזהירות בקשר: 'תפסיקו לירות טילים!'. ירדתי לגובה נמוך וחזרתי הביתה דרך שטח אויב שנראה לי אז הרבה יותר בטוח".
אירוע קשה נוסף שעבר על חיל האוויר היה חדירת מטוס טופלב 16 עיראקי לישראל. זה קרה ביום השני למלחמה: המטוס הפציץ את בסיס רמת דוד והופל, אולם התרסק על מחנה צבאי, מה שהביא למותם של 14 חיילים, ועוד שניים נהרגו כשניסו לנטרל פצצות של המטוס שהיו נפל. רק בשנת 1998, כשביקר בישראל מפקד חיל האוויר הירדני דאז, מחמד אבאבנה, התברר שלישראל חדרו שני מטוסים - וזה שתקף את נתניה הצליח לחזור בשלום לבסיסו.
אחרי התקיפות הללו יצא חיל האוויר לסדרת תקיפות משלו על בסיס חיל האוויר העיראקי H-3. התקיפות הראשונות עברו חלק, אבל מטוסי חיל האוויר הגיעו גם בפעמים הבאות באותו המסלול, ובדרך התגלו על ידי מכ"ם ירדני. ההפתעה אבדה והפעם חיכו להם. שני מטוסי ווטור ומטוס מיראז' אחד הופלו על ידי מטוסי ההאנטר העיראקיים שהגנו על השדה. הישראלים הצליחו להפיל שני מטוסי האנטר עיראקיים, אבל ההפצצה נכשלה לאחר שרק מטוס אחד נפגע על הקרקע וחלק מהמסלולים לא הושמדו כלל. שני טייסים ישראלים נהרגו ועוד שניים נפלו בשבי.
תקרית נוספת שבוודאי לא רוצים לזכור בישראל היא תקיפת אניית חיל הים האמריקני ליברטי, ששייטה על גבול המים הטריטוריאליים של מצרים תוך שהיא מפרה הנחיות מפורשות של המטה הכללי האמריקני להתרחק מהאזור. קברניט הליברטי, ויליאם מק'גונגל, החליט להתקרב לחוף למרות הסכנה והפקודות. מטוס סיור ישראלי זיהה אותו כאניית ביון אמריקנית, והטרגדיה התחילה כשתיעוד המיקום שלה נמחק כי לכולם היה ברור שהיא תעזוב את המקום. זה לא קרה, וזמן קצר לאחר מכן התקיפו את הליברטי מטוסי קרב ישראליים. בהמשך תקף אותה גם חיל הים. הפרשה הפכה לתקרית מדינית מביכה שהושתקה בין השאר בזכות הניצחון המזהיר.
בין ששת הימים לצוק איתן
חיל הים, בניגוד לעמיתיו הכחולים והירוקים, נחל במלחמת ששת הימים כישלון חרוץ. כמעט כל הפעולות שלו כשלו או שאפילו לא הגיעו לשלב הביצוע. הספינות לא התאימו לשדה הקרב של אותן שנים, התכניות היו לקויות והחיל - שממילא היה זניח בצבא הגדול - לא קטף מפירות התהילה. אולי זו הייתה הסיבה לכך שחיל הים היה היחיד שבאמת חקר את עצמו לאחר מעשה והתכונן היטב למלחמה הבאה. ואכן, חיל הים הישראלי היה למעשה הזרוע היחידה שיצאה ממלחמת יום כיפור עם תפקוד על גבול המושלם.
את היעדר הפקת הלקחים ממלחמת ששת הימים ראינו זמן מאוד קצר לאחר המלחמה, בין השאר בתפקוד הלקוי של צה"ל בכל נושא הפעלת החילות במשולב. במרץ 1968, פחות משנה לאחר ששת הימים, צה"ל יצא לפעולת כראמה בירדן. הצבא המנצח של ששת הימים יצא לפעולה משולבת של חי"ר שריון ואוויר, לחיסול יאסר ערפאת, אלא שהכוחות לא הצליחו לעבוד אחד עם השני והמפקדים נכשלו בהבנת הקרב ובניהולו. לא פחות מזה, הפעולה הפכה את ערפאת למנהיג הרבה יותר גדול ממה שהיה לפניה.
ד"ר מילשטיין שואל אם כן: "איך מסבירים שהצבא שניצח בששת הימים שלח אחרי כמה חודשים את שתי חטיבות העילית שלו ממלחמת הניצחון, חטיבת שריון 7 בפיקוד שמואל גונן (גורודיש) וחטיבת צנחנים בפיקוד דני מט, שתיהן בפיקוד 'מאחד ירושלים' האלוף עוזי נרקיס, והפשיטה התפתחה בניגוד מוחלט למצופה? בשטח נוצר קרב בקנה מידה מלא נגד הלגיון הירדני, שבו יד הירדנים הייתה על העליונה. שני מטוסים הופלו, טנקים ושריוניות הושארו בשטח, וצה"ל ברח אחרי שמנה 33 הרוגים ו-161 פצועים. יחסית לישראל זה הרבה".
את האי-תחקור של ששת הימים ראינו במלחמת ההתשה, בוודאי שביום כיפור, בשתי המלחמות בלבנון הראשונה ובצוק איתן. בכל העימותים האלה פתח צה"ל את המהלך במבצע אווירי מרשים, אבל די הסתובב סביב זנבו בהמשך המהלך. את לבנון השנייה פתחתנו במבצע שלא מעט מומחים הקבילו למבצע השמדת חילות האוויר של מדינות ערב בששת הימים, מבצע "משקל סגולי" שבו חיל האוויר השמיד בתוך 34 דקות את כל הרקטות ארוכות הטווח של חיזבאללה, וברור ששלט בשמים לאורך כל המלחמה. אבל את מה שקרה לצבא היבשה כולנו מכירים. זה גם מה שקרה במבצע צוק איתן: חיל האוויר תקף, שלט ולמעשה מלך בזירה. הצבא הירוק נלחם בעוצמה, אבל בחזית בעומק של 2 עד 4 ק"מ מגדר הרצועה.
ד"ר מילשטיין, שלחם גם ביום כיפור, סיפר שבמלחמה של 73' הוא נשלח לחלץ לוחם סיירת מטכ"ל שנהרג: "סרן עמית בן חורין נפצע מקליע בצווארו ומת. גווייתו הייתה מוטלת על רצפת הזחל"ם. בנסיעה הממושכת מהחורשות שבדרום איסמעיליה לשדה התעופה התבוננתי בפניו היפות, שלא נפגעו, והייתה לי הארה: הבנתי שעל מנת למנוע אסונות כמו מלחמת יום הכיפורים יש לבצע תחקירי אמת, יש להפיק לקחי אמת, יש לחקור את אבני היסוד של הוויית הצבא והמלחמה ולפתח פילוסופיה ביטחונית, שתהיה המסד לחשיבה הצבאית ותפיסת הביטחון של ישראל". זה למעשה המסר העיקרי של הכתבה הזו.