7 במאי 1971. שמש אביבית מקבלת את פניהם של לוחמי סיירת שקד, שהגיעו לשפת הים ליד מחנה הפליטים נוסייראת שברצועת עזה. משימתם: למלא שקי חול ולהעמיסם לתוך קומנדקר צבאי. סיירת שקד שוגרה באותם ימים לרצועה כדי לחסל את קיני הטרור של מחבלים שביצעו פיגועים רבים ואיימו על ביטחון מדינת ישראל.
טוראי שגיא (פייג), תלמיד ישיבה שהתנדב לסיירת, סיים יחד עם חבריו למלא את הקומנדקר שחנה בצד הדרך בשקים, והתפנה לחלק מזון לעשרות ילדים פלסטינים שהיו במקום. בשלב מסוים הבחין שגיא שהקומנדקר החל להידרדר במהירות רבה לעבר קבוצת הילדים. הוא הבין שהם בסכנת חיים ממשית, רץ לעברם במהירות, צעק לעברם לברוח כדי למלט את עצמם מפני הסכנה, והחליט מבלי להסס לקפוץ לעבר גלגלי הקומנדקר בניסיון לבלום אותו ולהציל את קבוצת הילדים. שגיא נפצע באורח קשה, אך הקומנדקר נבלם. שלושה ילדים נהרגו וחייהם של עשרות ניצלו בזכות המעשה האמיץ של שגיא.
"אני זוכר שאלי רץ פתע לכיוון הקומנדקר שהדרדר לעבר הילדים וזרק את עצמו בין גלגלים כדי להציל את חייהם. זה היה מעשה הרואי, ערכי ומוסרי שצריך להילמד במערכת החינוך במדינת ישראל ובצבא", סיפר יוסי הלפמן, חברו לפלוגה שהיה עד למקרה. "זה מעשה גבורה אמיתי, אצילי מאין כמותו. זו למעשה תמצית חייו של אלי, אהבת האדם באשר הוא. הוא היה כל כך צנוע שלא ראה במעשה שלו איזו גבורה גדולה, אלא כדבר שכל אחד אחר היה עושה באותו סיטואציה".
על המעשה האמיץ קיבל שגיא באפריל 1973 את עיטור המופת מהרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר. בעיתון במחנה פרסמו כתבה גדולה על המקרה תחת הכותרת: 'אלי הקומנדקר והילדים'.
"הוא לא עשה מזה סיפור גדול ולא נפנף בזה. הוא היה צנוע אבל חש סיפוק מזה שפעל מתוך ערכים ומוסריות להציל חיי אדם גם במחיר חייו", סיפר אחיו גרשון. "ריגש אותו שמוקירים אותו על זה וציין שהיה עושה זאת שוב בלי להסס".
שנתיים אחרי האירוע, מלחמת יום כיפור. שגיא כבר סרן, מפקד פלוגה שמנהל קרבות עקובים מדם בחזית סיני נגד הצבא המצרי. למרות המלחמה, הוא מתפנה להעניק ראיון ליעקב אגמון, במסגרת התוכנית 'שאלות אישיות' ששודרה בגל"צ. זו הייתה הפעם הראשונה בה סיפר לראשונה על הצלת הילדים ועל פציעתו הקשה.
"חילקתי מזון לילדים קטנים. חיבבנו אותם. ילדים נחמדים כמו כל הילדים. עמדה לפני קבוצה גדולה של ילדים והקומנדקר החל להידרדר על הילדים. ישבתי בצד הדרך. הילדים היו קטנים לא הבחינו כלל בסכנה המרחפת עליהם", תיאר שגיא בקור רוח ובצניעות. "התחלתי לפנות אותם מהדרך בתחילה בצעקות ולאחר מכן פיזית. בינתיים צבר הקומנדקר מהירות, לא הייתה לי שהות למלט את עצמי. הקומנדקר עלה עליי. באותו מקרה נהרגו שלושה ילדים קטנים. כאמור, נפצעתי וכשבאו החובשים לטפל בי, שלחתי אותם קודם כל אל הילדים הקטנים. באותו רגע הרגשתי שאלה ילדים ככל הילדים, כמו האחים שלי וכמו החבר'ה שלי בשכונה. כשלעצמי לא חשבתי שאני עושה בכך מעשה גדול כפי שהגדירו המפקדים שלי, אריק שרון ואחרים... אינני מצטער על מה שעשיתי".
חמישה ימים אחרי הריאיון נהרג שגיא יחד עם חייליו בדרכם לפרוץ את הדרך לתעלת סואץ.
עזב את הישיבה כדי להתנדב בסיירת שקד
שגיא, מעידים עליו חבריו, היה אדם צנוע, נחבא אל הכלים, מנהיג אמיתי שחיי אדם מבחינתו הם ערך עליון. מלא כרימון באהבת אדם, גם אם בסופו של דבר הוא עלול לשלם על כך בחייו.
הוא נולד בנתניה להוריו שושנה ויוסף, הוריו עברו זמן קצר לאחר מכן לבני ברק. מאוחר יותר נולד אחיו הקטן גרשון. הוא למד בבית ספר היסודי מעלות, בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה והמשיך לישיבת הכותל בירושלים.
"אלי היה תלמיד חרוץ, שקדן. צנוע מאוד. מלא בטוב לב, נעים הליכות ואדיב. אהבת העם והאדם היו חשובות לו מאוד. כבר אז הוא התבלט כמנהיג. הוא התעמק בסוגיות רבות בתורה ובגמרא והיה לומד לתוך השעות הקטנות של הלילה. הוא הרבה לקרוא ספרי היסטוריה וספרות", סיפר אחיו גרשון. אחד המורים שלו בישיבה כתב עליו: "התכונה השולטת באופיו הייתה מסירות נפש. פעם הוא אמר לי – 'ללמוד זה לא רק למען עצמי אלא גם למען אחרים. להקנות לזולת את כל מה שאצבור לעצמי במשך השנים שבהן אשב ואלמד'".
הוא היה חבר בתנועת בני עקיבא ותכנן להמשיך ללמוד בישיבה, אבל עקב המצב הביטחוני הקשה ששרר במדינה החליט שכדי להגן על אזרחי המדינה עליו להתגייס לשורות הצבא. מכריו מספרים איך לא פעם אחרי לילות של לימוד, כשעיניו טרוטות מחוסר שינה, היה נוהג לצאת למסעות מפרכים ברחבי הארץ כדי לחזק את עצמו מבחינה גופנית ולחשל את יכולותיו הפיזיים לקראת גיוסו לצה"ל.
כשהגיע המועד שגיא, יחד עם עוד כמה מחבריו לישיבה, התנדב לשרת בסיירת שקד. הסיירת פעלה באותם ימים בפיקוד הדרום במיגור פעולות הפדאיון – מחבלים ערבים שהסתננו לישראל למטרות טרור. לוחמיה סיכלו מאות פיגועים.
על החלטתו לעזוב את הישיבה לטובת התנדבות בסיירת שקד, הסביר שגיא במכתב שכתב לרבו בישיבה: "קל להוכיח את מקומי בישיבה... אולם בגלל המצב הביטחוני הקשה, אני יודע כי אם הייתי ממשיך ללמוד, מצפוני לא היה מפסיק להציק לי, בכל פעם שהייתי שומע חס וחלילה על הרוג נוסף או פצוע נוסף".
במסגרת הכשרתו בשקד עבר שגיא קורס צניחה, קורס סיירים וקורס מ"כים חי"ר. "אלי היה חייל האולטימטיבי שכל מפקד היה מאמץ אליו בשמחה. נועז, חכם, יצירתי, דעתן, כל הזמן חושב מחוץ לקופסה. שימש דוגמא לכל החיילים בסיירת. על אלי אפשר היה לסמוך בעיניים עצומות", סיפר הלפמן שהכיר אותו מקרוב, "מסוג החיילים שידעת שהוא יגיע רחוק מאוד בתחום הפיקודי בצבא. מכל חבריו לישיבה שהתנדבו לסיירת הוא היה הבולט שבהם. בכל מסלול שעבר הוא הטביע את חותמו. הוא היה המצטיין, תמיד ירד לפרטי פרטים, מקצוען אמיתי".
"המטרה שלי היא להציל את העם שלי. אין בי שנאה לאויב"
במסגרת שירותו בסיירת סיכן את חייו כדי לחסל את קיני המחבלים שפעלו ברצועה. "ברצועה עשתה היחידה שלי טאטוא של המחבלים. הייתה זו עבודה יוצאת מן הכלל", סיפר שגיא בראיון האחרון שהעניק לאגמון. "זה נמשך תקופה ארוכה. יחסית היו לנו נפגעים לא מעטים, אבל ההישג הכללי היה פנטסטי, והיום אנחנו סובלים מעט מאוד מהרצועה. השתתפתי בהיתקלויות עם מחבלים ובמבצעים דומים".
ביום העצמאות של שנת 1972 נבחר לחייל מצטיין, ויחד עם עוד מאה חיילים זכה לטקס המסורתי שבמסגרתו החיילים המצטיינים זכו ללחיצת יד ולפגישה מהנשיא באותם ימים, זלמן שזר. הוא חתם קבע, יצא לקורס קציני חי"ר ובמלחמת יום כיפור מונה למ"פ בסיירת שקד, שמטרתה הייתה לפרוץ את הדרך לתעלה ולהעביר כוחות לצידה השני, למצרים.
חמישה ימים לפני שנהרג, נבחר שגיא להיות הקצין שאותו יראיין אגמון. שגיא לא התלהב להתראיין, ואף ציין שהוא עושה זאת למטרה אחת חשובה: עידוד העם והחיילים. הוא הדגיש שלציבור בישראל יש על מי לסמוך. הוא סיפר, כיצד הכוח שלו כבר הספיק לחטוף ארטילריה כבדה מצבא מצרים ובאורח נס אף אחד מחייליו לא נפגעו.
סרן שגיא נשאל על ידי אגמון האם הוא שש לקרב, ושם חשף כיצד זעם על חייל בפלוגה שלו שירה עשרות כדורים בגופת הרוג בעזה. "ברצועה לדוגמא, כשנתקלתי בפעם הראשונה במחבל הרוג וחבר שלי הכניס בו צרור מתוך אי-ידיעה כנראה שהוא כבר מת, כעסתי עליו מאוד. שש לקרב? חלילה. אני לא מכיר אדם כזה אלא אם כן הוא מעוות בנפשו ובמוסר שלו", הסביר שגיא.
לשאלתו של אגמון, האם חש שנאה כלפי האויב שאת ילדיו הציל, השיב שגיא: "שנאה? לא. פשוט יש לי אהבת העם שלי וזה מתגבר על שנאת האויב. כלומר, המטרה שלי היא להציל את העם שלי. בכוחי ובעזרת האל. ולא מתוך שנאת האויב. ברור שאני לא יכול לאהוב אדם שבא להרוג אותי. כשחבר שלי נופל או כשפיקוד שלי נופל, אני חש שנאה לכל מי שאחראי על כך. אבל ככל שאני מביט אל האויב שמעבר לזה – אין לי שנאה אליו".
לדבריו, בעת ששירת ברצועה והוא חבריו ליחידה היו הורגים מחבלים, הוא הרגיש רע מאוד. "כשהיינו הורגים מחבל ההרגשה הייתה מזופתת לחלוטין. לאחר מכן היית משלים עם עצמך, מפני שהשכל גובר על הרגש. בפירוש השכל", הדגיש שגיא.
התמונה ששרדה
ב-15 באוקטובר סמוך לחצות, חצי קילומטר מהתעלה, הפלוגה של אלי התקדמה בציר 'נחלה' – החווה הסינית – לכיוון גדות התעלה. בשלב זה התרחש אירוע שהציל את חייהם של שני חיילים. אלי וחייליו דהרו לעבר התעלה באמצעות זחל"ם. זמן קצר לפני כן, הגיעו שני אחים ממשפחת סופר, שתפסו מטוס ראשון מניו-יורק כדי להתגייס לסיירת. אחד האחים, איציק, היה צלם חובב שתיעד את שגיא מניח תפילין על רקע סיני. אלי התעקש שרק אחד האחים יעלה על הזחל"ם איתו ולא שניהם. זמן קצר לאחר מכן הזחל"ם של שגיא נפגע כתוצאה מירי טיל או פצצת מרגמה. שגיא ועשרה מחייליו נהרגו. המצלמה של האח איציק סופר עפה מידיו לאחת הדיונות וכשאחיו שנשאר בחיים הוא הצליח לפתח תמונה אחת מהסרט שבמצלמה המפויחת, ובתוכה התמונה של שגיא. אחרי המלחמה אחיו של סופר שנשאר בחיים הביא את התמונה לגרשון שגיא.
שגיא עוד הספיק לשלוח גלויה אחרונה למשפחתו בה סיפר על פציעתו של חברו הטוב יעקב כצל'ה כץ, וביקש להתפלל. "מלבד פצועים קל, אין נפגעים, התפללו איתי שהמצב יישאר כך, להתראות בקרוב, אלי'", כתב בגלויה. חבריו הקימו במקום גלעד אבנים וחלקי מתכות לזכרו ולזכר חייליו.
"אני לא יודע מה עבר לאלי בראש, שהיה אז בקושי בן 22, כשהוא החליט ששני האחים לא יעלו על הזחל"ם", אומר גרשון. "אולי המחשבה והפחד ששניהם עלולים להיהרג. זה שהוא הפריד ביניהם הצליח את חיי אחד האחים. אחרי המלחמה האח שניצל הביא לי את התמונה וזה היה מרגש ביותר".
אלי שגיא השאיר אחריו, שני אחים וזוג הורים. הוא נקבר בבית העלמין קרית שאול. מפקדו שיגר מכתב תנחומים למשפחתו: "אלי היה מאותם יחידי סגולה שהיו מופת לחבריהם ולפקודיהם וגאווה למפקדיהם. הייתה בו דבקות והכרה בצדקת דרכו. היה אהוב על כל יודעיו, הם רחשו לו הערכה רבה. על כי הביא כל משימה לידי גמר ביצועה המושלם".
אחיו גרשון התגייס בעקבות אחיו לסיירת שקד, למרות התנגדות הוריו שחששו שגם הוא ייהרג. "שכנעתי אותם לחתום על ויתור. הייתי צעיר, חדור מוטיבציה. לא חשבתי שאני מדאיג את ההורים שלי שאיבדו את אלי ופחדו לאבד גם אותי. מבחינתי עשיתי מעשה שבדיעבד היום נראה לי כטיפשי. נלחמתי בשלום הגליל. במשך כמה שבועות ההורים שלי לא שמעו ממני. הם חששו מהנורא מכול", שיחזר האח גרשון.
עשרות ילדים בישראל שנולדו אחרי מותו נקראו על שמו של אלי שגיא, כולל בנו של חברו הטוב יעקב כ'צלה כץ. ספרי תורה נכתבו לזכרו והוא הונצח בישיבת הכותל ועל ידי חבריו לנשק.