ימים ספורים אחרי שהפסקת האש שסיימה את מלחמת יום כיפור נכנסה לתוקף, יצאו משלחות של קצינים ישראלים ומצרים בחסות האו"ם כדי לאתר את ההרוגים שנשארו בשטח. צה"ל שלח למדבר המדמם של סיני את הקצינים שהשתתפו בקרבות ובהם גם קציני מודיעין שהיו בקו החזית. אחד מהם הוא סגן שלמה אמבר, קצין מודיעין ששרד את קרבות התעלה בזכות חילוץ מסמר שיער. שם, במהלך החיפוש אחר הרוגי צה"ל, אמבר התחבר עם רס"ן מצרי, וזה הצביע על מוצב מילאנו ואמר לו: "אתה יודע. פה הישראלים נלחמו כמו אריות. לוחמים אמיצים שנלחמו בגבורה והחזיקו מעמד מול הצבא המצרי הגדול". הרס"ן המצרי לא ידע שאחד מאותם אריות זה הסגן שעמד מולו, אמבר. "בשום שלב לא אמרתי לו מי אני כאשר נכנסתי לשם עם שם כיסוי. הוא נותן מחמאות אדירות ולא ידע למי הוא אומר את זה", סיפר השבוע שלמה אמבר.
41 שנים חלפו מאז המלחמה הקשה ההיא, ובפעם הראשונה אמבר חושף את הסיפור המלא של הקרב על המוצב והנסיגה תחת אש לעבר כוחותינו - על ההימלטות מתחת לאף של המצרים ממש כמו בסרט מתח הוליוודי, כזה שגם הסוף שלו היה על גבול הדמיון.
שרון: "לא תהיה מלחמה"
לצה"ל מתגייס אמבר ב-1970, ונכנס למסלול שבסופו הוא הופך לקצין מודיעין. הוא שרת כ-ע' קמ"ן בחטיבת גולני, ומשם עבר להיות קצין פיענוח בפיקוד דרום, במחלקת איסוף. במסגרת תפקידו החדש אמבר היה יורד מדי שבוע לתעלה ועוקב אחרי יחידות הצבא המצרי. באותם ימים נכנס לצה"ל מתקן שנקרא טב"מ, אמצעי תצפית ארוך טווח שכולל טלוויזיה במעגל סגור. "יש למכשיר טלסקופ שמגדיל פי 2,000 ומציג את התמונה על הטלוויזיה, ודרכו ראיתי מה קורה בצד השני".
זמן קצר לפני שפרצה המלחמה התבקש מח"ט 275 (בלוזה), אל"מ פנחס נוי, ללוות לסיור את האלוף במיל' אריק שרון, שבאותם ימים פרש מצה"ל והחל את דרכו בפוליטיקה. הוא מגיע לאזור עיר הרפאים קנטרה, הגזרה אליה מגיע גם אמבר, יחד עם פמליה גדולה של צלמים. חיילי מוצב מילאנו, שעוד ימלאו תפקיד נכבד בסיפור של אמבר, נופפו לאלוף המוכר וגיבור ישראל. על הרקע הזה קציני חטיבת בלוזה, כפי שהעידו אחרי המלחמה, שאלו את שרון, "מה יהיה". תשובתו הייתה "לא תהיה מלחמה. הם לא מסוגלים".
פחות או יותר באותו הזמן מגיע לתעלה גם קצין המודיעין אמבר. "ירדתי לתעלה ביום ראשון שבוע לפני המלחמה. משהו שהייתי עושה מדי פעם כדי להביא את המודיעין ולעשות התאמות בין צילומי האוויר למה שקורה בשטח. אחרי כל סיור כזה הייתי כותב דו"חות, מעביר למחלקת המודיעין של הפיקוד ומהם היו עושים מודיעין".
בלתי ניתן היה להימנע מהשאלה המתחייבת האם אמבר, קצין מודיעין שנמצא בקו הראשון, ידע שהמצרים מתכוננים למלחמה. אז לא רק שהוא ידע כמובן, בהומור לא מוסתר הוא מספר שהדו"ח הזה "דפק" לו את חופשת החג. "הבאתי להם את הדו"ח ואחרי שעה קמ"ן פיקוד דרום אמר לי שאני לא יוצא לבית. פקד עלי לאסוף צוותים ולרדת לתעלה. זה היה מאוד לא נחמד לי אבל הוא אמר אתה לא מצפה עם דו"ח כזה שאתה מביא אלי לצאת לבית. לרגע אתה אומר, אולי סגרתי לעצמי את השבת אבל אין מה לעשות ופקודות מבצעים".
"פתאום הייתה אזעקה להתקפה אווירית"
סגן אמבר יורד לתעלה ומפזר לאורך התעלה את הצוותים שתחת פיקודו. הוא עצמו מתיישב במוצב בשם מילאנו שהיה ממוקם ליד קנטרה – אותו מקום בו שרון עמד והכריז שלא תהיה מלחמה. "באזור של קנטרה היו מספר מוצבים כאשר כולם היו ריקים חוץ ממילאנו. ביום היו מאיישים את המוצבים הריקים כדי לצפות במצרים ובלילה התקפלו משם. התארגנו ליום כיפור, ופתאום הייתה אזעקה להתקפה אווירית. זה היה בשש בערב של יום כניסת הצום". כולם התמגנו במוצב מפני המתקפה האווירית ואמבר עלה לעשות את עבודתו, איסוף מודיעין.
"אני הולך לעמדה שלנו ורואה בצד השני קצינים מצרים, כאלה שהיו בכירים ובדרך כלל לא רואים שם, עומדים עם חיילים וקצינים זוטרים יותר ומצביעים על המוצב שלנו. אחרי איזה חצי שעה הכול נרגע הם נעלמו ויום כיפור נכנס. חלק הלכו לשמור אחרים הלכו לנוח". מי שהחזיק את המוצב, כמו את כל קו התעלה, היו חיילי מילואים מחטיבה 16, החטיבה הירושלמית. "הם ידעו כמובן מי אני וכל הזמן סיפרו לי מה הם רואים".
"לפנות בוקר של יום שבת מתקשר אלי מש"ק המודיעין שלי, אורי אגמון ז"ל, והוא אומר לי להגיע לעמדת התצפית. הייתה מולנו עמדה מצרית ואמרתי לו שאם יש בהם כלים מצרים זה רק לצורכי מלחמה. הוא זיהה שהכניסו לשם משהו וביקש ממני לבדוק". אמבר מגיע ובגלל כיסוי ברזנט לא מצליח לזהות מה המצרים הכניסו לעמדות. בנוסף הוא שומע תנועה גדולה של כוחות, "רעש כבד של מנועים".
בפיקוד מבקשים מאמבר לצלם להם את מה שהוא רואה ולדווח באופן מפורט. את זה הוא עושה בעזרת נגמ"ש מיוחד עליו הציבו מנוף שמתרומם לגובה של 30 מטרים. "אמרו לי לנסות ולצלם מכל מני זוויות על גבי הנגמ"ש המיוחד הזה. אנחנו יום שבת בבוקר והגיעו אלי קצינים מכל מני חטיבות כדי שאספר להם מה אני רואה. ראו והלכו לדרכם. בינתיים מגיע הנגמ"ש המיוחד".
כמובן שנהג הנגמ"ש לא ידע מה מחכה לו וזה התלונן בפני אמבר על כל שהביא אותו ביום של צום. "אמר לי מה, אתה לא יכול לחכות לסוף היום. אתה מביא אותי ככה כשאני צם וזה לא בסדר. הסברתי לו שאני מקבל פקודות בדיוק כמו שהוא. אמרתי לי רוצה לשתות או לאכול והוא עונה לי בכעס, לא, אני צם".
אמבר עולה על המנוף ומתצפת לצד המצרי, "אבל הם היו מתוחכמים ובמקום לעשות תנועות הם עמדו ליד התעלה והכניסו חכות כאילו הם דגים. הם ראו אותי מצלם. בינתיים הרוח הזיזה את הברזנט וראיתי שבעמדה יש תותחי נ"מ 100 מ"מ. אני יורד ושוב הנהג אומר לי, מה עד לפה בשביל חמש דקות. שלוש שעות נסעתי לפה, הוא אמר לי, מה אין לך מה לעשות".
ארבע התקפות שנהדפו בשן ועין
הרגעים הבאים הופכים דרמטיים במיוחד עבור קצין המודיעין אמבר. הוא יורד מעמדת המנוף ורץ לכיוון מוצב מילאנו כדי לדווח. השעה כבר שתיים בצהריים, הרגע בו פרצה המלחמה. בדיוק כשהגיע למוצב מדווח לו הצלם שנשאר על המנוף שהמצרים מסירים את הכיסויים מכלי הנשק הכבדים ומכוונים אליו מקלע כבד מסוג גוריאנוב. הוא פוקד עליו להגיע למוצב ובדיוק אז נוחתת על המוצב, כמו גם לכל אורך התעלה, הפגזה ארטילרית כבדה כמוה חיילי צה"ל לא חוו. המצרים יורים אלפי פגזים ובמקביל פותחים באש מקלעים וצלפים.
חיילי המוצב נכנסים לעמדות מוגנות ובמקביל אמבר מפעיל טלסקופ כדי לדעת מתי יגיעו חיילי החי"ר, לכולם היה ברור שזה השלב הבא. "כל הזמן יש אש תופת על המוצב וככה זה היה עד לשעות החשיכה. מפקד המוצב נפצע ואיתו עוד כמה חיילים. הרופא עובד תחת אש כבדה. איך שירד הלילה החייל על הטלסקופ מדווח שהוא שומע אנשים הולכים מעליו. המצרים נכנסו לנו לתוך המוצב, כמעט שנכנסו לתעלות. ביקשנו אש תותחים שלנו על המוצב. הם הפגיזו יותר גרוע ממה שספגנו מהמצרים והם נפגעו וברחו. אחרי שכוחותינו הפסיקו עלינו לתצפית והמצרים התחילו להפגיז אותנו שוב באש תופת. משהו כמו שעתיים של הפגזה. שוב הפסיקו את ההפגזה והבנו ששוב הם עולים על המוצב".
מוצב מילאנו מבקש שוב שצה"ל יירה אש פגזים על המוצב שלהם אבל זו לא הגיעה. סוללת התותחנים נפגעה ויצאה מפעולה. "בדרך נס בדיוק הגיעו טנקים של צה"ל וביקשנו מהם להפגיז את המוצב. הטנקים נפגעו אבל המצרים ברחו. גם הקשר שלנו הלך ולכן קצין שריון, שהיה פצוע, נשאר בטנק ודרכו יצרנו קשר עם הפיקוד. בשלב הזה כבר היו לנו שני הרוגים מכל הבלגן הזה ועוד פצועים אבל שוב היה שקט. ביום ראשון בבוקר אנחנו מרגישים ששוב המצרים נכנסים למוצב. לטנקים כבר אין תחמושת ואף אחד לא יכול לעזור לנו".
אמבר ושאר חיילי המוצב יוצאים להסתער על המצרים כדי לסלק אותם מהמוצב. אין להם ברירה והם מפעילים את המרגמות על עצמם. עשינו עם מרגמת 81 מ"מ ו-52 מ"מ צידוד של כמעט 90 מעלות. כלומר אתה יורה למעלה שזה יחזור אליך. הרגם חשש בהתחלה אבל אחר כך פעל כמו אריה. המצרים הפעילו עלינו להביורים אבל הצלחנו להבריח אותם עם המרגמות ורר"נטים שירינו ונשק קל". המצרים ברחו שוב אבל גם זה לא היה הסוף. לוחמי מילאנו ראו את המצרים מתארגנים לעוד התקפה, והפעם עם כלי משוריינים.
"שלושה התקרבו ונכנסו דרך השער, ראו שזה לא הלך דרך הגדרות אז כנראה אמרו טוב, ניכנס מהשער הראשי. עמדנו ליד השער ובפעם הראשונה בחיי הפעלנו נגדם בזוקה. פגענו בהם וגם הקצין שנשאר פצוע בטנק הצליח להוריד נגמ"ש אחד של המצרים. החיילים המצרים קפצו מהכולים שנפגעו ופתחנו עליהם באש והרגנו חלק מהם כשהשאר ברחו. זו הייתה ההתקפה הרביעית שניצלנו בשן ועין".
למרות ההצלחות היה להם ברור שהמצב קשה והם לא יצליחו לעמוד בעוד התקפות כאלה, שכל אחת מהן גבתה מחיר דמים כבד. בשלב הזה החלו מחשבות על שבי או בריחה. "לי כקצין מודיעין היה שם כיסוי למקרה של שבי. היינו מאוד מיואשים כשהמורל נמוך. אנשים שם הגיעו לבכי ככה שהמצב היה מאוד לא נחמד. בסופו של דבר מתקבלת החלטה ואנחנו מחליטים לברוח".
עשרות חיילים זוחלים מטרים מעמדות המצרים
הם מחליטים להסתנן מהמוצב המוכה תחת מתקפה של חיל האוויר. בפיקוד הדרום מאשרים את תכנית הבריחה ומטוסי קרב נשלחים לתקוף את מילאנו, ששוב סופג אש ישראלית. מדובר בתכנית מאוד מסוכנת משום שסביב המוצב שורצים מאות ואלפי חיילים מצרים. חלק מהם תפסו עמדות מוגנות במוצבים הישראלים הלא מאוישים. "כשהבנו שיוצאים הייתה פתאום שמחה של ממש", מספר אמבר.
לאחר מכן הם משאירים את ההרוגים במוצב. "לקחנו את הפצועים ויצאנו משם 41 חבר'ה אחרי הפגזה של חיל האוויר. לקחתי איתי שני רימונים ונשק קל ויצאנו כולם לדרך. בכוח הזה היו ארבעה אנשי מודיעין כולל אותי, הלוחמים של חטיבה 16 והשריונרים שהגיעו לתגבר אותנו. יצאנו בלילה כשבדרך אנחנו אוספים גם את הקצין הפצוע שנשאר בטנק".
אחרי יומיים בהם ספגו את חמת הזעם של המצרים ותחת החשיכה הם מתחילים בהתגנבות כשלפתע כלב סורר החל לנבוח על הכוח. אמבר שמבין את גודל הסכנה, יורה בכלב והורג אותו. בין כל צלילי המלחמה רעש הירי לא מעיר את המצרים והם ממשיכים במסע ההתגנבות המסוכן. הכול נזכיר במרחק של מטרים בודדים מהמצרים.
"עברנו בתוך קנטרה שהייתה מלאה במצרים. עברנו חלק מהעיר ומגיעים לאיזה גבעונת. נשכבנו על הרצפה ופתאום מצרי צועק, מין האדה, מי זה מי זה. סגן מפקד המוצב עונה לו בערבית בניב אשכנזי, אנחנו מהג'יש אל ערבי. אנחנו מהצבא הערבי". זה לא עבד כמובן ומיד נפתחת לעברם אש תופת מכל כיוון אפשרי. "אני רץ מאחורי גבעה ומבקש מהכוח לבוא אליי. אורי אגמון צועק לי שהוא נפגע אבל אני מחפש ולא מוצא אותו. בשלב הזה ירו שם לכל עבר ונפצעתי ברגל. זרקתי רימון אחד. אחרי זה אני שולף את השני ומוציא את הנצרה".
"אם תופסים אותי, אני משחרר את הנצרה"
כקצין מודיעין אמבר ידע טוב מאוד מה מצפה לו בשבי המצרי. "אמרתי לעצמי שאם אני נלקח בשבי אני משחרר את הרימון. לא הייתי מוכן ליפול בשבי. למרות שהיה לי סיפור כיסוי למקרה של שבי היה לי ברור שזה לא יהיה נחמד. ברור לי שעל ידי הצלבה הם יגלו שאני קצין מודיעין והסיכוי שאני יצא משם היה נמוך. אם הייתי נתפס הייתי עושה את זה", הוא מספר בלי שמץ של ספק ומחשבה. למזלו זה לא קרה.
הם ממשיכים להתקדם ומוצאים מבנה נטוש להסתתר בו. יחד הם מחליטים לעבור לבית הקברות של קנטרה ולהסתתר שם. "בית קברות זה מקום שקט", אמר בחיוך, "לי הייתה מחשבה שאפילו ניכנס לקברים ונחכה שכוחותינו יגיעו. מה יכול לקרות. בית קברות מוסלמי, אולי שם הם לא ירצו להרוג. מ-41 שיצאו ממילאנו הגענו לבית הקברות רק 21 אנשים. ניסינו לחפש את השאר במשך שעה ולא מצאנו. בינתיים הוצאתי את הגומייה מהנעליים, קשרתי את המנוף של הרימון שעוד החזקתי ותליתי אותו על עץ".
אמבר מספר שבזמן התנועה וההסתתרות הם רואים הרבה מאוד מטוסים של חיל האוויר מגיעים לתעלה – "ונפגעים. ראינו הרבה טייסים נוטשים". מבלי שידעו מה קרה לקבוצה שנעלמה הם שקלו בהתחלה לזחול לכיוון המצרים ולנסות להשתלט שם על טנק ולברוח. "התנגדתי לרעיון והצעתי לזחול בין המצרים ולהמשיך לכיוון כוחותינו, ההצעה שהתקבלה. זה היה במרחקים של מטרים ספורים כשאנחנו כמעט נוגעים בהם. כל הזמן היו פצצות תאורה שהמצרים ירו באוויר. זה אחרי התקלות שהייתה לנו והם ידעו שיש כוח ישראלי. לא זיהו אותנו אבל כל הזמן חיפשו אותנו. ככה זחלנו עד שעברנו את העיר והגענו לשטח מדברי. פה כבר התחלנו לרוץ לכיוון התעוזים (המוצבים העורפיים מזרחית לקו בר לב), אלה היו במרחק של 21 ק"מ בערך מהתעלה".
זה המקום לציין שרבים, ובהם אמבר, הציעו שבמצב בו המצרים יחצו את התעלה יעזוב צה"ל את המוצבים שעל קו התעלה ויעבור לתעוזים שהיו עורפיים יותר. היה ברור שהמוצבים לא יצליחו לבלום את המצרים ואם היו עושים כך "כבר תפסו אותנו עם המכנסיים למטה ואם היו פועלים ככה היו חוסכים חיי אדם במאות והרבה צרות", אמר אמבר.
הם התחילו לרוץ ולהתרחק מהמצרים. רבים מהם זרקו את הקסדות שלהם וציוד נוסף, "מה שגרם לי לבושה והזכיר לי את המראות של המצרים בששת הימים". אחרי זמן מה הם נעצרים בנווה מדבר ומחליטים להסתתר שם. הם צמאים ורעבים, "אין לך בכלל את החשק לאכול ואנשים שהיו במילואים סיפרו שיש להם ילדים ומה יהיה, מצב רוח מאוד נמוך". אחד החיילים מציע לאמבר להניח תפילין. "אמרתי לו עזוב, אני לא עושה את זה וחיילים שלי הלכו, עזוב. בסוף הוא שכנע אותי ואז נפל לידנו פגז. אחריו נפל אחד קרוב יותר ואמרנו שגילו אותנו. ככה הפגזים מתקרבים ופתאום השריונר אומר לי, שלמה זה כוח שלנו שיורה".
הוא לוקח מאמבר את הטלית ורץ לכיוון הטנק שבאמת היה ישראלי. השריונרים מזהים את הטלית ונוצרים את האש. 21 אנשי מילאנו עולים על הטנק ונוסעים כעשרה ק"מ עד לקו כוחותינו.
לימים גילה אמבר מה עלה בגורל הכוח השני שברח מהמוצב. מתברר שהם זוהו על ידי המצרים שהקיפו אותם ופקדו עליהם לצאת ולהיכנע. כשעשו זאת החיילים המצרים פתחו עליהם באש. מ-20 חיילים רק ארבעה נשארו בחיים ונפלו בשבי.
"בפיקוד היו בטוחים שחיסלו אותנו"
בפיקוד הופתעו לגלות שאנשי מילאנו נשארו בחיים. "היו בטוחים שחיסלו אותנו", אומר אמבר, שנשלח לאחר מכן לבסיס בלוזה ומשם הוטס לטיפול רפואי בבית החולים סורוקה. אחרי טיפולים ותקופה של החלמה אמבר חוזר לתפקידו וממלא תפקיד בחיפוש אחרי הנעדרים הישראלים. "ביקשו ממני ועוד קצין שריון להיכנס יחד עם אנשי האו"ם כדי לעשות איתם את מסלול הבריחה שלנו ולחפש נפגעים. נכנסנו בלי דרגות וזו הייתה חוויה בלתי רגילה", מספר אמבר.
הפגישה עם הקצינים המצרים שליוו את חברי המשלחת הייתה מפתיעה עבור אמבר, שגילה שם את הקצין שהשתתף בהתקפה נגד מילאנו. ואז קורה עוד דבר מצמרר. בבית הקברות אמבר רואה את הרימון שקשר עם הגומייה ותלה על עץ דקל. "אני יושב יחד עם הרס"ן המצרי, רואה את הרימון ושותק. לא דיברתי ולא שום דבר". עוד סיפר, "הביאו לשם כלבים שמוצאים גופות. מצאנו שם גם גופות של מצרים אבל הם לא הוציאו אותן. הקצין המצרי אמר לי, "אנחנו לא לוקחים אף אחד, הם נשארים כאן ומקדשים את האדמה".
אחרי שחזרו לארץ הוחזרו הגופות של אנשי הצוות של אמבר. "זו הייתה מכה גדולה. גם הגופה של אגמון שצעק לי שנפגע הגיעה לארץ. גם הצוותים שפיזרתי בתעלה לפני המלחמה נפגעו. חלק גדול מהם נורה על ידי המצרים אחרי שנכנעו". אחרי הפסקת האש המשיך בתפקידי מודיעין מסווגים בצד המערבי של התעלה עד שכוחות צה"ל חזרו במסגרת הפסקת האש שנחתמה בק"מ ה-101. "בזה הסתיים התפקיד שלי", אמר. התפקיד הסתיים, אבל הזיכרונות נשארו עוד תקופה ארוכה.