דתות ותרבויות שונות מייחסים להר החרמון משמעויות ומסורות רבות. חלקת השלג הישראלית מוזכרת בספר התנ"ך כנקודת ציון שנמצאת בין ממלכות עתיקות וכמוקד למאבקים בין תרבויות. גם סיפור חייו של ישו עובר על ההר הגבוה במדינה. הערבים מכנם את ההר "ג'בל אל-שייח", כלומר, ההר הזקן, כיוון שפסגתו המושלגת מזכירה שיערות שיבה.
אלא שבמיתולוגיה הישראלית המודרנית, הממתגת את הפסגה האלפינית כאתר הסקי של ישראל, ההר חרוט בעיקר במורשות קרב, כותרות עיתונים ויומני חדשות וכזכר לקרב עקוב מדם, הרואי וטראומטי כאחד. באותו הקרב, ב־21 באוקטובר 1973, עלו חיילי גולני רגלית אל ההר, וכבשו את המוצב הישראלי בחזרה מידי הכוחות הסוריים, כשהם סופגים אבידות רבות. במקביל, הונחתו במסוקים בשטח החרמון הסורי שני גדודים מחטיבה 317 של הצנחנים במילואים, אשר כבשו ביעילות את המוצב וירדו לעבר חלקו הישראלי של ההר.
כשם שהקרב הוא סמל לגבורה, דבקות במשימה וביצוע ללא מורא, נקשרו בשמו פיסות סיפורים וחוויות שונות ומגוונות. חלקן עוסקות בקרב עצמו, באבידות, בפחד ובאומץ הלב, בעוד אחרות נוגעות באיבה, ספק אם אמיתית או מדומה, שבין גולני לצנחנים, לאופיין של היחידות כפי שבא לידי ביטוי בקרב, ולתכנונו בידי הפיקוד.
בימים אלה, כשרוב חלקי הארץ עדיין שטופים בזיעה של סוף הקיץ, עלו שישה מכובשי החרמון – שלושה צנחנים ושלושה לוחמי גולני – אל המקום היחיד בו אפשר לחוש את צינת הסתיו. מקום בו הם יכולים להביט מזרחה אל עבר הכפרים הסוריים הסמוכים לגבול, אלה שהם זוכרים מאותה מלחמה כחלק מהמובלעת הסורית. שם, אלפי מטרים מעל פני הים, הם שאפו אוויר הרים, העלו מהאוב זיכרונות, שאלו שאלות, והשתדלו גם לספק להן תשובות.
"הרגשתי עלבון צורב, לא כחייל גולני, אלא כחייל בצה"ל"
כשעה לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, בשלוש בצהרי יום שבת השישה באוקטובר, צנחו בחרמון כוחות הקומנדו הסורי. כחלק מכיבוש ההר, השתלטו חיילי הקומנדו על מוצב החרמון. 57 החיילים שאיישו את המוצב, לא הצליחו לבלום את הכוח הסורי, שכן מתוכם היו רק 13 לוחמים מחטיבת גולני. במהלך ההשתלטות על המוצב עשרה חיילים הצליחו לברוח מהמקום, 13 נהרגו ו־27 נלקחו בשבי. "העובדה שכבשו לך מוצב, גורמת לך להרגיש מושפל", אומר רב"ט (מיל') מוטי לוי, לוחם בגדוד 51 של גולני במהלך מלחמת יום הכיפורים, "והנקמה שלך היא בעצם הפתרון".
אבל הפתרון לא הגיע בקלות. יומיים לאחר הכיבוש הסורי, בשמונה באוקטובר, יצא כוח של החטיבה למשימה שמטרתה כיבוש ההר מחדש. בפיקודו של המח"ט אמיר דרורי, יצאו לכיוון החרמון כ־150 לוחמים. במהלך המבצע, שהסתיים בכישלון, איבדו את חייהם 23 לוחמים.
"את זה שהחרמון נכבש על ידי הסורים במהלך הצהריים, ידענו כבר במוצאי שבת", אומר רס"ל (מיל') אבי רחמים, מפקד צוות בגדוד 51, "אבל זה שהתחולל קרב בשמונה בחודש, יומיים אחרי בשעות הבוקר, ושבקרב הזה נפלו 23 איש, נודע לי רק בערב, כשעליתי לבית־החולים בצפת. שם פגשתי את הפקידה הפלוגתית שלנו, והיא סיפרה לי בצער רב על כך שהיה קרב, ניסיון מאוד מהיר לכבוש חזרה את החרמון. הסורים נערכו כמו שצריך והדפו אותנו", נזכר רחמים. "אני הרגשתי עלבון צורב, לא כחייל גולני, אלא באמת – כחייל בצה"ל. מה זה היה בשבילנו חייל צה"ל מול חייל סורי? מי הם בכלל?"
אף על פי שהחרמון נכבש לבסוף שוב רק למעלה משבועיים מאוחר יותר, בפעולה משולבת שכונתה "מבצע קינוח", ללוי, רחמים וחבריהם לנשק היה ברור כבר אז שהבכורה תהיה שלהם. "כששמענו שכבשו את המוצב, ידענו שאנחנו נעלה לכבוש את המקום הזה, אפילו שלא אמרו לנו", נזכר לוי. "זו הייתה התחושה והרצון שלנו".
אך נראה שמעבר לייצוג הסמלי של החרמון עבור לוחמי החטיבה החומה, הוא היווה אתר בעל חשיבות אסטרטגית ומודיעינית עליונה למדינת ישראל. "כדי ללמוד את העניין הזה צריך לעלות לגבעות הקרב, ולראות את כל השטח שנשלט על ידי תצפית מהמקום הזה", מציע רחמים, מפקד הצוות. "בני מסס ז"ל, חייל של פלוגה ג' ששמו נקשר לעולמים בשמו של החרמון, אמר: 'אמרו לנו שזה העיניים של המדינה' – צריך לעלות למעלה ולראות מה זה העיניים של המדינה. משם רואים את כל עמק החולה על כף היד שלך. כל המובלעת הסורית פרוסה לפניך – ולא נשכח שב־73' לא היו לנו אמצעים אלקטרוניים משוכללים. מה שהיה לנו זה העיניים של התצפיתן, ומכאן החשיבות של המקום. אף אחד לא חשב לרגע מה יקרה לו. זה לא עניין אותנו, אתה קיבלת משימה ואתה תבצע אותה, מה שלא יהיה".
"חוץ מזה", מעיר רס"ם (מיל') חיים פק, צנחן במילואים מחטיבה 317, "זה היה גם עניין של פרסטיז'ה. כבשו לך את החרמון, רצית להחזיר. זה היה ברור מאליו שתרצה להחזיר את הכול. 'ביי הוק אור ביי קרוק', מה שנקרא".
"חייבים לכבוש את ההר"
ב־21 באוקטובר, שלושה ימים לפני סוף המלחמה, יצא לדרך מבצע "קינוח", כשלוחמי חטיבת גולני נחושים להשלים את המשימה שלא צלחה בניסיון הראשון. על פי התכנון, הכיבוש יתחלק לשניים: הגולנצ'יקים יעלו רגלית במעלה ההר, ואילו כוחות חטיבת הצנחנים הצפונית במילואים יצנחו בחלקו הסורי של החרמון. "ערב לפני הקרב קיבלה החטיבה פקודה לרדת למחניים ולהיות מוכנים לכיבוש החרמון בפעולה מוסקת", משחזר אל"ם (מיל') יאיר ("גוצי") עוגן, שהיה סמג"ד בקרב על החרמון ומאוחר יותר, במלחמת שלום הגליל, מפקד החטיבה. "הגענו למחניים, והייתה קבוצת פקודות מאוד קצרה. חשנו התרגשות מאוד גדולה של אלוף פיקוד הצפון, אלוף יצחק חופי, הידוע בכינויו גם כ"חקה", משום שבעצם התכנון היה שב־21 לחודש נכנסת לתוקף הפסקת האש, וכולם היו במתח שחייבים לכבוש את החרמון".
עבור חיילי גולני, הקרב התחיל בעלייה רגלית וארוכה במעלה ההר. "כשטיפסנו ועלינו כל הדרך, הסתובבנו אחורה וראינו את כל האורות של הקיבוצים בעמק. זה עושה לך משהו", אומר לוי. "אתה ממשיך ללכת ולטפס, וזה היה קשה, כי כל אחד מאיתנו עלה עם מטען של לא פחות מחצי ממשקל גופו, ואף אחד לא קיטר כי מאחוריך אתה רואה הכול, ומבין שזה שווה את זה".
"הוא מתכוון", מפרש אותו רחמים, "שאתה מסתכל על מי אתה מגן, על העורף שלך: עמק החולה, כל האורות דולקים, ואלה המשפחות שלנו שיושבות שם. אז אנחנו יודעים להעריך את המקום".
>> נושמים צבא? לסיפורים הכי מעניינים, הצטרפו לפייסבוק של פז"ם
היתקלות ראשונה עם כח סורי: "אנשים ניסו להסתתר ויללו וצעקו 'אמא!'"
סגן (מיל') אלי אבידור נקרא למילואים בפלוגה א' בגדוד 51. גם הוא זוכר את האורות משטחי ישראל, אך למרות השנים שעברו, אותם אורות לא מסנוורים גם את הפרטים הקטנים ביותר. "עשינו את העלייה, שהייתה בהתחלה שקטה. אפילו עשינו הפסקות בדרך, כי לא הלכנו כל הזמן. ישבנו, נחנו, יש כאלה שגם הוציאו סיגריות, חשבו שזה טיול. ואז התחלנו, נכנסנו להיתקלות של פלוגה ג'. היה להם קרב רציני מאוד, ושם יודק'ה (מג"ד 51, יהודה פלד) החליט לשלוח את פלוגה א' לעשות איגוף בשביל להתקדם, לצאת מהמבוך של פלוגה ג'".
בהמשך, כשפלוגה א' הסתערה על גבעה 17 של החרמון, החלה התופת. "הייתה עלינו אש מטורפת, אני הרגשתי שהיא באה משמאל, מהגבעה שפלוגה ג' הייתה עליה. בשטח שאנחנו הסתערנו עליו לא היה אחרי מה להסתתר. היה ירי קטלני, אנשים נפלו והתחילו לצרוח". אבידור, שנפצע בקרב מאוחר יותר, ממשיך לשחזר. "אנשים ניסו להסתתר ויללו וצעקו 'אמא!' וכל מיני סיפורים כאלה, ואני צעקתי להם לא לזוז, מי שזז חוטף. מהשמונה אנשים שהייתי איתם, שישה נפלו".
כשהונחתו הצנחנים בחרמון הסורי, במקום שבו לפי ההערכות אמורים היו להימצא מרבית כוחות האויב, התגלתה מציאות שונה. להפתעתם, השטח היה ברובו ריק מאדם, והקרב שניהלו הצנחנים בחרמון הסורי לא היה דומה למאבק הטראומטי של לוחמי גולני. אל מול לוחמי חטיבה 317 ניצבו כוחות סוריים מעטים וכמעט שלא נפגעו חיילים מכוחותינו. "לא ידעת איפה האויב, אבל הלכת כל הזמן עם ארטילריה כבדה קדימה", מספר אל"ם (מיל') עוגן. "המקום היחידי שהיה בקצה נקרא 'מוצב הכוכים', משם נפתחה אש והיה קרב פנים אל פנים. אף חייל שלנו לא נפגע משום מה, ובמקום היו 12 גוויות של חיילים סורים". כאשר סיימו שני גדודי הצנחנים – האחד בפיקודו של חזי שלח, שסגנו היה עוגן, והשני בפיקודו של אלישע שלם, בו נלחם פק – לטהר את מוצבי החרמון הסורי, שלח הגדוד של שלם כוחות על מנת לסייע לגולני. "בשלוש בבוקר זה היה אמצע הלחימה הקשה של גולני, והגדוד של אלישע קיבל פקודה להוציא שתי פלוגות לטובתם. הוא הגיע לחצי הדרך, וגולני עשו את שלהם".
ההבדל שבין חייל מילואים לחייל סדיר
במהלך השיחות ושחזורי הקרב, רס"ל (מיל') צבי ינאי שומר על מבט מהורהר. כמבוגר שבחבורת לוחמי החרמון, הוא עוד הספיק להילחם בפעולות התגמול בשנות ה־50, כשלצנחנים היה רק גדוד אחד ולמפקדו קראו אריק שרון. בניגוד לחוויות וסיפורי הקרב ה"קלאסיים" שנשמעו בין לוחמי העבר, לו יש סיפור קצת אחר. "במהלך המלחמה אני בכלל הייתי עריק. הייתי על תקן של חייל חופשי, כבר עזבתי את היחידה שלוש שנים קודם. את היחידה החדשה שלי עזבתי עם פרוץ המלחמה, ופשוט תפסתי טרמפים כדי למצוא מלחמה בשבילי. יצא המזל שבדיוק באותו רגע עלו הזחל"מים של חטיבה 317 והתחברתי איתם בקוניטרה", מספר ינאי. "מה שלי זכור זה שעברנו ליד נקודת איסוף פצועים של גולני. יצאנו כמובן בתחושה שגולני לא ממש הצליחו, ולכן באים הצנחנים לסיים את המלאכה – מה שכמובן לא מבוסס על עובדות, אלא כל אחד על תחושת גאוות היחידה שלו. מכל מקום, מה שהשאיר אצלי את הזכרון הכי ארוך ימים זו דווקא נקודת האיסוף הזאת. חיילי גולני היו די המומים, והפצועים שלהם היו בתהליך של חבישה וטיפול. היו גם כמה שבויים סורים שהיו כבולים בחוטי תיל בידיים מאחור, גם הם זבי דם. הדבר הזה קומם אותי. התחלתי לברר איפה נמצא רופא. ניגשתי אליו, הייתי בלי דרגות, ואמרתי לו 'אתה הרופא של הגדוד?' הוא אמר לי כן. אני אומר לו 'תשמע, יש פה חיילים סורים שוכבים ומדממים למוות. תחליט, או שאתה מטפל בהם או שאתה מחסל אותם, אבל אתה לא יכול להשאיר אותם במצב הזה'. הוא קצת נרתע בהתחלה, אבל אחר כך התעשת והתחיל לטפל גם בפצועים הסורים".
ינאי משתמש בסיפור מפני שבעיניו הוא מדגים את יכולתו של החייל הפשוט לחולל שינוי, ואת ההליכה בתלם שהוא מנת חלקו של כל צבא, שאותו יש לשבור בעת הצורך. אבל דווקא הדוגמה הזאת מקוממת את רחמים. "תראה", הוא פונה אל ינאי, "בקרב הזה אני הייתי לצד עשרים ושלושה חבר'ה, שמתוכם ששה עשר הרוגים מהפלוגה שלנו. אני פיניתי פצועים קשים מאוד. אני פיניתי חבר, שהיה פגוע ראש והמוח שלו נשפך לי על הכתף, ואני לא ראיתי בעיניים את אותם שבויים סורים שהיו כפותים באותו חבל שאתה מדבר עליו. כשחייל נלחם על חייו ומפנה פצועים שחטפו פגז ארטילריה שהפיל את שלושתם, זאת תמונה שאתה לא רואה. וכשאתה רואה את הסורי שירה עליך קודם, אז אני אומר, אתה יודע מה, צבי? מזל שלא ראית גם איזשהו כלב פצוע ובאותו רגע היית מתקשר ל'תנו לחיות לחיות'".
ינאי מקשיב למפקד הצוות מגולני, אך עדיין דבק בגרסתו. "זה ההבדל בין איש מילואים לאיש שירות חובה", הוא אומר. "ההבדל הוא שכשאתה בשירות מילואים אתה מתחיל לחשוב מחשבות שאתה לא מעז ואפילו לא מנסה להעלות על הדעת כשאתה חייל חובה".
"באותה שעה שאתה היית שם בתאג"ד", עונה לו רחמים, "אני פיניתי את המג"ד שלי, יודקה פלד. עכשיו, שתבין, יודקה בשבילנו היה באותו קו עם אלוהים, משה רבנו, יצחק רבין", אומר רחמים. "יודקה, האליל, הגיבור הזה, בעינינו, ילדים בני 18־19, הבחור הזה רועד כמו חתול שקפא ביום חורף קר. ואני באותו רגע מסתכל על החיילים הסורים הכפותים? אני באותו רגע מוריד את החולצה שלי ועוטף את המג"ד. זה מה שעשיתי".
אותם החיילים מאז
אמנם בעוד שנה יחלפו ארבעה עשורים מאז אותו קרב על החרמון, אבל זיק הלוחמים ששיחררו אותו עדיין בוער בתוכם. גם גאוות היחידה, כך נראה, עדיין לא שככה. רס"ם (מיל') פק, שממשיך בגיל 63 לעשות מילואים בחטיבה, כמעט שלא מוריד מראשו את כובע המצחייה המעוטר בכנפי צניחה. אל מול פק ניצב כובע המצחייה של לוי, עליו מתנוססים בגאון העץ של גולני וספרות גדוד 51 משני צדיו. הטלפון הנייד שלו מצלצל תכופות, וצלצולים מגוונים מותאמים לאנשי קשר שונים. בין הצלצולים נשמעת נעימת "גולני שלי" – כנראה כשבקו השני מתקשרים החברים מהפלוגה. לוי וחברו לפלוגה רחמים שומרים על קשר עם החברים עד היום, וסיפורים שונים מהווי הפלוגה, שאת חלקם זר לא יבין, נשמעים בדרך. מדי שנה ולפעמים לעתים תכופות יותר, הם פוקדים את אתר הקרב. לוי, שכמו אחרים מהלוחמים מרגיש מידה מסוימת של בעלות על ההר, מספר שאף הוענקה לו כניסה משפחתית, חופשית ועוקפת תורים לכל החיים לאתר החרמון, באופן אישי על ידי מנהל האתר.
"חטיבת גולני ידעה ויודעת לבצע את המשימות שהיא מקבלת", אומר רחמים. "אני מדבר כאילו אני חייל היום, ואני כבר עברתי את גיל המילואים, אבל אני מרגיש איכשהו שייך עדיין לחטיבת גולני, ומדבר כחייל גולני". דווקא הנציג השלישי מהחטיבה מספר אחת לא מיישר קו עם גאוות היחידה העזה של חבריו. "כשקיבלנו את הפקודה לעלות, אני חשבתי שאני בא, עושה את העבודה והולך הביתה, זאת הייתה ההרגשה שלי", מתוודא אבידור. "לא הייתה לי הרגשה של גולני ושום סיפורים. אני לא יודע, הייתי אופטימיסט ונשארתי אופטימיסט".
קרב מופתי?
במרחק השנים ונסיון החיים שצברו בדרך, כל אחד מגבש השקפה שונה לאותן שעות מכריעות. "מבחינתי זה קרב מופת, מהבחינה של הקרבה, אחוות לוחמים ובעיקר דבקות במשימה", מנתח רחמים. "הדבקות במשימה של החייל ברמת הפרט, העלייה של הפלוגות בשעות הבוקר, וההפגזה שהייתה בסוף – שלושת הפרמטרים האלה הם שהביאו את הסורים לברוח. יכול מאוד להיות שהם גם ראו בעין את החבר'ה שיורדים מהמסוקים, ואם הם ראו אותם אז אדרבה ואדרבה. מבחינת הפיקוד והחטיבה, אני לא יודע אם זה באמת קרב מופתי, אבל אני יודע דבר אחד, שאנחנו עלינו בקרב השני מאותו ציר שבו נכשל הקרב הראשון, שזה לא דבר חכם".
קצין סורי שנשבה בקרב סיפר מה הוביל לדעתו לבריחת החיילים הסורים. “מצד אחד לוחצים עליו מכיוון אחד, מצד שני נוחתים עליו מלמעלה", משחזר עוגן את הסברו. “בשלב מסוים בבוקר התחילה בריחה של הסורים. אני לא שופט היום מה היה הכרחי ומה פחות. השילוב של שני הדברים היה מה שהביא להצלחת המבצע".
>> "הם עולים עלינו! זה מתחיל!": האזינו לרגעים הראשונים של מלחמת יום כיפור