"אזרחי ישראל - היום, סמוך לשעה שתיים אחרי הצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה בהתקפה נגד ישראל". המלים המוכרות כל כך שנשאה ראש הממשלה גולדה מאיר בשבת, ה-6 באוקטובר 1973, יום הכיפורים, מעלות עדיין צמרמורת בגופו של כל ישראלי. מלחמת יום כיפור, הגדולה במלחמות ישראל, נמשכה עד ה-24 באוקטובר והסבה למדינה אבדות קשות ופצעים מוראליים איתם היא מתמודדת עד היום.
1. ימי טרום המלחמה
2. היום הראשון
3. היום השני
4. מלחמות הגנרלים
5. נקודת המפנה של המלחמה
6. ימים אחרונים של קרבות
7. אחרי המלחמה
ימי טרום המלחמה: הכתובת על הקיר
רמזים מטרימים לכוונותיהן של מצרים וסוריה לפתוח במלחמה עם ישראל החלו להגיע כבר בתחילת 1973, כאשר נשיא מצרים אנואר סאדאת חיזק משמעותית את צבאו והצהיר כי "אני מתכנן להקים כוח של 5,000 מטוסים. איני מוכן להיכנע, ואיש בעם המצרי אינו מוכן להיכנע או מוכן לוותר על גרגר חול מארצו", כשהוא מתכוון כמובן למדבר סיני הכבוש. בחודש מאי 1973, מעט אחרי גדול המצעדים (והאחרון שבהם) שערך צה"ל, הגיעו לישראל התראות על שהמצרים מתכננים לתקוף. מערך המילואים גויס, אולם המלחמה עדיין לא פרצה. שר הביטחון משה דיין אמר בישיבת ממשלה כי אי אפשר לגייס את הצבא ולשתק את המשק בכל פעם שנרגיש איום קל מצדם של הערבים, צריך לגלות קור רוח.
הערכת המודיעין הישראלית, שזכתה לימים לשם "הקונספציה" והתבססה בעיקר על דעותיהם של ראש אמ"ן דאז האלוף אלי זעירא ועוזר אמ"ן מחקר אריה שלו, גרסה כי הסיכוי למלחמה נמוך. בתחילת ספטמבר הגיעו התראות נוספות על כוונותיהן של סוריה ומצרים לתקוף. ב-25 בספטמבר, עשרה ימים לפרוץ המלחמה, הגיע חוסיין מלך ירדן לביקור סודי אצל ראש הממשלה גולדה מאיר ורמז לה על העתיד לבוא, אולם תחושת הביטחון הישראלית נותרה איתנה. גם בימים וברגעים האחרונים, כשההתראות ממשיכות לזרום ולמרות תזוזות גדולות של כוחות סוריים ברמת הגולן ומצריים על גדות תעלת סואץ, לא נסדקה אותה תחושה. בשבת, ה-6 באוקטובר, יום הכיפורים, נפתחה האש. ההפתעה הייתה מוחלטת.
היום הראשון למלחמה: "חורבן בית שלישי"
ביום הראשון למלחמה היו מעוזי צה"ל בסיני והמוצבים ברמת הגולן מאוישים בדלילות. הסורים תקפו ברמת הגולן עם שלוש דיוויזיות, שכללו כ-1,700 טנקים, 1,200 קני ארטילריה, מערך גדול של טילי קרקע-אוויר ומטוסי קרב רבים. מנגד עמד צה"ל עם 177 טנקים ושני גדודי חי"ר בסך הכול. המצרים חצו את התעלה, תקפו את המעוזים ופלשו לסיני עם כוח עצום של שתי ארמיות, שכללו כ-2,000 טנקים, כמות גדולה של קני ארטילריה, מטוסים וטילים נגד טנקים ו-5 דיוויזיות חי"ר, שבתוכן כוחות קומנדו וחטיבת נחיתה שפתחה ראשי גשר לחציית התעלה. מול הכוחות הללו היו לצה"ל כ-300 טנקים וכוחות חי"ר מעטים.
תוצאותיהם של קרבות היום הראשון היו הרות אסון מבחינת צה"ל. הסורים פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה על מוצבים ויישובים ברמת הגולן. כוח קומנדו כבש מיד בתחילת הקרבות את מוצב החרמון ולקח בשבי את החיילים שהיו בו, ביניהם רבים מחיל המודיעין. בערב הבקיעו הסורים את הקו בגזרת חטיבה 188 עליה פיקד יצחק בן-שוהם והחלו לשטוף את רמת הגולן לכיוון הכינרת. מפקד גזרת הצפון רפאל (רפול) איתן מפנה את מפקדתו בנפח, יישובי רמת הגולן מפונים וחטיבה 7, בפיקודו של יאנוש בן גל, מנהלת קרבות בלימה קשים. למרות גבורתם של לוחמי השריון, כמו למשל זו של מג"ד גדוד 77 אביגדור קהלני או של סרן צביקה גרינגולד ("כוח צביקה"), הגיעו הטנקים הסורים לעמדות תצפית על הכנרת ולשטח השולט על גשר בנות יעקב. מסיבה שאינה ברורה עד היום, עצרו הסורים בלילה את התקדמותם, דבר שהכריע ככל הנראה את הכף בגזרה הצפונית ואולי את גורל המלחמה כולה.
גם בסיני היו קרבות היום הראשון קשים ומרים. המעוזים שעל גדות התעלה נפלו בזה אחר זה, חיילים רבים נהרגו ונפלו בשבי והטנקים שחשו לעזרתם נפגעו במאות. מתוך 300 הטנקים שהיו לצה"ל בגזרה ביום הראשון, נותרו בסופו כ-100 בלבד. "אנחנו מוקפים, בפירוש המלה, מוקפים. עשרות טנקים ומאות חיילים שעולים עלינו לאט – אבל בביטחון", אמר ברשת הקשר מפקד מוצב חיזיון איציק מאור ז"ל. קולות נוספים שנשמעו ברשת היו ברורים לא פחות: "הם נכנסים אליי דרך השער! תשלחו מיד תגבורת! אנחנו פה חנוקים!". במוצאי השבת אמר שר הביטחון דיין בנאום לאומה כי המצב אינו נורא ו"נוכל להכות אתם שוק על ירך", אולם בישיבת מטכ"ל הוא נשמע אחרת ואמר כי מדובר ב"חורבן בית שלישי".
היום השני: המילואימניקים באים
ביומה השני של המלחמה החלו להגיע לשדה הקרב כוחות המילואים וב-8 באוקטובר החלה מתקפת הנגד של צה"ל. בצפון היו אלה אוגדותיהם של דן לנר ומוסה פלד, שניהלו קרבות קשים בדרום רמת הגולן והצליחו להדוף את הסורים. ב-9 באוקטובר הדפה חטיבה 7, שניהלה במשך שלוש יממות רצופות קרבות בלימה קשים, מתקפת שריון סורית גדולה בפתחת קונייטרה שבדרום הרמה. לאחר קרב עקוב מדם, שנודע לימים בשם "הקרב על עמק הבכא" הושמד רוב הכוח הסורי ויממה לאחר מכן נהדפו הטנקים שלו מכל שטחי הרמה. מוצב החרמון הכבוש היה נחשב לנכס שישראל הייתה חייבת להשיב לעצמה וב-8 באוקטובר נשלח גדוד 17 של חטיבת גולני לכבוש אותו בחזרה. הסורים שלטו במוצב היטב והחטיבה נתקלה בהתנגדות קשה, נכשלה במשימתה ושבה על עקבותיה עם 20 הרוגים ביניהם המג"ד ופצועים רבים.
בסיני הקימו המצרים 11 ראשי גשר וחצו דרכם את התעלה. הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר הטיל על אלוף פיקוד הדרום שמואל (גורודיש) גונן ועל אוגדות המילואים בפיקודם של אריק שרון ואברהם (ברן) אדן לצאת למתקפת נגד ולחצות את התעלה. "אל תשכחו, שתי האוגדות האלה הן כל מה שיש בין המצרים לבין תל אביב", אמר דדו למפקדים. אוגדת ברן הסתבכה בקרבות קשים בגזרה הצפונית של התעלה, אולם דיווחים סותרים ולא מדויקים גרמו לפיקוד לחשוב כי ברן מצליח במשימתו ועומד לחצות את התעלה. אוגדת שרון התקדמה דרומה ונתקלה גם היא בהתנגדות קשה. מתקפת הנגד נכשלה.
מלחמות הגנרלים
בעקבות כשלון המתקפה בסיני דיווח דדו לממשלה כי אין אפשרות צבאית להדוף את המצרים בחזרה אל מעבר לתעלה. הכשלון השפיע גם על המפקדים בשטח וגרם ל"מלחמת הגנרלים", שקולותיה הדהדו עוד זמן רב לאחר המלחמה. ברן טען כי גדוד שהיה אמור לסייע לו נשלח לאוגדת שרון ואילו האחרון פתח על דעת עצמו במתקפת נגד, שעלתה לצה"ל באבידות נוספות. אלוף הפיקוד גורודיש, שמונה לתפקיד חודשיים בלבד לפני פרוץ המלחמה, ניהל ברשת הקשר ויכוחים מרים עם שרון, איבד את השליטה בגזרה והוחלט להחליפו על ידי הרמטכ"ל לשעבר חיים בר-לב.
כשהגיע בר-לב לגזרה, לאחר שקיבל דיווח על מצב הקרבות, חלץ את נעליו והודיע כי הוא הולך לישון לכמה שעות. הרוגע והביטחון שהשרה הרמטכ"ל לשעבר חלחל עד לחיילים שלחמו בחזית והצליח לשנות לטובה את המצב המוראלי. במסיבת עיתונאים שנערכה אחרי כישלון מתקפת הנגד אמר דדו כי "אני חוזה עכשיו רק דבר אחד, שאנחנו נשבור להם את העצמות. אני לא רוצה להתחייב כמה זמן זה ייקח לנו".
בסיומו של היום החמישי למלחמה היו לצה"ל 445 הרוגים, 254 נעדרים ו-1,979 פצועים. בכנסת עמדו דקת דומייה. "המלחמה הזו קשה", אמר דיין. "התנגשויות חריפות ומרירות... שריון ואוויר... זוהי מלחמה כבדת ימים. כבדת דמים".
בלימה והתקפה: נקודת המפנה של המלחמה
הקרבות העזים נמשכו, אלם בגזרה הצפונית נרשמה הצלחה יחסית, שגרמה להחלטה לצאת שם להתקפות עומק ממוקדות ואילו בגזרת סיני להתרכז בקרבות בלימה. ב-11 באוקטובר פתח צה"ל במתקפה בשני צירים עיקריים, מקונייטרה לעבר דמשק וצפונה משם, למרגלות רכס החרמון. ב-13 באוקטובר ייצב צה"ל קו סביב מובלעת בשטח סוריה. אוגדת רפול הגיעה למרחק של כ-40 ק"מ מדמשק, ונשארה בו עד סוף המלחמה, תוך הדיפת התקפות של הסורים, שקיבלו תגבורות ירדניות ועיראקיות. פרט למוצב החרמון, שנותר עדיין בידי הסורים, הקרב בגזרה הצפונית הוכרע.
בבוקר ה-14 באוקטובר יצאו המצרים להתקפה נרחבת לכל אורך גזרת סיני. המתקפה הזו, אותה בלם צה"ל בחירוק שיניים, היוותה את נקודת המפנה של המלחמה. המצרים ספגו מכה קשה ואיבדו כ-250 טנקים. ערב לאחר מכן יצא צה"ל למתקפה גדולה משלו, במטרה להבקיע את קווי המצרים בנקודות ספציפיות, לחצות את התעלה, לכתר אותם מאחור ולהכריע את הכף. הנקודה שנבחרה לצליחה הייתה "קו התפר" בין שתי הארמיות המצריות. אוגדת שרון קיבלה את המשימה לחצות ראשונה את התעלה, אולם גשרי הגלילים, עליהם היו אמורים הכוחות לחצות, נתקעו בדרך וזמן יקר אבד.
על מנת לאבטח את אזור הצליחה, שנקרא "החצר", עד להגעת הכלים, נשלחה חטיבה 35 בפיקודו של עוזי יאירי, שכללה את גדוד 890 בפיקודו של איציק מרדכי ואת מפקדת החטיבה, לסרוק את השטח ולהשמיד חוליות נ"ט מצריות. הכוח נתקל בדיוויזיה מצרית ונקלע לאחד הקרבות הקשים במלחמה, הקרב על החווה הסינית, שבו איבד הגדוד עשרות לוחמים. הסיבה להיתקלות בכוח המצרי העדיף הייתה מחסור במודיעין, הבקשות לסיוע לא נענו ולאחר הקרב התברר כי מפקדת האוגדה לא הייתה בכוננות מספקת בזמן ששלחה את גדוד הצנחנים לשטח.
למרות האבידות והעיכוב בחציית התעלה, הסתמנה בכל זאת תפנית במלחמה, כאשר בליל ה-17 באוקטובר מצליחה אוגדת ברן לחצות את התעלה. כוחותיו של שרון חצו גם הם ונעו צפונה לכיוון העיר איסמעיליה. ב-19 באוקטובר כבר היו שלוש אוגדות מעבר לתעלה, הארמייה המצרית השלישית כותרה והכוחות נעו צפונה לכיוון העיר סואץ. צה"ל הגיע ל"אפריקה", כשהוא מכתר את הכוחות המצריים ומפריד ביניהם ונמצא במרחק של 101 קילומטרים מקהיר.
השבוע האחרון: קהיר ודמשק על הכוונת של צה"ל
בשלב זה, ליל ה-19 באוקטובר, כאשר צה"ל מאיים על קהיר ודמשק, ברור כי המערכה הצבאית הוכרעה. המעצמות ברית המועצות וארצות הברית נכנסות לתמונה והמצב ביניהן מתלהט, כאשר שר החוץ הסובייטי ברז'נייב מורה לשלוש דיוויזיות להיכנס לכוננות ואילו ארה"ב מכריזה על כוננות גרעינית. על מנת להביא להפסקת אש, קוראת מועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה 338 להפסיק את הלחימה ובליל אותו יום היא דורשת זאת שוב, אולם צה"ל מבקש עדיין לשפר את עמדותיו בסיני ולכבוש את מוצב החרמון.
בליל ה-21 באוקטובר נשלחים כוחות צנחנים וגולני לכבוש את החרמון הסורי והישראלי. הצנחנים מגיעים לחרמון הסורי במסוקים וכובשים אותו ואילו חיילי גולני מטפסים, בפעם השנייה במלחמה, לחרמון הישראלי. הקרב על החרמון, שנקרא מבצע "קינוח", הוא קרב קשה ועקוב מדם. 55 חיילים נהרגים במהלכו, אולם אור לבוקר ה-22 באוקטובר, מוצב החרמון שוב בידי ישראל.
בבוקר ה-24 באוקטובר, יומה האחרון של המלחמה, יוצא כוח צנחנים של צה"ל לקרב אחרון בסיני, על מנת לכבוש את העיר סואץ. הצנחנים מסתבכים בקרב עם כוחות מצריים מהארמייה השלישית שנסוגו לסואץ. בקשות הסיוע לא נענות משום שהפסקת האש קרבה ו-88 לוחמים נופלים בקרב נמהר ומיותר.
הפצע עדיין פתוח
תמה המלחמה. 2,569 מחיילי צה"ל נהרגו, כ-7,500 נפצעו ו-301 נפלו בשבי. שיחות הפרדת הכוחות מתנהלים בקילומטר ה-101, המקום בו עצרו כוחות צה"ל בדרך לקהיר. תוך כדי ניהול השיחות נשארים רבים מאזרחי ישראל בשרות מילואים ארוך והמצב המוראלי במדינה קשה. ב-31 במאי 1974 מגיעים הצדדים להסכם הפרדת כוחות ולאחר מכן מוחזרים לישראל כל שבויי המלחמה בהסכמי חילופי שבויים.
מדינת ישראל יצאה ממלחמת יום הכיפורים עצובה וחבולה. "מדוע אינכם אומרים לעם כולו כי בהחלטה שלא לגייס את כוחות המילואים טעינו, שגינו, חטאנו", אמר מנחם בגין למנהיגי המדינה מעל בימת הכנסת. בדצמבר 1973 התקיימו בחירות שנקראו "בחירות במדים". אזרחי ישראל בחרו שוב במפלגת המערך, אולם סימני המהפך הקרוב החלו לצוץ בהפגנות מול הממשלה והכנסת, שדרשו את התפטרותם של גולדה, דיין ואחרים. המילים רעידת אדמה ומחדל החלו להיאמר בקול רם ובטחונה העצמי של ישראל ביכולתה להביס את צבאות ערב התנדף כלא היה.
לאחר המלחמה מונתה ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט. הוועדה הטילה את רוב האחריות למלחמה על הדרג הצבאי והרמטכ"ל דוד אלעזר הודח מתפקידו, אולם הלחץ הציבורי הגדול גרם לגולדה ולדיין להתפטר גם הם. במצרים ראו ב"מלחמת אוקטובר" ניצחון ואף ציינו את המלחמה ביום חג לאומי. המצב המדיני באזור התערער, בדיוק כפי שרצה סאדאת, אולם יש הרואים בכך את התחלתו של מצב חדש בין המדינות, שאולי אף הביא בסופו של דבר להסכם השלום שנחתם ביניהן ב-1981. לאחר המלחמה כתבה דורית צמרת, חברת קיבוץ בית-השיטה שאיבד בקרבות 11 מבניו, את השיר "החיטה צומחת שוב" והביעה את העצב המר מהמלחמה ומאסונותיה, אך גם את המשכיותם הבלתי נמנעת של החיים שלאחריה.