יום שני השבוע, שעת בוקר. שיירה צה"לית מתכוונת להכניס אותנו העיתונאים לתוך ציר מורג ולעומק מרחבי הלחימה בדרום רצועת עזה. יום שמש חם ומלא אבק לצאת ולראות בו את המלחמה כפי שהיא מתנהלת אחרי למעלה מ-500 ימים. לדבר עם המפקדים והחיילים שנמצאים בשטח ולהבין מהם איך זה בעיניים שלהם.
צה"ל, בטח של שלושת העשורים האחרונים, לא היה בנוי למלחמה כל כך ארוכה. גם החברה הישראלית. מאז מלחמת ההתשה ישראל לא חוותה מלחמה כל כך ארוכה וקשה. בעזה הסיפור מורכב עוד יותר, זאת מלחמת גרילה מול אויב חמקמק, שפועל בדיוק כמו בספר.
בעזה כמו בלבנון ולמעשה בכל מקום במזרח התיכון, אין שום כוח שיכול לעצור צוות קרב גדודי או חטיבתי של צה"ל. לאן שירצו הם יגיעו. הבעיה שזה לא מה שיכריע את המלחמה וזה מה שמייצר את הפער בין האופן שבו המפקדים רואים את המלחמה, לבין חלק גדול מהאזרחים בעורף. זאת מלחמה הכי מוצדקת, שכבר לא בקונצנזוס. על הרקע הזה גם שמענו מהם מה הלקחים שצה"ל והדרג המדיני (בהקשר הביטחוני) צריכים להפיק מהמלחמה.
ציר מורג נמתח מהגדר בעזה בין ח'אן יונס לרפיח ועד שכונת תל א-סולטאן ברפיח. 12 ק"מ אורכו. התחלנו את הנסיעה על רכבי האמר פתוחים ולא ממוגנים, ובדרך הרבה מאוד אבק ומראות של צבא ענק שנמצא בכל מקום. חניונים של טנקים, לוחמים בשטחי כינוס מחכים להיכנס פנימה. בדרך עוד מקבצים של כוחות, מוצבים חדשים שנבנו והרבה מאוד ירי. במהלך הנסיעה שלנו ראינו מספר הפצצות של מטוסי קרב. שמענו את פגזי התותחים ואת הירי של גדוד משולב שריון וחי"ר, שמסתער אי שם לעבר יעד בצפון רפיח.
זאת הפעם הראשונה שצה"ל פועל במרחב ציר מורג וצפון רפיח. על מטרות המבצע הנוכחי נכתב לא מעט. כיתור העיר רפיח, כיבוש מלא שלה והשמדת כל המחבלים ותשתיות הטרור שם. זה הקרב העיקרי של צה"ל ברצועת עזה בשלב הזה, וכבר בימים הקרובים "נייצר יותר חיכוך עם מחבלים ברפיח", אמר קצין בכיר שרצה לעדכן על התוכניות, להגיד שבקרוב יהרגו את עשרות המחבלים שנלכדו בכיתור, אבל גם להכין את הציבור למחירים הכואבים של הלחימה.
המפקדים בשטח מאוד בטוחים בעצמם. מדגישים שוב ושוב את רוח הלחימה של הכוחות, הרצון העז להביא לשחרור חטופים, שחזר על עצמו בכל ריאיון ותדריך בעזה. גם את זה שהם עומדים בכל המשימות שלהם וכובשים יעדים תוך ימים או שבוע, ולא בזמן של חודשים, כפי שהיה בתמרונים הקודמים.
צה"ל פועל באופן מאוד מסודר. בכל 72 שעות בערך עושים אישור תוכניות קדימה, מבצעים וחזר חלילה. במעגל הזה הם עומדים בכל היעדים והמדדים שהעמידו לעצמם. לזה יש להוסיף שכמעט ואין לחימה על הקרקע. מחבלי חמאס נשארים במחילות שלהם. "הם יוצאים 'לעקוץ' איפה שהם מרגישים שהמתח המבצעי שלנו ירד, איפה שהם מזהים נקודות תורפה", אמר קצין בכיר. "מלחמת רגילה".
בבית בצפון רפיח ראינו יחד עם הפיקוד הבכיר של אוגדה 36 התקפה דו-גדודית של חטיבת גולני וחטיבת השריון 188. ראינו את התקיפות המקדימות של חיל האוויר, עם הדי הפיצוץ האדירים והעשן שעולה לשמים. שמענו את הטנקים יורים פגזים ואת החי"ר מסתערים באש כבדה.
לראות את זה דרך הרחפן, מתוצרת סינית אגב, וכפי שאמר לי אחד המפעילים "נקווה שאנחנו לא כאלה מעניינים אותם", היה מראה עוד יותר מדהים, שהציג את מה שדיברו עליו המפקדים לאורך כל הסיור שלנו. אבל כאן גם נמצאת הבעיה. זה שצה"ל עומד ביעדים שהעמיד לעצמו, עדיין לא אומר שהוא משיג את יעדי המלחמה, הרשמיים כמובן, שהם הכרעת חמאס והחזרת החטופים.
המפקדים שפגשנו בשטח עומדים בכל היעדים שלהם, אבל שאלנו אותה מה קורה אחר כך? אתם תכבשו ותהרגו ותכבשו את מה שסימנתם, אבל "מה תעשו ביום שאחרי?". על זה לא הייתה להם תשובה. מצד אחד הם אמרו בהגינות שזה לא מה שיסיים את המלחמה. הודו ביושר שהחטופים בעזה זה נושא מורכב שמגביל את הלחימה של צה"ל ומדיניות האש.
חלק מהמפקדים התמקדו במשימות שלהם כרגע, בלי להתייחס לתמונה הגדולה. ההתחמקות שלהם מהשאלה האם צה"ל קיים דיון מעמיק והכין תוכניות לאופן סיום המלחמה והמצב שאחריה, סיפק למעשה את התשובה שלא היה דיון כזה. כאן יש לציין שגם במקום החשוב יותר בהקשר של היום שאחרי, ממשלת ישראל והקבינט המדיני-ביטחוני, לא התקיים דיון כזה.
בשיחה צדדית שאלתי את אחד המפקדים הבכירים, האם כיבוש כל הרצועה יסיים את המלחמה, והוא ענה "לא". הוא גם הסביר שגם אחרי שצה"ל "ישלוט מבצעית בכל רצועת עזה, ייקח לנו עוד שנים לנקות את הרצועה ממחבלים ותשתיות טרור שנבנו שם במשך 20 שנה". כשאמרתי לו שהם ישקעו במלחמת גרילה הוא ענה: "כשאומרים שייקח שנים לנקות את הרצועה מטרור מדברים על מלחמת גרילה. זה נכון". חלק גדול מהנושא הזה חונה תחת האחריות של הדרג המדיני. אבל כלל המפקדים שפגשנו בעזה סרבו להתייחס לתחום של הדרג המדינית. כאן צריך להגיד שהם פעלו נכון, וזה לזכותם.
כשאנחנו בעזה צריך רגע לעצור ולתת נגיעה היסטורית ממלחמות העבר. מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת עיראק השנייה והמלחמה באפגניסטן, היו כולן מהלך צבאי לא פחות ממבריק ומאוד מוצלח. במלחמת לבנון הראשונה ישראל הכריעה ארגון טרור במקביל להכרעה של צבא סדיר, הסורי. והיא הייתה משולבת סדרה של מהלכים צבאיים יצירתיים, תוך ניצול על איכות כוח אדם וטכנולוגיה.
הסורים הוכו, אש"ף גורש מלבנון וההצלחה הייתה בקנה מידה עולמית. אבל לא היה דיון ליום שאחרי וגם חשבנו, למרות הניסיון ההיסטורי, ש'נמליך מלכים' לאוכלוסייה אחרת וזה הפך לפארסה גדולה ומלחמת גרילה, שהסתיימה 18 שנים אחרי, בנסיגה עם הזנב בין הרגליים. כך היה גם בעיראק ואפגניסטן. הציבור בישראל מבין שכל עוד לא יהיה שינוי ודיון רציני, כך תסתיים המלחמה בעזה. מהמוצדקות בתולדות המדינה.
זה פער שמי שנמצא בתוך עזה לא מצליח להבין. המלחמה הזאת איבדה את הקונצנזוס שלה בחלקים גדולים של הציבור הישראלי. אומנם זה חונה מחוץ לאחריות הצבא, אבל חלק גדול מדי בציבור הישראלי גם איבד את האמון במטרות המלחמה האמיתיות, ובכלל. העובדה שהצבא שומר על עמימות כחלק מהאופן שהוא מנהל את המלחמה, רק מוסיפה לחוסר האמון של הציבור הישראלי, שלרוב מקבל עליה מידע דרך גורמים פוליטיים ומתייחס לזה בהתאם.
מציר מורג המאובק שעדיין נמצא בסלילה, אנחנו יוצאים כדי להיכנס שוב לציר פילדלפי הסלול באספלט ומשם לרפיח, אל תל א-סולטאן שהייתה שכונת פאר, ולשכונת שבורה. ההרס ניכר בכל מקום. זכר עוד לתמרון הקודם שם וגם זה שעכשיו. הדי הירי והפיצוצים מלווים אותנו גם שם.
לא רחוק מהמקום שבו אני עומד, ליד הים נמצא מוצב אסף על שם אל"מ אסף חממי ז"ל. מי שהיה מפקד החטיבה הדרומית ב-7 באוקטובר שנהרג בקיבוץ נירים, לא רחוק מהבית שלי. שורה ארוכה של מוצבים שתופסים את ציר פילדלפי ודרום רפיח, מהם הכוחות שולטים בהגנה וגם יוצאים להתקפה.
מהאזור הזה אוגדה 143 (עזה) פועלים להכריע שוב את חטיבת רפיח אחרי שבהפסקת האש כל המחבלים שברחו לאזרו מוואסי ההומניטרי חזרו, וקריסת הפסקת האש נתנה לצה"ל את ההזדמנות להשמיד אותם, אחרי שחזרו וכותרו במבצע האחרון.
בזמן התדרוך על המצב בשטח, אי אפשר להתעלם מהנוכחות המשמעותית של אנשי המילואים סביבנו. הם אלה שמנהלים את השיירות עליהן נכנסנו, הם הכוח העיקרי בחפ"קים של מפקדי החטיבות והאוגדות ולוחמי השריון מחטיבה 205 שנלחמים תחת אוגדת עזה.
דומה שצה"ל, לפחות מאמירות המפקדים ששמעתי בשטח וגם משיחות קודמות, קצת מנותק מהגודל והעוצמה של משבר המילואים. כל המפקדים מעדיפים לספר על רוח הקרב של המילואימניקים ועל העובדה שהם באים למרות שכבר עשו מאות ימי מילואים, באים חדורי מוטיבציה.
כל זה נכון. והרוח של אנשי המילואים שהם עמוד השדרה של הצבא ראויה לכל שבח. אבל קשה להתמודד עם הנתונים, הירידה באחוזי ההתייצבות, העסקים שקרסו, הבעיות הכלכליות איתן הם יתמודדו שנים קדימה, והמשפחות שמתפרקות.
צה"ל מנותק כי הוא מעדיף להתעלם מגודל המשבר, ואפילו היה קצין מאוד בכיר שכינה את הדיווחים על המשבר כ"בלון נפוח ואוויר חם". גם הקצינים שפגשנו בשטח דיברו כך או לכל הפחות ברוח דומה. וגם כאן, לא התקיים דיון משמעותי בממשלה על משבר המילואים ואופן הטיפול בו.
למרות האופן השונה שבו תופס הצבא את גודל המשבר, בצה"ל מנסים שלא לפרוץ כרגע את גרף המילואים, כלומר המילואימניקים שנמצאים בעזה הם כאלה שקיבלו צו מראש על פי הגרף לתקופה של 70 ימים. אחד הקצינים הבכירים אמר ש"יש לנו אתגר באנשי המילואים של החטיבות הסדירות (הם מתגברים שם פלוגות לוחמות, את המערך הלוגיסטי, חפ"קים ועוד). בחטיבות הסדירות כן פורצים את גרף המילואים (יותר מ-70 ימים) וזה אתגר אדיר".
עוד אמרו בצה"ל ש"הם באים כל הזמן מחדש ובלי המילואים אנחנו לא יודעים לפעול. זה כל הזמן בשיח כדי לייצר אמון, להסביר מה התכלית של המלחמה ואיך לייצר נשימה לאורך זמן. אבל מבינים שאי אפשר להחזיק אותם לנצח".
משבר המילואים זה אירוע ענק והוא חלק מהשחיקה של צה"ל במלחמה. נדמה שכולם מתעלמים מכך שאותם אנשי מילואים שכבר עשו 300 וגם 400 ימים יישארו לבד אחרי המלחמה, עם כל הבעיות שגדלו במהלכה. כששאלתי כיצד צה"ל פועל כדי לתת להם מענה שנים קדימה, לא קיבלתי תשובה מלבד "אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים במסגרת סל הכלים שלנו". לכולם ברור שזה לא מספיק.
זה נכון גם לשחיקת אמצעי הלחימה, צה"ל כפי שהסבירו לנו מנהל "כלכלת טנקים" בדיוק כפי שהוא מנהל כלכלת חימושים. ירי הפגזים של הטנקים מבוצע בהתאם ליכולות הייצור של הפגזים שבנו בישראל במהלך המלחמה. כששאלתי את אחד ממפקדי האוגדות מה הלקחים שלו מהמלחמה, שצריך ליישם בצה"ל הגדול ובכלל בתפיסת הביטחון של ישראל, הוא ענה: "למדנו המון דברים במלחמה. הדרג הצבאי יהיה צריך לדעת לשקף יותר טוב את השחיקה בחופש הפעולה לאורך השנים, כחלק מהשיקולים של כמה נכיל או לא נכיל".
הוא התייחס גם לצבא היבשה בהקשר הזה: "צבא היבשה יצטרך להתכונן למגוון המתארים, לאנטי גרילה, טרור ומלחמה מול אויב קלאסי וצבאות סדירים. צה"ל יצטרך לדעת לעשות גם וגם ואם לא נדע לעשרות את זה, אז אנחנו לא בשכונה הנכונה".