בשכונת קריית שלום הדרום תל אביבית שוכן ביתה הצנוע של משפחת פלדמן. על הספה בסלון יושבת פנינה פלדמן, אמו של החייל צבי, שיחד עם אברהם כץ וזכריה באומל הוכרז נעדר לאחר הקרב בסולטן יעקב במהלך מלחמת לבנון הראשונה. צבי כל הזמן מביט אליה והיא משיבה לו מבט. מאז הרגע הנורא תלויה על קיר ביתם תמונתו של צבי, שלעולם לא מתבגר. הוא לבוש מדים, כורע ברך וחיוך מתנוסס על פניו.
באחרונה ובהקשר לדיונים שקדמו לחתימה על עסקת שליט, עלה לדיון נושא שינוי מדיניות ישראל בסוגיית ניהול משא ומתן לשחרור חטופים. "לאחר שחרורו של גלעד מהשבי", הסבירו, "הלוח הוא חלק וזו הזדמנות פז לדון מחדש בסוגיית ניהול משא ומתן בעניין חיילים שבויים ושינוי המדיניות". המשפט שפוזר בים המלל לא גרם לרבים להניד אפילו עפעף, אבל הוא צרב את לבן של משפחות הנעדרים שגורלם טרם נודע. שש משפחות ישראליות - באומל, כץ, פלדמן, ארד, חלבי וחבר - עדיין חיות באי-וודאות מצמרר, וטרם קיבלו כל תשובה רשמית בנוגע לגורל יקיריהם. ממרחק השנים המון דברים משתנים, לרוב דועכים, אבל דומה כי הכאב האישי של המשפחות רק הולך ומתחזק.
"בעלי אברהם מת משברון לב", אומרת בלחישה פנינה פלדמן. "צבי נקרא על שם סבו מצד אביו שנרצח עם יתר בני משפחתו בשואה. בשנים האחרונות אברהם חלה באלצהיימר, אבל כאב הלב שחש על גורל בנו לא פסק. הוא היה יושב בספה בערבים, מביט בתמונה הגדולה שתלויה על הקיר הגדול בסלון ודמעות היו נושרות מעיניו. 'מתי אני רואה אותו?', הוא היה שואל ודממה הייתה משתלטת על החדר. עד שלא יגידו לנו את האמת, אנחנו לא נפסיק להילחם. הכאב שלנו לא חדל ולו לרגע".
"מאושרים על שחרורו של כלעד"
תמימות דעים שוררת בקרב משפחות הנעדרים בנוגע לעסקה שהובילה לשחרורו של גלעד שליט - כולן תומכות בה ומאושרות בשל ההחלטה. עבורן, המאבק של המשפחה ממצפה הילה היה גם חלק מהמאבק שלהן. פרט למעקב הצמוד אחרי ההתקדמות, כיתתו חלק מבני המשפחות רגליהם להפגנות ברחבי הארץ ושוחחו אישית עם נועם ואביבה. להם היה משהו נוסף להעניק לשליטים מלבד חיבוקים ומפגני תמיכה - הם לא היססו לטכס להם עצות בנוגע להתנהלות נכונה של המאבק לשחרורו, על סמך הניסיון שצברו.
"אנחנו נרגשים מאוד, זה מחמם את הלב שלנו שהעסקה יצאה לפועל", אומר אדהם חלבי, אחיו של החייל מג'די חלבי שנעדר משנת 2005. "צריך לעשות הכול כדי לשחרר את הנעדרים. זה היה הצעד הנכון והראוי ביותר. אנחנו חיים בחוסר ודאות וזה מאוד לא פשוט, הכאב רק מתחזק ככל שהזמן חולף. כעת העסקה נותנת לנו תקווה חדשה. אנחנו מקווים שהכול יעבור בשלום בסופו של דבר ושיהיה בסדר. מי ייתן וזו תהיה הפעם האחרונה שבה חייל נחטף. היינו תמיד בעד שחרורו של גלעד והגענו גם להפגנות שארגן המטה לשחרורו".
"זה כואב לשמוע שאומרים שעכשיו הדף חלק והכול פתאום נצבע בגוונים של אופוריה", מודה בכאב יצחק פלדמן. "יש לנו שישה חיילים נעדרים שגורלם אינו ידוע לנו. המצב אינו מושלם ולא הגענו אל הנחלה. המוסריות שלנו כבני אדם וכיהודים נבחנת במוסריות של המדינה שלנו, בכך שלא נזנח את הילדים שלנו. כמו כל עם ישראל, אנחנו מאושרים מאוד על שחרורו של חייל ישראלי משבי נורא בו הוא היה נתון. כל ישראל ערבים זה לזה, אנו צריכים להיות תמיד האחד בשביל השני וקל וחומר שבעתות צרה כאלו. כולם חשו הזדהות עם גלעד, וחשים כך גם עם הנעדרים הנוספים. הם הילדים שלנו והמחויבות שלנו היא לא לשכוח אותם. לא חשוב כמה זמן חלף, התקווה שהם ישובו אלינו עדיין קיימת".
"צריך להזכיר בכל עת שעדיין לא השיבו את כולם הביתה"
מי שאחראי מטעם הצבא לליווי המשפחות הוא מערך הנפגעים בצה"ל. למשפחות הנעדרים והשבויים מוצמדת קצינה, שתפקידה לעזור למשפחה בתיאום פגישות, לייעץ להם ולהיות שם בשבילם. "הודעה למשפחה שבנה שבוי או נעדר שונה מהותית מהודעה על חלל", מסבירה סא"ל (מיל') ענבר בארי, ששירתה 13 שנים במערך הנפגעים בצה"ל וליוותה בין היתר במשך שנים רבות את משפחתו של החייל הנעדר גיא חבר. "במקרי שכול, למרות הכאב, קיים לפחות סוף פסוק מסוים. הדבר הנורא ביותר שיכול להיות הוא חוסר הוודאות ששורר בקרב משפחות הנעדרים. כל אמא רוצה לדעת האם לבנה קר או חם. כל אבא רוצה לדעת האם בנו סובל והאם מטפלים בו. במקרים האלו – לצבא, לצער כולם, אין תשובות".
משפחות הנפגעים מציינות כי התרומה מצד קצינות הנפגעים שמלוות אותן והופכות לעתים לחלק מהמשפחה, עוזרת להן ושהפעילות שלהן, בעיקר במועדים ובפניות מיוחדות, מסייעת להן באופן מהותי. "תכונות האופי הנדרשות לתפקיד הן קשב רב, סבלנות רבה ואמינות", מסביר רע"ן אית"ן (ראש ענף איתור נעדרים), סא"ל גבי אלמשעלי. "הקשר שנוצר הוא מאוד אישי וכולל ליווי שוטף גם של המשפחה המורחבת. אנו מתייעצים תמיד בתוך הענף ועוזרים גם אחד לשני להתגבר על הכאב ולפרוק את המשא שנושאים במסגרת התפקיד".
המאבקים שניהלו המשפחות במהלך השנים שחלפו מאז הוטל ערפל על גורלם של החיילים הנעדרים, הובילו ליצירת קשרים אמיצים ביניהם, כאלו שלא תלויים בדבר. בני המשפחות מנסים בכל דרך להמשיך ולהשאיר את לפיד המאבק דולק, חרף השנים הרבות שחלפו. "צריך להזכיר בכל עת שעדיין לא השיבו את כולם הביתה, למרות שגלעד חוזר ואין מאושרים מאיתנו על כך", מסבירה מרים באומל, אמו של זכריה. "התחושה שלי בתור אמא היא קשה. אני חשה קנאה. חבל מאוד שלא כל הילדים שלנו כאן איתנו. לכל משפחה מגיע לדעת מה עלה בגורל בנה. תחושת ההדדיות בינינו, משפחות הנעדרים, עוזרת לנו מאוד, האכפתיות מצד כולם מחזקת אותנו"
"מעולם לא חדלנו מלנסות"
ההבטחות הרבות מצד דיפלומטים לא קרמו עור וגידים. חלק מבני משפחות הנעדרים כבר איבדו תקווה בדרג המדיני. "אני אגיד לך את האמת באופן חד - אני כבר לא מאמין למה שמספרים לנו, לא פוליטיקאים ולא אנשי צבא", מצהיר בכאב יצחק פלדמן. "אבל אני מאמין שעוד אפגוש את אחי, ומצייר בראשי את התמונה הזו שאנו מתחבקים ובוכים. הכאב לא פוחת עם הזמן. הוא אח שלי, בשר מבשרי. ידוע לכולם שהזיכרון מתעמעם, ושאם נשאל היום שכבת בני 17 מי הם צבי פלדמן או רון ארד, לא בטוח שהם יידעו לענות על כך, אנו עושים הכול כדי לשמר את המאבק. היום אנחנו פועלים במישורים נסתרים, אבל מעולם לא חדלנו מלנסות או וויתרנו".
הכאב, מספרים בני המשפחות, מתחזק במיוחד בחגים, כשהזיכרונות צפים ועולים. "באים לפה אנשים נחמדים ומארחים לנו חברה", מוסיפה אמו פנינה. "באים לדרוש לשלומנו, ומלוות אותנו גם קצינות נחמדות מאוד. זה מחמם לנו את הלב, אבל זה לא מספיק. אני רוצה את הבן שלי. עד שלא יהיה לי מידע מה קרה לו אני לא אוכל לחזור למסלול חיי באמת. אני לא יכולה לעבוד על הלב שלי".