גיבורים גדולים נולדים מטרגדיות גדולות, היה מי שאמר. סיפור הטביעה של אניית חיל הים "אילת", נחשב ללא ספק לטרגדיה גדולה, אחת מהגדולות שספג החיל. סיפור הגבורה הזה התחיל במים הכחולים של חופי צפון סיני, התמונה הכי פסטורלית בעולם, עם גלים כחולים לבנים, שמים בהירים וחוף זהוב. הלוחמים על הסיפון הביטו לעבר הנוף הזה מ- 2,000 טון של עוצמה, ספינה שעל גופה 4 תותחי 20 מ"מ, 4 תותחי 40 מ"מ, תותח דו קני, מקלעים, טורפדו ומה לא. כל זה בעוד אנחנו מדברים על זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, כשגם האגו המנופח תפס מקום נכבד על הספינה ובחיל.
עכשיו קחו את התמונה החזקה הזו ושרפו אותה בשנייה אחת. זה בדיוק מה שעבר על אותם חיילים - התמונה הקודמת קרסה ברעשי הפיצוצים, בשריפה ובטביעה, מדרכי המוות האכזריות ביותר. בתקרית הקשה הזו נולדו לא מעט גיבורים, אחד מהם הוא רב"ט ניסים אטיאס, שבסיפור שלו אנחנו הולכים להתמקד. מדובר בגיבור שיעשה הכל עבור חבריו, גם כשזה יבוא על חשבון חייו שלו, ובאנשים שעשו את הבלתי יאומן עבור חברם ליחידה.
אגדה שנפתחת בארבעה טילים ממצרים
200 אנשי צוות שרתו על אנית המלחמה "אילת" והיום ניתן רק לנחש איזה הווי ייחודי היה להם. בימים שלאחר מלחמת ששת הימים, הם היו על גג העולם ועם התחושה הזו הם גם יצאו למשימת בט"ש באזור החופים של פורט סעיד. היום מותר להגיד שעוד לפני היציאה להפלגה, הגיעו למודיעין הישראלי לא פחות משש ידיעות על פקודה מצרית שכללה אישור לירי מחוץ לנמל פורט סעיד. מסיבה שאינה ברורה, הידיעות הללו לא הגיעו לסא"ל יצחק שושן, מי שפיקד על הספינה.
סמוך לשעה אחת בצהריים, הכוחות המצרים פתחו במבצע הטעייה. בשעה חמש אחר הצהריים הם ירו טיל ראשון מסוג סטיקס, ששוגר מספינת הטילים 504 בפיקוד אחמד שאכר. "אילת" הייתה ספינה עוצמתית, אולם מדובר במשחתת כבדה ואיטית שהחלה את ימיה הגדולים במלחמת העולם השנייה. סא"ל שושן, המפקד, עמד בגשר הפיקוד וראה את הטיל בעל ראש הנפץ של 500 ק"ג עושה את דרכו לספינה. הוא עמד שם חסר אונים והבין שהוא מביט על תחילתה של דרמה גדולה שתשפיע על צה"ל כולו.
לימים אטיאס סיפר לאתר גבורה על אותם מחזות: "ראיתי כדור אש מתרומם מקו האופק של פורט סעיד. בהתחלה לא ידעתי שזה טיל, אבל צעקתי למפקד באופן אינסטינקטיבי שאני רואה רקטה. המפקד אמר לי להודיע למפקדה שיורים עלינו טילים. הוא צעק, 'כל המנועים קדימה, שמאלה 30 מעלות', כדי שנוכל להתחמק מהטיל".
טיל ראשון פוגע בחדר המכונות של הספינה ומספר דקות לאחר מכן פוגע טיל שני בדופן השמאלית שלה, "אז נשמע פיצוץ אדיר. קופל נהרג ואני עפתי באוויר כמה מטרים ונחתי על הגב". אח"י "אילת" הפכה משותקת, עשרות חיילים וקצינים נהרגים ונפצעים, כשאחד מהם זה אטיאס, רב"ט צעיר שהיה בקר אש (אחראי על תפעול מערכת המכ"ם של הטילים) של הספינה וספג רסיסים בכל גופו. שריפה פורצת על הספינה ומים חודרים לגופה דרך חורי הרסיסים, סיוט של כל יורד ים. התמונה הפסטורלית התפוצצה באש ותימרות עשן.
גבורה בלב הכאוס
אירוע הטבעה של ספינה הוא משהו גדול ואכזרי, אפילו בסרטים יתקשו להביא לכם את התמונה הבאה - המשחתת נוטה על צדה, עשרות פצועים נלכדים ואוזניהם מתפוצצות מצרחות האימה שלהם. דמיינו לעצמכם גופות צפות בים ולצדן חלקי הספינה בכתמי שמן ודלק שיכול לבעור בכל שניה. זה הרגע בו אטיאס מתנדב לזנק כדי להציל את חבריו לספינה.
מרבית הנפגעים היו מרוכזים בשלב הזה בירכתיים של הספינה. "איציק, הקצין האחראי על פינוי הפצועים, ביקש ש'יביאו לי איזה גבר שישחה לירכתיים ויביא את הרפסודות'. אמרתי לו שאני מוכן לקפוץ", סיפר אטיאס. כשהוא קפץ לים, מפקדו צעק לו "או שאתה מצליח או שאתה גמור". השלב הזה נראה כמו סצנה שאהובה על במאים רבים בעולם, גיבור ששוחה עם חבל כדי להציל את חבריו ויכול לטבוע בכל רגע, תוך כדי שאין לו אוויר ודמו שלו זורם אל הים.
"הבעיות החלו מהר מאוד. הסתבכתי בחבלים שעפו לעברי כתוצאה מהדף הפיצוץ, שפגע גם בסירות ההצלה. במשך שלוש דקות הרגל שלי הייתה קשורה בחבל ותהיתי אם אוכל לחלץ את עצמי עם יד אחת ועם האחרת להמשיך ולשחות אל עבר הפצועים" סיפר אטיאס לאתר הגבורה. הוא הבין את מצבו הקשה והוסיף, "ידעתי שאם לא אצליח, האניה תטבע, ואלו היו שלוש הדקות הארוכות בחיי".
עוד טילים באוויר
במאמץ אדיר כשהוא מתעלם מהפציעה שלו, אטיאס מצליח להגיע לירכתיים של הספינה הבוערת. הוא מתחיל לארגן את הפצועים, אבל מה שהוא לא יודע זה שסטי"ל מצרי נוסף, ספינה 501 בפיקוד לוטאפי ג'אדאללה, קיבלה פקודה לצאת מהנמל ולתקוף את "אילת". השעה כבר שבע בערב ו-501 המצרית משגרת עוד שני טילי סטיקס לעבר האניה שעוד לא סיימה ללקק את פצעיה.
"הבחנתי בשני טילים שטסים לעברנו", מספר אטיאס, "אני זוכר שהסתכלתי עליהם כמהופנט. טיל אחד נפל רחוק מהאניה, אך הטיל השני התקרב ממש לכיוון שלי". הוא ממשיך לתאר את רגעי הדרמה ומספר, "הטיל הזה לא פגע בנו, אלא התפוצץ בים ויצר הדף עצום שגרם לי לאבד את ההכרה למספר דקות. כשהתעוררתי, התברר לי שהאניה שוקעת ושאני לא יכול לשחרר שתיים מתוך ארבע הרפסודות שקשורות לדופן האנייה, שעמדה לטבוע בכל רגע". הוא הבין שהספינה שהייתה לו לבית גמורה ומתחיל לשחות ולהתרחק ממנה, "ראיתי אותה נעלמת לתוך הים, ממש כמו בסרטים".
הרבה אנשים היו נשברים בשלב הזה. אטיאס ראה את חבריו נהרגים ונפצעים, ראה אותם שוקעים למצולות עם ספינתו, שכמה שעות קודם לכן סימלה את עוצמתו של חיל הים הישראלי. "חשבתי שאני היחיד ששרד. הקפדתי לשחות בשחיית גב כי ידעתי שהפיצוצים שהמשיכו להתרחש במים, עלולים לגרום לפגיעות הדף פנימיות, וכך ניצלתי", סיפר.
כמה דקות לאחר מכן, כשהוא בטוח שרק הוא שרד את התופת, אטיאס שומע את קולותיהם של אנשי צוות שהצליחו לצאת מהספינה. "הגעתי אליהם, והם הסבירו לי שבזמן שלא הייתי בהכרה, המפקד נתן הוראה לנטוש את האניה". הם ניצבו בפני דילמה קשה: "האם עלינו לנסות לשחות לחוף, שנמצא במרחק עשרות קילומטרים, או להישאר בלב ים עם הפצועים, חשופים לכל מטוס מצרי? בסוף החלטנו להישאר". אטיאס חוזר לתפקיד הגיבור ומסייע לפצועים שעל הרפסודה. את זה הוא עושה כשרוב גופו נמצא במים והוא תלוי על הרפסודה. הלילה יורד והופך את התמונה למפחידה הרבה יותר. מה עובר למלח בראש אחרי שראה את ספינתו טובעת? כשהוא רואה את גופות חבריו צפות במים כשכתם דלק מקיף אותו? סביר להניח שזה משהו שלעולם לא נדע להסביר.
רק בשעה עשר וחצי בלילה הם שומעים את הרעש של מסוקי חיל האוויר. "זיהינו אותם כמסוקים ישראלים בזכות הסמל של חיל האוויר. הם החלו להשליך לעברנו סירות גומי שאמנם נראו מזמינות בהרבה מהרפסודות, אבל אני החלטתי להישאר עם הפצועים". בגדול, אפשר להגיד שמרגע הגעת המסוקים, תפקידו של אטיאס כגיבור הסתיים. הוא יכול היה לחזור לתפקידו כקורבן ולתת למחלצים הרעננים של חיל האוויר לעשות את עבודתם.
למרות זאת, אטיאס מעדיף לסייע למאמצי החילוץ, מאמצים קשים מאוד בגלל החושך ותנאי הים, תוך שהוא מסייע גם לפצועים. "נשארתי עם הרפסודות עד שבשעה שתיים לפנות בוקר הגיע מסוק שהוריד אליי מנוף, עליו העמסתי את הפצועים", סיפר. רק אחרי שכולם הועמסו על המסוק, נתפסתי בסולם שהשתלשל ממנו והתחיל להתרומם תוך כדי שאני אוחז בו. לא פחדתי ליפול, כי אחרי שעברתי את הגיהינום הזה שום דבר כבר לא היה חשוב יותר".
משם המשיך אטיאס יחד עם שאר הפצועים לטיפול בבית החולים. מדינת ישראל התעוררה לכותרות ענק "אילת הוטבעה" ובהמשך לכותרות "הפצועים מדברים". זה היה אסון ענק ובסופו נספרו 47 הרוגים, 91 פצועים ו- 15 נעדרים עד היום ומוגדרים כהרוגים שמקום קבורתם לא נודע. אטיאס עצמו עבר הליך שיקום ארוך ולימים הפך למציל, ללא ספק עבודה שתפורה לאדם כמותו. האירוע הקשה השאיר בנפשו צלקת שלעולם לא תגליד, "כשאני נכנס לים אני משתדל לא להתרחק מהחוף, כי תמיד קיים בי החשש שמשהו ישתבש. אתה אף פעם לא יכול לדעת מאיפה תיפול עלייך הצרה", אמר.
ארבעה אנשי צוות זכו לקבל צל"ש על תפקודם באותו אירוע, אחד מהם הוא אטיאס כמובן. לאחר מלחמת יום כיפור, אותו צל"ש הומר לעיטור המופת.
עוד בפז"ם: