הטייס שעשה את הבלתי ייאמן ושרד לספר על זה

דמיינו את עצמכם בסיטואציה הבאה: אתם נופלים ללא מצנח מגובה של 14.6 ק"מ. העצמות שלכם שבורות, הידיים התנתקו מהגוף, לא זזות, וכל שנותר לכם זה להתפלל שהמצנח ייפתח באופן אוטומטי. חמש דקות תמימות אתם בנפילה חופשית כמו אבן לכיוון האדמה. הכול מטושטש בשל מהירות הנפילה, הלב דופק בעוצמה שלא הכרתם. כאשר אלוהים מקשיב לתפילות שלכם והמצנח נפתח אתם מבינים שזה לא נגמר – אתם בדרך לידיים של אויב אכזר. כל מה שעברתם עד לרגע זה וכלל לא ברור אם תישארו בחיים כדי לספר על זה.

הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת קרתה באמת, ומי ששרד כדי לספר הוא גדעון שפר, אז סרן צעיר בחיל האוויר הישראלי. בנובמבר 1973 נורו לכיוון המטוס של שפר לפחות 11 טילי נ"מ והוא נטש את המטוס שלו בגובה של 48 אלף רגל ובמהירות 1.8 מאך, תנאים שאיש לא שרד לפני. שפר נפל בשבי המצרי, שרד גם את זה ואף חזר לצבא כלוחם ומפקד. עבורנו שפר הוא המקרה אתו החלטנו לפתוח סדרת כתבות חדשה של אנשי המודל, אנשי ה"ממנו תראו וכך תעשו". אנשים שהוכיחו שאסור לוותר ומהווים כל אחד בתחומו מודל לחיקוי.

במקרה של שפר נתחיל את הסיפור כבר בילדותו, משום שכבר בשלב הזה אנחנו למדים מהו כוח רצון ואמביציה גבוה. שפר נולד יחד עם מדינת ישראל ב-1948 בפולין כאשר אביו נפטר בסמוך ללידתו. בגיל שנתיים הוא עולה לישראל וגר במעברות של עתלית. בצבא הוא משרת כטכנאי אבל מצליח להגיע לקורס טיס ולסיים במגמת קרב. הוא משתתף במלחמת ההתשה ומצליח לשרוד את מלחמת יום כיפור, מהקשות שידעה ישראל וחיל האוויר בפרט. הטיסה המטורפת עליה נספר התרחשה זמן קצר אחרי המלחמה הזו, בזמן ששפר, שעבר בשלום את כל קרבות אוקטובר, כמעט ומאבד את חייו בטיסת צילום שגרתית.

אסטרונאוט במטוס קרב

אחרי שמלחמת יום כיפור הסתיימה בהסכם על הפסקת אש הוציא חיל האוויר גיחות צילום על בסיס יומי. הדבר נעשה בכדי לראות שהמצרים עומדים בתנאי הפסקת האש ולא מזיזים כוחות לכיוון ישראל. שפר היה טייס בטייסת העטלף, טייסת פנטומים שהייתה אחראית על כל נושא הצילום מהאוויר. מטוסים פנטום ייעודיים המריא לגובה עצום של 60 אלף רגל – גובה שחייב את הטייסים והנווטים ללבוש חליפת טיסה בגובה רב, ולמעשה חליפת אסטרונאוטים, ששומרת על הגוף שלהם בגובה הזה.

גיחת הצילום הייתה די שגרתית, כאמור על בסיס יומי, אבל מסוכנת ומורכבת לביצוע. בשל הגובה הרב האוויר דליל ומטוס הקרב האימתני הופך למוגבל וכמעט שאינו יכול לתמרן. יכולת התמרון של הפנטום יורדת ל-1.4 ג'י בלבד אל מול 7, 8 ג'י בתנאים רגילים. זה אומר שכל טיל, כל מטוס קרב של האויב מהווים סכנה ברורה ומידית. וזה בדיוק מה שקרה ב-9 בנובמבר 1973.

שפר, שנוסף על תפקידו כטייס קרב בטייסת היה גם קצין צילום, המריא בתאריך הזה על פנטום צילום מספר 194, יחד עם הנווט סגן עפר צידון. היום שלהם התחיל בתדריכים ומשם הם עברו ללבוש את חליפת החלל הכתומה והמסורבלת. כמעט חצי שעה לוקח להם ללבוש אותה. הם מחממים מנועים על המסלול של בסיס תל נוף, רצים לשמים ומתחילים לטפס לגובה שממנו כבר רואים שכדור הארץ עגול.

רק אנשים כמו שפר יודעים כמה הנוף פסטורלי ומדהים בגובה הזה. יש שאומרים שבגלל הגובה כבר רואים את החלל, השמיים בצבע כהה וכדור הארץ נראה כמו בציור. הטיסה שלהם רגועה ומלבד הצצה לנוף המדהים הם מתפעלים את הציוד המסווג וכמובן שגם את המטוס שנמצא על קצה גבול המעטפת שלו. המנועים צורחים אבל בסך הכול הטיסה רגועה כמו ה-13 שהיו לפני.

"עקרבים באוויר" ונפילה חופשית

סרט הטבע האווירי של שפר התחלף לסרט אימה כאשר באוזניות הקסדה שלו הוא שמע את המשפט: "שים לב, עקרבים באוויר" – שם קוד לטילי נ"מ ששוגרו לעבר המטוס שלו ושל צידון. מבט מחוץ לקוקפיט ושפר סופר לא פחות מ-11 שובלים לבנים ודקים, בקצה של כל אחד מהם טיל קטלני שמטרתו אחת, להרוג. נזכיר שהם על מטוס קרב שבגובה הזה התנהג כמו מטוס נוסעים. טיל ראשון מתפוצץ סמוך למטוס, שני היה נפל, שלישי כבר גרם לנזק ופוגע גם במערכת הקשר של המטוס. טיל רביעי ממשיך את העבודה והטיל החמישי כבר הופך את כל השאר למיותרים, אם כי הם ממשיכים להגיע. בשלב הזה שפר וכנראה שגם צידון מבינים שהלך המטוס.

עכשיו יש להם בעיה נוספת, המטוס כבר ירד ל-48 אלף רגל והמהירות שלו 1.8 מאך. תנאי נטישה שאיש לא שרד לפני. אבל הטילים ממשיכים להגיע וכפי ששפר סיפר לימים הוא העדיף לנטוש מאשר לתת לטילים לגמור את הצוות יחד עם המטוס. "פעולת הנטישה מפעילה באופן אוטומטי את כיסא המפלט של הנווט", סיפר לימים. "מכיוון שהקשר בין שני התאים אבד, לא יכולתי להודיע לעופר שאנחנו נוטשים. אני מניח שהוא לא הופתע, כי גם הוא ראה את הטילים בדרך אלינו". עד היום לא ברור מה קרה לצידון, האם נהרג מהנטישה או מרסיסים של הטילים.

כיסא המפלט מעיף את שפר מהמטוס המדמם, מה שגרם לשתי ידיו להתנתק מגופו, לשברים בעצמות כולל בפנים ועוד לא מעט פציעות לא נעימות. מצב הידיים אומר ששפר צריך לסמוך על המנגנון האוטומטי של המצנח. בינתיים הוא נופל חופשי במשך חמש דקות, הרבה מאוד זמן למחשבות. לזה נוסיף שבגלל הגובה הרב מספיק שהחליפה תישרט קלות ושפר ייצלה בעודו בחיים.

"מדהים מה חושבים ברגעים כאלה", סיפר בעבר לביטאון חיל האוויר. "בדיוק כמו בסיפורים, ראיתי את החיים חולפים לנגד עיני פעם אחר פעם במהירות מטורפת. תמונות שלמות, כמו בסרט, משפחה, הורים, ילדים, פרצופים, זיכרונות, חוויות, מקומות שהייתי בהם, דברים שקרו לי. אפילו הספקתי לעשות מין חשבון נפש. מה עשיתי בחיים, מה אני עוד צריך לעשות, למה עשיתי כך ולא אחרת. הצטערתי על דברים מסוימים והבטחתי לעצמי לשנות דברים אחרים, אם אשאר בחיים".

חמש דקות של נפילה חופשית כשאתה לא יודע איך זה יסתיים זה הרבה מאוד זמן. "כל מיני דברים מוזרים עברו לי בראש, בקצב מאוד מהיר. חלק מהם היו ממש שטויות. למשל, שיותר אני לא אוכל לראות משחקים של מכבי חיפה", אמר. הידיים של שפר שכאמור נפגעו פשוט היו תלויות לצד הגוף מבלי שהייתה לו יכולת להזיז אותם, חוסר אונים מוחלט. "ידעתי, שהמערכות האוטומטיות אמורות לפתוח את המצנח. אבל האם המצנח ייפתח? ומתי כבר יגיע הגובה הנכון? אולי הוא כבר עבר? אולי שום דבר לא יקרה ואני אפול לאדמה ואתרסק?".

בסופו של דבר המנגנון עבד כמו שצריך והמצנח נפתח. עכשיו הוא מתחיל את השלב הבא, עוד 10, 15 דקות של צניחה כשלמטה מחכים לו המצרים שהיה להם הרבה מאוד זמן כדי להכין קבלת פנים לטייס הישראלי. הוא ידע שהם כבר מכינים לו תא בכלא עבסייה וגם נזכר בסיפורים של הטייסים שנפלו בשבי במצרי בהתשה ובכיפור. סיפורים שנחשבים כמתכון בטוח לסרט אימה.

הוא סיפר שרגע הנפילה נמחק ברובו משום שהתעלף. אבל הוסיף, החיילים פשוט כיסחו אותי עד שהגיע קצין מצרי ועצר אותם". מי ששרד נטישה על גבול הדמיון כמעט ונרצח על ידי חיילים זועמים, וזה עוד לפני שהגיע לשלב החקירות, שהיה הדבר הכי רחוק מהמילה נעים.

למזלו של שפר הוא נפל בשבי כאשר המשא ומתן על שחרור השבויים של מלחמת יום כיפור היה בשלבי סיום. "שבוע אחד התרכזו בחקירות ובשבוע השני ניסו לשפץ אותי לפני החזרה הביתה". אבל גם את זה שפר שרד, ובגדול.

החזרה לחיים של האלוף שפר

סיום הסיפור זה בעצם הסיבה שלנו לסדרת הכתבות. שפר חזר לארץ עם גב פגוע, עצמות שבורות וכתף משותקת. הוא החל בהליך שיקום ארוך שבסיומו נקבעו לו 52 אחוזי נכות. אבל גם פה הוא לא עוצר. למטוסי הקרב הוא לא יכול לחזור בהתחלה ולכן הוא עובר להטיס מסוקים. שפר מצטרף לנבחרת ההקמה של טייסת הקוברה הראשונה וממלא שם מספר תפקידים משמעותיים. בהמשך הוא חוזר למטוסי הקרב, בתחילה לסקייהוק ובהמשך לפנטום האהוב עליו ולא סתם, הוא חוזר לעטלף כמפקד הטייסת.

ופה נסיים עם אחד הרגעים הכי מדהימים בסיפור של שפר. בתאריך 3.1.82, חצי שנה אחרי המבצע להשמדת הכור בעירק, יצאו שני מטוסי צילום מסוג פנטום למבצע סודי שמטרתו לצלם אי אלו מטרות בשמי עירק. אותו מטוס, אותם תנאי טיסה קשים לביצוע שהופכים כל איום למסוכן הרבה יותר. את המטוס המוביל הטיס הטייס רן גרנות עם הנווט דני גרוסמן. את מספר שתיים הטיס לא אחר מאשר גדעון שפר, עם הנווט יובל נווה.

זוג המטוסים צילם מטרות בשמי בגדד, מרחק עצום מגבולות ישראל. אחרי שסיימו לצלם ושינו כיוון לבסיס הם גילו שמיג 21 נשלח ליירט אותם. האם שפר נזכר באותם רגעים חוויה שלו ממצרים? הוא לא אמר. הפנטומים מנסים עד כמה שהם יכולים לשחק עם המיג שבזבז הרבה מאוד דלק בהמראה לכיוונם. בשמי עירק הם משחקים כמו חתול ועכבר, מנצלים עד תום את יכולות הטיס שלהם ומצליחים לנתק מגע מהמיג. אחרי שנחתו שפר שמע מהמודיעין שהמיג התרסק בגלל מחסור בדלק. הפלת המיג נרשמה לזכות הטייסת וכפי שנרשם באתר הגבורה, "על תפקודם בגיחה קיבלו האלוף גדעון שפר ואל"מ (מיל') רן, ביחד עם צוות הפנטום השני, את צל"ש מפקד חיל-האוויר. גדעון שפר שימש כטייס באירוע זה". שפר המשיך להתקדם בסולם הדרגות והשתחרר מצה"ל בדרגת אלוף.