1. מחפשים את החברים לטירונות חצי שנה לפני הגיוס
להיות פעיל בקבוצת הווטסאפ "יולי 18 עייפים" איפשהו במרץ 17 זה כמו לקרוא ספוילרים לפרק האחרון בסדרה האהובה עליכם: פשוט אל. כולם רוצים לבוא לטירונות כמה שיותר מוכנים ולהכיר את האנשים שהולכים לחלוק איתם מקלחת בחודשים הקרובים, אבל זה יכול פשוט להרוס לכם את החוויה. תהיו בטוחים שיהיה לכם מספיק זמן בטירונות להכיר אחד את השני, אפילו להכיר יותר מדי (זוכרים את עניין המקלחות המשותפות?), אז למה להקדים את המאוחר? חוץ מזה, יש את הקטע המעצבן הזה שאתם עלולים לפתח דעה קדומה על מישהו עוד לפני שבכלל הכרתם אותו - ודעות קדומות כמו דעות קדומות, לא תמיד נכונות. בקיצור, נצלו את הימים האחרונים שלכם בבית כמו שצריך עם החברים הישנים, ואל תרדפו אחרי החדשים.
הבהרה: אין לראות בדברים אמירה גורפת נגד דעות קדומות. למשל, הרגליים של בנים בצבא *באמת* מריחות כמו אקסטרה צ'יז.
2. פוסלים על הסף את התפקיד שלכם
אני? אין מצב שאני יושב יותר מחמש דקות מול מחשב. אני מפקד מלידה, ואם הכומתה לא באדום אז שלום-שלום. למלש"בים יש נטייה לעשות אחד מהשניים: להחליט באופן גורף שאין מצב שהם עושים תפקיד מסוים (ואיכשהו זה תמיד התפקיד שצה"ל בחר עבורם), או להתאהב בתפקיד אחד ספציפי (ואיכשהו זה אף פעם לא התפקיד שצה"ל בחר עבורם). אז קודם כל, צאו מנקודת הנחה שלמרות שקראתם את כל הכתבות בפז"ם ואתם מדקלמים בעל פה את מספרי כל האוגדות והחטיבות בצה"ל, אתם עדיין לא באמת חלק מהמערכת ולא באמת מבינים מה כל תפקיד כולל. יש עוד כמה קלישאות שחוקות, כמו "אתה עושה את התפקיד ולא להפך" או "בסוף מתרגלים להכל", ולפעמים קלישאות הן אשכרה נכונות. בקיצור, תנו צ'אנס.
אבל כן, לצנחנים באמת יש את הכומתה הכי יפה.
3. מחליטים "אני חייב להיות קצין!" (או: "אין מצב שאני יוצא לקצונה!")
זוכרים את העתידות על הבזוקה? אז תנו לנו לספר לכם משהו: עברנו את גיל 21 ועוד לא הגענו לירח. בהמשך לסעיף הקודם, לאנשים יש נטייה להחליט מראש לגבי העתיד שלהם הרבה לפני שהם בכלל יודעים משהו על ההווה. אז רגע לפני שאתם מציירים לעצמכם פלאפל על הכתף ומחליטים שאתם וצה"ל זה סיפור אהבה - או להפך - תנו לעצמכם רגע, עדיף כמה חודשים או יותר, להחליט אם אתם רואים את עצמכם במגרש המסדרים של בה"ד 1 או זרוקים על איזה חוף בצד השני של העולם. והאמת, מכאן אתם לא ממש נראים חומר קצונה. אולי זה ישתנה כשתורידו את הזקן-חשבתי-היפסטר-יצא-דאע"ש הזה.
4. עושים קניות מוגזמות לקראת הגיוס
חולצות מנדפות זיעה? תהיו בטוחים שבשטח יהיו ריחות שפשוט יסרבו להתנדף מכם. נעלי ספורט קפיציות? יכול להיות שבהמשך תקבלו הנחה עליהן. מגבות רקומות? בטירונות תהיו כל כך עייפים שלא תצליחו בכלל לקרוא את ההקדשה. שופינג זה כיף והכל, אבל צאו מנקודת הנחה שצה"ל יספק לכם את רוב הדברים שאתם צריכים בשביל לשרוד. בכלל, קבלו כלל אצבע: אם זה כולל יותר משני שמות תואר אחרי שם המוצר הבסיסי - כן, כולל מגבת אנטי בקטריאלית - זה לא הכרחי.
מבולבלים לגבי מה באמת צריך להביא לגיוס? מוזמנים להציץ ברשימת הציוד המומלץ שלנו.
5. מצמידים את הביטוי "עד מתי" לדברים שהקשר בינם לבין צה"ל מקרי בהחלט
הרשת החברתית מלאה בדאחקות על תלמידי י"א עליזים שהבגרות בהיסטוריה שברה אותם, אז הם החליטו להעלות פוסט בסגנון "עד מתי הרצל 2016" (למרות שטכנית השנה הנכונה יותר היא 1904). בקיצור, פדיחה. יש ביטויים ששמורים אך ורק לחיילים – למשל ש"צ ו"לכל שבת יש מוצאי שבת" - וגם ביניהם אפשר להתווכח למי יש מספיק פז"ם בשביל ממש להגיד אותם ולא לצאת פעור. נגיד, "פעור". זה עוד שממש אסור לכם להגיד.
6. מנסים לדחות את הגיוס כדי להרוויח עוד חופש או מקדימים אותו כי "משעמם בבית"
לישון עד מאוחר, לבהות בטלוויזיה וללכת לים זה כיף. אבל תנו לנו לגלות לכם סוד: זה נמאס מהר מאוד. טוב, אולי לא מאוד, אבל לדחות את מועד הגיוס שלכם לא יהפוך אותו לקל יותר, והשיזוף לא יצליח להקהות את הבאסה של להתחיל תיזוזים בארבע בבוקר. אם נדבר על הצד השני של המטבע, אלה שדווקא מבקשים להקדים את הגיוס כדי לא להתגייס אחרונים בשכבה – בחייאת, קחו לעצמכם כמה חודשים של חופש, תנוחו, תחסכו כסף ובעיקר תנצלו את הזמן. הלו, עוד מעט מתחילים התיזוזים בארבע בבוקר!
7. הופכים לרבאקיסטים לפני שבכלל עליתם על מדים
להיכנס לכושר לפני הגיוס, בעיקר אם אתם מיועדים לקרבי, זה חשוב ומומלץ – אפילו המאמן של הרמטכ"ל לשעבר הסכים איתנו - אבל את הרבאק האמיתי אנחנו ממליצים לכם בחום לשמור לטירונות, אז באמת תצטרכו אותו. רגע לפני שאתם תולים דגל של גולני מעל המיטה, מורחים בוץ על הפנים ומעירים את אמא למד"ס, תחשבו שנייה אם לא כדאי לשמור את האנרגיה והמוטיבציה הזו לרגעים שבהם באמת תצטרכו אותה. יהיו לכם שנתיים או כמעט שלוש שנים לאבד אותה, תסמכו עלינו.