אחת אחת הן יורדות מהאוטובוס, עייפות ומרוטות. במדי א' שסימני הקיפול עוד ניכרים בהם, מתאמצות לסחוב את התיק הגדול מהבית ביד אחת, את הקיטבג הצה"לי המפורסם ביד השנייה, ולאסוף את השיער תוך כדי. אבל יש דבר אחד שמסגיר יותר מכל שהן הגיעו היישר מהבקו"ם: כמה מהאומללות ביותר למראה כנראה לא קיבלו את ההדרכה המתאימה ולבשו בטעות את הירכית שלהן, משל היו צנחן ביום חג.
כל חייל עובר את היום הבלתי נשכח הזה: מגיעים ללשכת הגיוס השכם בבוקר, ומאותו רגע - מחכים. מחכים בתור עד שמסיימים את שרשרת החיול, מחכים על הספסלים עד שיגיע האוטובוס ואם אתה במקרה עושה טירונות של חיל האוויר בבסיס עובדה, מחכים גם במשך ארבע שעות של נסיעה באוטובוס. במקרה המסוים של מאות הבנות שמגיעות לבסיס הדרומי, זה בדיוק מה שקרה. בסביבות השעה אחת עשרה בלילה הן יורדות מהאוטובוס בציפייה להגיע אל המנוחה והנחלה, אבל הן לא יודעות שהלילה הראשון שלהן בצבא רק מתחיל.
לא לזוז
"תפתחו שעונים!" צועקת מ"כית חמושה ברובה M-16 מקוצר ובכובע מצחייה של ביסמ"ת, בית הספר למקצועות התעופה בבסיס עובדה בו נערכת הטירונות. "כן המפקדת", עונות חמישים בנות שלא יודעות עדיין שפה הולכים עם כובע גם באמצע הלילה. המ"כית דואגת לחזור על הפקודה עד שצעקת התשובה של הטירוניות חזקה מספיק לטעמה, ובי עובר רעד ראשון של צמרמורת: לפני שנה בדיוק גם אני עמדתי בחושך מול מ"כית עצבנית וצעקתי "כן המפקדת!" בתקווה שהפעם היא תתרצה.
לאחר כמה דקות של יישור טורים וסידור תיקים, סוף סוף הגיע הזמן לעזוב את האוטובוס. "עכשיו אתן עומדות לבצע הליכה", מכריזה המ"כית על התרחיש המסובך. "יש לכן שלושים שניות -את זזה!" היא צועקת במפתיע על טירונית מבוהלת, ואני מתכווצת ממקום אסטרטגי מאחורי הטור, ונזכרת בחוק הראשון של הטירונות: היכולת לעמוד בלי לזוז חיונית להישרדותך, לא פחות מלהישרדותה של חיה בג'ונגל.
במאמצים רבים הטור המקרטע מצליח להתקדם עד למגורים, שם אנחנו זוכות לכמה דקות הפסקה. הבנות אוכלות תפוחים שסחבו איתן מהבקו"ם ומנצלות את הזמן כדי לערוך היכרויות. הטוראית הטריה מור יושבת בצד. "העבירו אותי אוטובוס בכניסה לבסיס, אז אין פה אף אחת שאני מכירה, אבל בטח מחר כבר נכיר את כולם", היא מחייכת. כמו רוב הבנות כאן, גם מור סיימה י"ב רק לפני כמה ימים, ולא בדיוק הגיעה מוכנה למסגרת הצבאית. "חיכיתי כבר להתגייס, אבל עכשיו פתאום זה נראה קשה", היא משתפת. "אף פעם לא הייתי כל כך הרבה זמן מחוץ לבית, וזה מוזר בשבילי".
אין מדי ב'
השלב הבא שצריכות לצלוח הטירוניות הוא חתימה על ציוד. כל טירונית מקבלת מימיה, כובע ושני זוגות מדי א' ישנים. "מה זה הב' הזה?", מוחה לינוי, והיא יודעת על מה היא מדברת. בתור הנדסאית שלמדה בשלוחה הטכנולוגית במעלה אדומים, היא בילתה את חמש השנים האחרונות במדי חיל-האוויר. הגימור של שפצור הכומתה שלה גורם לי להתבייש בפז"ם שלי, ואני צריכה להזכיר לעצמי שהיא התגייסה רק היום.
"אני כבר מכירה את הצבא אז לא התרגשתי מהגיוס, אבל גם לא ציפיתי שזה יהיה ככה", היא מציינת. "אני רגילה שיש יחס אישי, ופה את עוד אחת ממאה בנות". אפשר להבין בדיוק את כוונתה כשמסתכלים על אותן מאה בנות מסתבכות בניסיון ליצור ח' מדוגמת.
במהלך החתימה על הציוד זוכות הטירוניות להכיר מישהי שתהווה דמות מפתח בשלושת השבועות הקרובים: הסמלת. בכל מקום אחר היא הייתה סתם חיילת עם וותק, אבל בטירונות הסמלת היא אישיות שיש לכבדה, ובניצוח המ"כית הן מקבלות אותה ב"הקשב" כפול. אני נזכרת בחוק השני של הטירונות: לעולם לא לקרוא לסמלת "המפקדת", כי התוצאות יכולות להיות הרות אסון. ברגע של נוסטלגיה מלווה בפאניקה אני נזכרת בהתקף הזעם של הסמל בטירונות שלי, כשמישהי בטעות קראה לו "המפקדת".
בזמן שאני שקועה בזיכרונות, מתיישבת לידי סטפני. היא מחזיקה בציוד שזה עתה קיבלה ובוכה, ואני מנסה לברר למה. "יש לי סחרחורת", היא טוענת, ומתעקשת שחוץ מזה הכל בסדר. אחת המ"כיות מביאה לה מים ואני מכריחה אותה להצטלם עם חיוך, בטענה שזה טוב נגד הדמעות.
ט"ש או ת"ש?
החתימה על הציוד נמשכת עוד ועוד ולבסוף אנחנו מגיעות, בשעה אחת בלילה, לזמן המיוחל ביותר ביומו של כל טירון. "עכשיו אתן תצאו לשעת ט"ש. ט"ש זה טרום-שינה", צועקת מ"כית עצבנית. אני פולטת אנחת רווחה: סוף סוף, קצת זמן פנוי. הבנות מסתערות על החדרים ועל המקלחות, צועקות ומבקשות למהר. אני עולה לחדר 27 ותופסת לשיחה את תמר, החניכה התורנית (חנת"רית), שכבר הספיקה להצטרד מאז שירדה מהאוטובוס.
"לא ידעתי שזה יהיה ככה!", היא מוחה. "מישהי אחרת עמדה בראש הטור כשהגענו והיא לא רצתה לצעוק אז החלפתי איתה", היא מספרת בנימה טרגית. "חשבתי שאני אגיד 'הקשב' פעם או פעמיים ואז מישהי אחרת תהיה. אבל הן הכריחו אותי לעשות את זה כל הערב". ביני לבין עצמי אני נזכרת בחוק השלישי של הטירונות: לעולם לא להתנדב לשום דבר, כי זה פשוט לא משתלם.
שעת הט"ש מתקדמת, הפיהוקים מתרבים ומעט הבנות שמצאו אל מי להתקשר בשעה כזו מסיימות את השיחות שלהן. בפיג'מות אנחנו יורדות למטה, בשעה 2:00, למסדר לילה טוב. המ"כיות צועקות הוראות למחר בבוקר, וממרחק אני שומעת מחלקה אחרת, שהגיעה אחרי זו שלי, בדרך לחתום על ציוד. ובכיבוי האורות אני רק חושבת: הנה נגמר הערב הראשון של הטירונות. בשביל כל שאר הבנות זו בעצם רק ההתחלה.
