בשעה 4 לפנות בוקר, בלילה שבין שני לשלישי, אחרי שהחזאי בחדשות הציע לנו לחמם היטב את הבית בגלל הקור הצפוי, יצאו כ-300 חיילי גבעתי לגיבוש. החיילים, שרק לפני שבוע עוד היו אזרחים, התייצבו לשלושה ימים מלאים במשימות מאתגרות כדי להתחרות על המקומות הספורים ביחידות החטיבתיות של גבעתי ובסיירת רימון.
לצפייה בגלריה המלאה בעמוד הפייסבוק של פז"ם לחצו כאן
הגענו עטופים בשכבות של בגדים שיגנו עלינו מהקור העז בדיוק כשהטירונים התחילו לעלות לעבר הדיונה עם שק חול על הכתפיים; מישהו החליט שהדיונה נמוכה מדי, ועל החיילים הוטלה משימה למלא שקי חול ולרוקן אותה בראש הגבעה. הם עשו זאת שוב ושוב ולרגע היה נדמה לנו שמישהו צריך לשנות את שיא הגובה במפה הצה"לית.
כמו בכל החטיבות, שבוע אחרי הגיוס לגבעתי יוצאים הטירונים לגיבוש שנמשך שלושה ימים, בסיומו יוחלט מי מבין המסיימים יגיע לסיירת, לפלחה"ן, לעורב ולסיירת רימון שהוקמה לאחרונה. במסגרת הגיבוש נבחנים החיילים בסדרה של מבדקים סיזיפיים שיכריעו מי הולך ולאן, בהנחה כמובן שהוא מסיים. אנחנו הצטרפנו לגיבוש כמה שעות לאחר שהתחיל, מה שאומר שחלק נכבד מהטירונים המותשים כבר החליטו לפרוש ולהמשיך את דרכם בגדודים. שאר החיילים ממשיכים את הגיבוש כשהם מחולקים למספר קבוצות, ובראש כל קבוצה יש מספר מגבשים - מוביל קבוצה בשפה המקצועית - שבוחן בכל רגע נתון את החייל. כל המובילים הם אנשי מילואים ותיקים שהגיעו מהיחידות וצברו ניסיון מבצעי רב.
חשבנו שנשמע שם הרבה צעקות אבל המובילים עשו הכל בשקט, אין צעקות, כל פקודה מועברת ברוגע, אבל רוגע מהסוג המלחיץ ביותר. אחרי שסיימו את הדיונה עברו החיילים לתחנה הבאה: "יש לכם 60 שניות להסתדר ב-ח' לפי גובה, אה ובעיניים עצומות", פוקד על החיילים מוביל בשם ליאור. אחרי שהסתדרו ב-ח' התבקשו החיילים להצביע על הצפון, להסתובב במקום, להתגלגל קדימה ואחורה ולחזור ל-ח' והכול כמובן בעיניים עצומות.
"לא מחפשים סופרמנים – מחפשים בני אדם"
ליאור מטארסו בן 38 שירת כלוחם בסיירת של גבעתי ומעביר גיבושים כבר 15 שנה. "זה דור אחר של חיילים אל מול העבר, גם הגיבוש שונה במידה מסוימת כי קרו דברים בצבא והצבא למד והבין. התאמנו את עצמנו לדעתי בצורה טובה. מה שחשוב בשורה התחתונה זה למצוא את החיילים הטובים אבל לפני זה לשמור עליהם. גיבוש אפשר לעשות בהרבה דרכים ועדיין להוציא את אותן תוצאות מצוינות. אנחנו מחפשים דבר ראשון בני אדם, אנשים שיודעים לעבוד. לא חייבים שיהיו פה סופרמנים; הצבא בונה את החייל ומה אפשר להוציא ממנו אחר כך".
ליאור עוצר את השיחה כי אין מה לעשות יש לו גיבוש על הראש. המובילים מעמידים את החיילים בשתי שורות והתחרות מתחילה: זוג יוצא בזחילה וחוזר בריצה וכך עושים זאת כל החיילים. ובמה זוכים המקומות הראשונים? הזוכים המאושרים עושים את הסבב הבא עם אלונקה שעליה דאגו החיילים להעמיס כמה שקים כבדים של חול, כי אחרת זה קל מדי.
פתאום עוצרים הכול ומתחילים לספר סיפורים
הכל בגיבוש מחושב ולכל דבר משמעות. אחד החיילים שפך מים על הארץ ובכדי ללמד את החיילים שאסור לבזבז נוצל הבוץ שנוצר לצביעת הפנים של החיילים. לפתע הכל נעצר ובתוך כל העייפות, הקושי והרעל החיילים מסתדרים ב-ח' וכל אחד צריך לתת הרצאה לא מתוכננת לפני כולם. חלקם מספרים סיפורים מההיסטוריה אחרי מספרים על מד"א, ללא ספק מדובר בקבוצה ערכית. אחר כך הם מקבלים עוד כמה תרגילים יצירתיים שלא נפרט כדי לשמור על ההפתעה ובסיומם חוזרים כמובן לזחילות, ריצות ואלונקה.
"כל מי שמגיע ומתנדב בכלל ומשרת במיוחד בגבעתי זה חיילים מצוינים, זה שהם רוצים להתנדב ליחידות זה עוד נקודות. אין פה טובים יותר או פחות, יש מי שמתאים ומי שיש לו כושר - זה נחמד, אבל לא העיקר", אומר מטארסו. "המושג של הכל בראש הוא באמת נכון. אני מחפש שהחייל יעשה את זה כמו שצריך ויותר מאשר יסיים ראשון".
"מי שמצליח לא להראות שקשה לו יגיע רחוק"
החיילים מקבלים פקודה להקים אוהלי סיירים, הכל בזמנים קצרים; כל דבר בשלושה ימים האלו נע סביב ה-60 שניות. כאשר הם מסיימים להקים את האוהלים משחררים המובילים את החיילים, להפתעתנו, לשנת צהריים. אבל השינה לא נמשכת הרבה זמן; דקות ספורות אחרי ש"נרדמו" החיילים המותשים מגיעה ההשכמה וכמובן פירוק האוהלים, אין ספק מנטליות זה שם המשחק ומרבית חברי הקבוצה עומדים בזה כמו גדולים. "אין אופציה בכלל להישבר", אמר לנו הטירון עמית לוין. "אני תמיד מחייך ויודע שצריך לעשות את זה על הצד הטוב ביותר. האמת מבחינה פיזית זה לא בשמיים, לכולם קשה אבל מי שמצליח לא להראות את זה לדעתי יגיע רחוק". עמית רץ חזרה לקבוצה אחרי שאמר לנו שמטרתו, איך לא, היא להגיע לסיירת.
אחד החיילים שבלט לנו בעין הוא גד קוסטה שהגיע לגיבוש אחרי מכינה קדם צבאית ואח ששירת כקצין בסיירת של גבעתי. "יש פה אחלה חברה, הלוואי שזה ככה בכל המקומות, גם המדריכים עם כל הקושי ממש סבבה. הכי חשוב זה שיתנו לי לתרום, לא באמת משנה איפה אבל עדיף בסיירת".
רק כשלושים אחוז מסיימים את הגיבוש
עזבנו את הלוחמים כשהם רצים לכיוון הדיונות, בזמן של 60 שניות כמובן. מדי פעם חייל נוסף ניגש מבויש אל אחד המובילים בכדי לומר לו בשקט שהוא רוצה לעזוב, מאחורינו שמענו את ליאור מכריז על עוד אחד שעזב ושזה בסדר גמור לעזוב. אנחנו הלכנו אבל הם עוד ממשיכים – צפויים להם יומיים קשים של ריצות וזחילות, של תרגילי חשיבה יצירתיים ושל לא מעט אכזבות הפורשים. את הגיבוש התחילו כ-300 חיילים כשבבוקר נשארו רק 200, וסך הכל יסיימו את הגיבוש כ-150 חיילים וגם מתוכם רק 120 יגיעו ליחידות המובחרות של החטיבה.
"יחידה או גדוד זה לא משנה העיקר שנתרום שרות משמעותי" אמר לנו עמית לוין לפני שעזבנו. בדרך פגשנו גם את סא"ל דדו בר כליפה, המג"ד. "אלה לא החיילים של פעם", הוא אומר. "מצד אחד הם יותר אינטליגנטים, דור המחשבים והפייסבוק וכל הדברים הטכניים, כמו נגיד פרוק מא"ג, קטנים עליהם. מצד שני הם באים פחות חייתיים כי הם לא שחקו כמו בני דורי בחוץ. בסופו של דבר", מסכם כליפה, "אנחנו מביאים את כולם ליישור קו".
