נהוג להגיד שחתירה למגע סותרת את הטבע האנושי. יצר ההישרדות מוטבע באדם – מה גורם לו ללכת נגד כל מה שהאינסטינקטים אומרים לו, ולהסתער? מה גורם ליחיד לרוץ אל תוך הסכנה, להקריב את עצמו בעבור החברים ליחידה או בעבור הקולקטיב? אולי אי אפשר להגדיר בדיוק מה גורם לאדם לנהוג באומץ לב שכזה, אבל מאז נוסד צה"ל מקפיד להעניק עיטורים שונים לחיילים שבלעדיהם הרבה דברים היו נראים כאן אחרת.
אומץ וגבורה יוצאי דופן
צה"ל נוהג לציין חיילים וקצינים שהפגינו אומץ וגבורה יוצאי דופן באמצעות עיטורים וצל"שים שונים. רבים מהמעוטרים נהרגו תוך כדי המעשה שבזכותו עוטרו. הפעולות שבחרו האינדיבידואלים האלה לעשות שינו לעתים קרובות את גורלם של חיילים רבים אחרים, וגם היוו לפעמים את ההבדל בין ניצחון לתבוסה.
האות הראשון שהוענק לחיילי צה"ל הוא "אות גיבור ישראל". בטקס שנערך ביולי 1949 הוענק האות ל-12 לוחמים במלחמת העצמאות, בזכות הצטיינותם יוצאת הדופן בשדה הקרב, לאחר שגילו אומץ לב וסיכנו עצמם למען הצלת חבריהם או למען הצלחה במשימה. המעוטרים זכו לאות בין השאר בשל פעולות חיפוי, פיצוץ אנייה מצרית והשתלטות על משאית בשיירה ערבית שהייתה בדרכה לתקוף את חיפה.
בתחילת 1970 אושר חוק העיטורים בצה"ל, שקבע את שלושת העיטורים המוערכים ביותר בצבא. את שלושתם עיצב חתן פרס ישראל דן ריזינגר. לכל אחד מהעיטורים פארה, החלק העיקרי עשוי המתכת של העיטור; סרט, פיסת אריג המתחברת לבגד ועליה נתלית הפארה; ואות העיטור. אם חייל מעוטר זכאי לעיטור נוסף מאותו סוג, הוא מקבל "תג לעיטור", גרסה מוקטנת של הפארה אותו הוא עונד על העיטור הראשון.
עיטור הגבורה: גבורה עילאית, למול האויב
עיטור הגבורה הוא הגבוה ביותר שניתן בצה"ל. הוא מוענק על ידי שר הביטחון בהמלצת הרמטכ"ל, עקב "מעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש". 40 עיטורי גבורה, להם סרט בצבע צהוב, הוענקו עד שנת 1975. מאז לא הוענק העיטור.
יהודה קן-דרור קיבל את עיטור הגבורה לאחר שנפצע במבצע קדש, בקרב המתלה, כשהתנדב כחייל מילואים לנהוג בג'יפ לאורך המיצר, ובכך בעצם למשוך אליו את אש החיילים המצרים על מנת שייחשף מסתורם. היה ברור כי הסיכויים לצאת מהפעולה אליה יצא קן-דרור בחיים היו קלושים ביותר. הוא נסע לאורך 500 מטרים, ובמהלך הנסיעה נורתה עליו אש עזה. הוא נפצע באורח אנוש, וחבריו ליחידה חשבו שנהרג. כעבור מספר שעות הצליח לזחול אליהם. קן-דרור נפטר מפצעיו כעבור כחודשיים, וזכה בעיטור לאחר מותו.
עיטור העוז: חירוף נפש תוך מילוי תפקיד קרבי
העיטור השני בחשיבותו מוענק על ידי הרמטכ"ל עקב "מעשה גבורה שנעשה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש". 220 עיטורים מסוג זה, שלהם סרט בצבע אדום, הוענקו. העיטור הוענק פעמיים לשני חיילים: עובד לדיז'נסקי ואמנון ליפקין שחק.
סא"ל אבי לניר הוא טייס הקרב הישראלי הבכיר ביותר שנפל אי פעם בשבי האויב, ולו הוענק עיטור העוז. במהלך מלחמת יום הכיפורים הוזנק לניר למשימת יירוט בעומק השטח הסורי. בדרכו חזרה לארץ נקלע למארב טילים, ונפגע בחלק האחורי של מטוס המיראז' שהטיס, שהחל לבעור. לניר ניווט את מטוסו הפגוע ונטש אותו מעל שטח ישראל. רוח מערבית חזקה סחפה את המצנח שלו לכיוון הכוחות הסורים, והוא הגיע לקרקע כשהוא בריא ושלם. עם נפילתו בשבי, גבר החשש בישראל כיוון שבניגוד למנהג הסורים להציג בטלוויזיה טייסים ישראלים שנפלו בשבי, לניר לא נראה בפומבי. הדאגה הייתה גדולה במיוחד נוכח מידע סודי ביותר שהיה בידיו. ביוני 1974 החזירו הסורים את גופתו המעונה של לניר. מפקד חיל האוויר, מוטי הוד, אמר שללניר היה מידע שהיה מעמיד את קיומה של ישראל בסכנה, לו היה נשבר וחושף את סודותיו. באפריל 1976 הוענק ללניר אחרי מותו עיטור העוז. בתיאור הסיבות להענקת העיטור נאמר כי "סא"ל אברהם לניר עונה למוות על ידי חוקריו ולא חשף כל מידע. במעשיו אלה גילה אומץ לב, נאמנות והקרבה עילאית".
עיטור המופת: אומץ לב המשמש דוגמה
העיטור השלישי בחשיבותו מוענק על ידי הרמטכ"ל עקב "מעשה שנעשה באומץ לב והוא ראוי לשמש מופת". 602 עיטורים, שלהם סרט בצבע כחול, הוענקו. בניגוד לשני העיטורים האחרים, את עיטור המופת ניתן להעניק גם על מעשה גבורה שלא בעת קרב. עיטור המופת הוענק פעמיים לשני חיילים: שלמה הגני ומיכאל בורט.
נתן אלבז הוא אחד החיילים להם הוענק את עיטור המופת. הוא הקריב את חייו לאחר שקיבל ב-1954 משימה שגרתית של פירוק רימוני יד. הוא החל במשימה כשהוא יושב באוהל, כאשר לפתע שמע קול נקישה והוא הבין כי נצרתו של אחד הרימונים השתחררה. אלבז יצא מהאוהל כשהרימון בידו, וצעק לחבריו שיסתתרו. משהבין שאין זה אפשרי להשליך את הרימון מבלי לפגוע בחבריו, אימץ אותו אל חזהו והתרחק מהם בריצה. הרימון התפוצץ, אלבז נהרג והציל במותו את חיי חבריו. נתן אלתרמן כתב עליו: "רצת חיש, בלי עמוד, כאילו אחזך הטרוף כי עז. רצת חיש ופנים האפילו כפני איש הפורץ לבוז בז. כה מהרת לרוץ שאפילו הצטדק לא הספקת, אלבז".
צל"שים: מהרמטכ"ל ועד המח"ט
ציונים לשבח עונדים על רקע בצבע ירוק, אלא אם כן מדובר בצל"ש שהוענק בזכות מעשה גבורה בעת מלחמה, הנענד על גבי אות המערכה. בניגוד לעיטור, צל"ש ניתן לא רק על מעשה שיש בו גבורה או אומץ לב, אלא גם על תרומה יוצאת דופן לביטחון המדינה.
צל"ש הרמטכ"ל מוענק על ידו עקב "מעשה הצטיינות שאינו מגיע בדרגתו לדרגת עיטור"; צורתו כוללת שלושה העתקים של הצלבת חרב וענף עץ זית, מה שקרוי "חרבות" המופיעים גם בדרגת תא"ל. צל"ש אלוף מוענק על ידי אלוף פיקוד או מפקד זרוע, ויש בו שני סימני "חרבות". צל"ש מפקד אוגדה מוענק על ידי מאו"ג בדרגת תא"ל, ובצורתו "חרב" אחת. צל"ש מפקד חטיבה מוענק על ידי מח"ט או מפקד אגד בדרגת אל"ם, וצורתו פס ירוק.
צל"ש יחידתי הוא צל"ש הרמטכ"ל, אלוף, מאו"ג או מח"ט המוענק ליחידה שלמה, ונענד על דגל היחידה. ויש גם אות הערכה מטעם הרמטכ"ל, עיטור המוענק בעבור מעשים בעלי חשיבות עליונה, כאלה שלא מתאימים לעיטורים האחרים. העיטור נקבע ב-1981, וניתן להעניקו גם לאזרחים ולזרים.
צל"שים ועיטורים מוענקים לעתים גם כאשר סיפור הגבורה או זהותו של מקבל העיטור נותרים אסורים לפרסום. לעתים, האיסור עומד על כנו גם שנים לאחר המעשה. כך סיפורו של סא"ל עמנואל מורנו, קצין סיירת מטכ"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה. על פעילותו הביטחונית, כולל הפעולה בה נהרג, הוטל איפול כבד, והוא גם חייל צה"ל היחיד שפרסום תמונתו נמנע גם לאחר מותו. באפריל 2008 העניק ראש אגף המודיעין צל"ש למורנו על "פועלו רב השנים למען ביטחון מדינת ישראל, ועל השתתפותו בפעילויות מבצעיות במלחמת לבנון השנייה".
הכי מעוטרים: נחמיה כהן, אהוד ברק ואמיתי חסון
שלושה חולקים את תואר החייל המעוטר ביותר בצה"ל. סרן נחמיה כהן, לוחם בסיירת מטכ"ל, שנהרג במלחמת ששת הימים; הרמטכ"ל לשעבר ושר הביטחון בהווה רא"ל (מיל') אהוד ברק; וטייס המסוקים אל"ם (מיל') אמיתי חסון. לשלושתם הוענקו עיטור מופת אחד וארבע פעמים צל"ש רמטכ"ל.
שלמה ניצני ואביגדור קהלני הם היחידים שזכו הן לעיטור הגבורה והן לעיטור המופת, מה שבעיני רבים הופך דווקא אותם למעוטרים ביותר, בשל העובדה כי היו בין ה-40 שזכו לקבל את עיטור הגבורה. שני חיילים זכו פעמיים בעיטור העוז: עובד לדיז'נסקי והרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל') אמנון ליפקין שחק. למעלה מ-30 חיילים וקצינים נוספים זכו בשני עיטורים, או בעיטור ובצל"ש.