אבא שלי היה קצין בשריון, ושלושת האחים הגדולים שלי היו גם כן קצינים. כך שקורס הקצינים ממש לא היה זר בבית, ותמיד היה לי מובן מאליו שבסוף אגיע לכאן. למה? כי מבחינתי מדובר בתרומה למדינה.
קבלה: הגיוס לקרבי ומעבר המבד"קים ("אתה כל הזמן במבחן")
התגייסתי באוגוסט 2009 לצנחנים. אחרי הטירונות, האימון המתקדם והמסלול, מי שרוצה לצאת בסופו של דבר לקצונה צריך לעבור קורס פיקודי קודם לכן, כלומר קורס מ"כים (מפקדי כיתות). לכל אורך הדרך אתה בעצם במבחן – ההישגים שלך בכלל ובקורס המ"כים בפרט, ההמלצות מהמפקדים. אחרי שאתה חוזר ליחידה שלך בתור מ"כ, אתה עובר מחזור או שניים כמפקד ואז מתחיל את תהליך היציאה לקצונה.
לפני שאני ממשיך חשוב לי לציין משהו מאוד קריטי בהגעה לבה"ד 1: לדעתי, ניסיון פיקודי הוא חשוב מאוד. לאו דווקא לצאת מוקדם, מוקדם, מוקדם. לי, אחרי תקופה כמ"כ, אמרו לי 'יאללה, תצא', ואני סירבתי, כי הרגשתי שאני רוצה להמשיך ולצבור עוד ניסיון לפני שאני יוצא. נכון, קשה להגיע לקורס הקצינים ופתאום 'לרדת בדרגה' אחרי תקופה ארוכה שאתה היית המפקד, אבל זה שווה את זה לגמרי.
אבל בחזרה לתהליך הקבלה: קודם כל צריך לעבור מבד"קים – מבדקי קצונה. עונים על כל מיני שאלות, ממש בדומה למבחנים הפסיכוטכניים בצו ראשון, להתאים צורה לצורה וכדומה. אתה גם עובר מפגש עם פסיכולוג, ובסך הכל מנסים לבדוק אם אתה מתאים. עברת? תצא להכנה. לא עברת? בעייתי, אבל תמיד אפשר לערער ולבקש להתקבל כחריג קצונה. אני עברתי את המבד"קים והתקדמתי להכנה.
הכנה: רק עוד קצת ומגיעים לבה"ד 1
לכל יחידה יש הכנה משלה – וכל היחידות רוצות להוציא כמה שיותר קצינים. חשוב לדעת שאין מספיק הקצאות, וגם כאן אתה נמצא בבחינה. אחרי שבועיים-שלושה של כושר ומירוצים, מוציאים כמות מסוימת ליעד הנחשק – בית הספר לקצינים של זרוע היבשה, בה"ד 1.
שלב ראשון: המכין ("בהתחלה סבלתי")
הגעת לבה"ד 1 שבמצפה רמון. שלושה שבועות ראשונים: מכין. כן, שוב בודקים אותך מכל הכיוונים. מגיעים חיילים בעצם מכל חטיבות החי"ר, מחילות השריון, הנדסה קרבית, תותחנים ואיסוף קרבי, ואתה בעצם נכנס לצוות מעורבב מכל היחידות.
עכשיו עוברים כל מיני מבחנים: ניווטים, מבחני ידע כללי על המדינה ועל ההיסטוריה שלה, חומרים צבאיים מקצועיים, ניווטים, כושר. למבחן הבר-אור מתחילים להתכונן ממש על ההתחלה, ובסוף המכין חייבים כולם לעבור אותו (אין מה לדאוג, לא מדיחים ישר).
האמת? בהתחלה זאת תחושה די מגעילה. סבלתי. התחלה חדשה, לא עם החבר'ה שאתה רגיל אליהם, שלושה שבועות על ההתחלה של יחס מגעיל – ובעיקר, מלא דיסטנס, זה שהיית צריך לסבול בטירונות, לפני כל-כך הרבה זמן. המכין, שלושת השבועות האלה, היה החלק הכי קשה מבחינתי. לא מבחינה פיזית, אלא מהבחינה המנטלית. כולם בלחץ ובתחרות, אז קשה גם להתחבר.
גם החוקים והנהלים, ששמעת עליהם לפני ההגעה לקק"צ (קורס הקצינים), נחשפים בשיחה עם רס"ר: ייצוגיות, כומתה על הראש (כל אחד מרגיש גאווה יחידתית), שמירה על אמינות ומקצועיות, וכמובן אסור לדרוך על רחבת המסדרים – עד היום, טקס הסיום. רס"ר הבסיס הוא רנ"ג יצחק טאיטו, הרס"ר של בה"ד 1 מאז 1968, אגדה. עדיין מחזיק את הטקסים, מרעים בקולו עלינו בהכנות לטקס ממש עכשיו. מצחיק שכל הרמטכ"לים היו תחתיו. כל פעם תמיד אומרים שזה הטקס האחרון שלו – אבל אף פעם לא יודעים באמת.
שלב שני: הקורס ("אנשים מפחדים מההדחות")
בשלב זה מתחיל הקורס, שאורך קצת יותר משלושה חודשים, בו לומדים בעצם את תורת הקצין. הרבה דיבורים באוויר, והרבה תיאוריה: מנהיגות, פיקוד ושליטה, נוהל קרב, כתיבת פקודות. בין לבין גם מסבירים על מור"קים (מורשת קרב), אבל זה בעיקר הוויי. ולכל אורך הדרך – מבחנים.
אז יש שבוע שיוצאים לשטח ומיישמים את מה שלמדנו מעשית. אחרי זה מגיע המסכם, השבוע של המבחן המסכם, ובעצם דוחפים לך הכל – עיוני, כושר, ניווטים.
מה עם סגירות? משתנה ותלוי במצב. תמיד אומרים שבבה"ד 1 הסד"כ מאוד זמין, כי יש את החבר'ה הכי טובים. בואו נגיד שצא לי לסגור פה לא מעט, הודות לאירועים כמו יום הנכבה למשל.
מה שמפחיד הרבה אנשים זה ההדחות. מדובר בקורס שלהרבה אנשים הוא לא קל. הרבה חבר'ה, המון משמעת, ואסור ליפול בלא מעט דברים, ובעיקר באמינות. מדיחים, זה נכון, אבל אין תחושה של חרב מעל הראש – בסך הכל צריך לתת את המקסימום.
שלב שלישי: ההשלמה ("המון שטח והתמקצעות ספציפית")
אחרי שבוע של רגילה, נערכת השלמת החי"ר גפן, גם היא בבה"ד 1, במשך שלושה וחצי חודשים. ההשלמה היא הרבה יותר אינטנסיבית – מתחילים באמת לנצל כל דקה. זה קורס שמרגיש כאילו התחלתי אתמול והוא נגמר. המון מקצועיות, שטח, ותכל'ס הכנה לתפקיד מפקד המחלקה, המ"מ, ולא רק על תפקיד הקצין ככלל. התפקיד הבא מרגיש פתאום הרבה יותר קרוב.
את ההשלמה הרבה יותר אהבתי. המון שטח והתמקצעות ספציפית. כל אחד מעביר תרגיל ומפקד על החבר'ה פה בקורס, שהם כביכול המחלקה שלו. יש כל מיני סדרות, שבועות בדרום וגם בצפון; משנים את תוואי השטח, כדי שבעצם תכיר ותהיה מוכן לכל. גם מתעסקים בכל מיני אמצעים מיוחדים, ובכלל – יש הרגשה שמשקיעים בך, גם מבחינת כוח אדם וגם מבחינת ציוד.
הכל נגמר בשבועיים בדרום, בתרגיל בין זרועי, שיתוף פעולה בין כל החילות. זה הדבר הכי טוב שיש, כיוון שאתה חווה את הצבא הגדול, מבין באמת איך הדברים עובדים ומקבל טעימה מהכל.
אי אפשר להגיד שמדובר בשלב קל, אבל נהנים מכל רגע, במיוחד אחרי ארבעה חודשים שישבנו בכיתות. מדובר בחבר'ה שרגילים להיות בשטח, ולחזור זה פשוט כיף. גם הפעילות הרבה יותר מגבשת ונהנים הרבה יותר.
גם כאן יש מבחנים לכל אורך הדרך, אבל זה מרגיש אחרת, באווירה יותר כיפית. בסוף גם יש בוחן קשה, ארוך ומאתגר יותר. זה היה הרגע הכי משמח: לסיים את הבוחן סוף בהשלמה. להיות אחריו. אתה יודע שאחרי שסיימת אותו, בשבוע העשירי מתוך 15, עכשיו חודש ושבוע אין יותר מבחנים. בעצם סוג של סיימת, וזאת הרגשה של הקלה מדהימה. אתה מסיים את זה, מוציא את כל האוויר שלקחת במשך שבעה חודשים החוצה. זה ניסיון מתמיד לשמור על מתח גבוה כדי לנסות להיות רציני ולהוציא את הציונים שאתה רוצה. ופתאום אפשר להירגע.
אחר-כך יש עוד שבוע של סדנת כניסה לתפקיד, מכינים אותך, יותר בדיבורים, עוברים על דילמות נפוצות וכדומה. ואחר-כך מגיע שבוע של זיכויים על הציוד והרבה הוויי – ערבי צוות ופלוגות. שבוע אחרון. מנקים את המגורים, ומגיעים ליום של הטקס.
הסוף: טקס סיום קורס הקצינים ("תחושה של הישג")
התחושה היום מדהימה. הגעתי לפני שבעה חודשים, ואי אפשר לספור כמה פעמים אתה שואל את עצמך: "מתי יגיע היום שלי, שאני אעמוד שם ואקבל את הדרגות?". הגעתי לפה באמצע מרץ, ועוד מעט כבר נובמבר. בה"ד 1 זה ללא ספק תקופה משמעותית בחיים. והיום יש תחושה של הישג.