מלוות בחששות, התגייסנו באוגוסט 2013 לתפקיד מדריכות שיריון. את הבחירה עשינו מתוך רצון למלא שירות משמעותי, אך לא תיארנו לעצמנו את גודל המשמעות, לא תיארנו לעצמנו עד כמה מהותי התפקיד שנמלא בהיותנו רק בנות שמונה עשרה.
מפוחדות וסקרניות התייצבנו ליומנו הראשון בצבא ההגנה לישראל. כמו כולם את הדרך התחלנו בשלב הטירונות המאתגר, שלב שכלל הכשרה של רובאות ברמה 02 מורחב וכמובן לא מעט פעילות גופנית. השמש היוקדת של אוגוסט הפכה את האתגר למורכב אף יותר, אך בעודנו מצוידות בעודף מוטיבציה, התמודדנו עם כלל האתגרים באופן ראוי בהחלט. טקס ההשבעה נמנה עבורנו כאחד הרגעים המרגשים והמשמעותיים בדרכנו הצבאית ואיתו חתמנו את שלב הטירונות שצלחנו רק כקבוצה. כך המשכנו לשלב ההכשרה ההדרכתית-מקצועית.
כל אחת מאתנו שובצה כאיש צוות בטנק. רון הייתה טענת ויעל תותחנית, וכך במסירות ובשקידות למדנו כל אחת את התפקיד שלנעליו הגדולות נכנסה. לא לקח זמן רב ובמהרה נוכחנו לגלות שלא מדובר בעבודה של מה בכך ונדרשה מאתנו לא מעט השקעה. בסוף, הצלחנו ללמוד את התפקיד, וכן, אפשר גם הגיד שנהיינו ממש מקצועיות. הקורס התקרב לקיצו וכבר הרגשנו ממש בנוח בטנק, כבר היינו ממש מחוברות לחיל וחשבנו שאנחנו יודעות בדיוק איך יראה השירות שלנו, אבל אז, הגיעה בשורת המהפך: נתבשרנו כי אנחנו עתידות להיות מדריכות הנגמ"שים הראשונות מתוך חיל השריון.
המהפך
במונחים של שיזפון ושל החיל כולו, מדובר בשינוי היסטורי בקנה מידה לא מבוטל. במסגרת שינוי שהחיל עבר, הוחלט להטמיע פלוגת חי"ר בכל גדוד שריון וכך, נוצר הצורך גם במדריכות חי"ר בבית הספר. מכולם, דווקא אנחנו נבחרנו לעבור את התהליך שוב, אבל הפעם על נגמ"ש. למען האמת, התחושות היו די מעורבות. בכל אופן, לאחר תקופת הכשרה כל כך ממושכת שסבבה סביב גאוות היחידה של החיל, שאותה מסמל מי אם לא, הטנק, להיה פשוט להפנים שעיקר העיסוק שלנו יהיה נגמ"שים, האמרים ומה שבניהם. יחד עם זאת לצד, פעמה בנו תחושת הסיפוק של ההשתייכות לפלוגה המסייעת החדשה של החיל. אי אפשר היה שלא להתמלא גאווה על כך שנפלה בחלקנו הזכות ליטול חלק בזה, גם אם זה לא קרה מיד.
וכך מצאנו את עצמנו, אחרי קורס מדריכות שריון, נוחתות בביסלמ"ח, בית הספר למדריכות חי"ר, לעוד קורס אינטסיבי שבסופו הוכתרנו למדריכות נגמ"שים וחי"ר מן המניין, קל, זה בטח לא היה. הקורסים היו דיי שונים זה מזה, מה שבא לידי ביטוי באופן ההדרכה, ביחס, באווירה ובראבק. מצאנו עצמנו לומדות כמו משוגעות, תוך שאנו צופות זו בזו הופכות למקצועיות יותר ויותר ככל שהזמן חולף, ולא פחות חשוב מכך, רכשנו חברות אמיתיות לכל החיים.
בשבוע האחרון בביסלמ"ח, הגיע לו המעמד שלו המתנו בציפייה שישה חודשים, שני קורסים, אינספור רגעים ובהשתוקקות כנה – ההדרכה. הקורס הראשון שהעברנו היה לחיילי חטיבת הצנחנים. את הסיפוק שהקורס הזה נתן לנו, איש לא יכול היה לערער, והבנו כולנו שכל הדרך הארוכה הזו השתלמה.
סוללות דרך חדשה
התקופה בביסלמ"ח חשפה אותנו לעולם החי"ר, שהיה חדש וזר לנו, אבל משם יצאנו מכירות היטב את החיל והתנהלותו, ובשלות ומוכנות לגשת למלאכת ההדרכה המרגשת. חזרנו לשיזפון, לחברים, למפקדים, למשרד שהמתין לנו כמעט יתום, אך עמוס בהמון עבודה, יחד בנינו מצגות, כתבנו בעצמנו מערכי שיעור שלמים, ערכנו סביבת למידה בכיתה ריקה לגמרי. השארנו חותם לכל יתר המדריכות שיגיעו אחרנו. הידיעה שאת יושבת וכותבת מאפס מצגת שתשמש גם בעוד 5 שנים מדריכה אחרת, פשוט עושה חשק לכתוב עוד אחת, וכן, הנגמ"ש עלול להיתפס לצד הטנקים המאסיבים של שיזפון ככלי מזערי ולא חשוב, אבל התפקיד שלו במסייעת אינטגרלי ובעל חשיבות עצומה ואנחנו אומרות את זה בתור מדריכות שחוו את שני צידי המטבע.
אנחנו משוכנעות שבעזרת האיתנות והרצון שלנו, נבנה כאן מדור חזק ומוביל שמסוגל להתמודד עם כל בעיה ומכשול! גאווה היא לנו להיות הראשונות שלוקחות חלק במפעל המדהים הזה.