לאחר המתקפה האמריקנית על אתרי הגרעין באיראן, חלפו שעות עד שחיזבאללה השמיע קול: הארגון שנבנה, אומן, חומש ומומן במשך כל שנות קיומו בידי טהראן פרסם הודעת גינוי והביע תמיכה ברפובליקה האיסלאמית – אך מרחוק. "אנחנו מביעים סולידריות עם איראן ובטוחים שביכולתה להתמודד עם התוקפנות הזו", כלומר לבדה. "חיזבאללה עומד איתן על עמדתו שלא להיכנס למלחמה", הצהירו לאחר מכן מקורות בלבנון, שדחו שוב על הסף את האפשרות שארגון הטרור השיעי יירתם לעזרת משטר האייתוללות. אחרי שנים בתור הפרוקסי העיקרי של איראן, חיזבאללה שוקל את צעדיו אחרת, מתוך הבנה ש"לא ימצא תומכים מבית ומחוץ להצטרפותו ללחימה".
אין מדובר רק בפחד מנחת זרועה של ישראל, שכבר הצליחה לשתק ו"לעוור" חלקים ניכרים בארגון הטרור, או מהעמקת המעורבות האמריקנית גם ללבנון. קרה עוד משהו בארץ הארזים בין המהלומות שהונחתו על חיזבאללה והובילו לחיסול צמרת הארגון, ובין העת הנוכחית.
בחודש ינואר – כפוף ללחץ בין-לאומי שעיקרו מארה"ב, נותנת החסות להסכם הפסקת האש – נבחר מפקד הצבא הגנרל ז'וזף עאון לנשיאה החדש של לבנון. בתום הצבעה מורטת עצבים בפרלמנט, אחרי שכס הנשיא נותר ריק במשך שנתיים.
בעקבות השינוי הזה, הדמות הדומיננטית, המדוברת והמשפיעה ביותר בביירות, שאל לשכתה עולים לרגל מבקרים מחו"ל, איננה עוד חסן נסראללה או יורשו, אלא הנשיא עאון, האיש שאחראי יותר מכל אדם אחר במדינה להחלטה לסמן לחיזבאללה קווים אדומים: קודם כול בסגירת הברזים שדרכם נשפכו כסף ונשק בשפע מאיראן, דרך נמל התעופה של ביירות וגבול סוריה–לבנון, ובהמשך ישיר לכך, במהלך השאפתני שלו, שאיש מראשי השלטון שקדמו לו לא הצליח לעשות, או פשוט לא העז – לפרק את ארגון הטרור מנשקו.
"לא עוד חסינות לפושעים"
השבוע העביר הנשיא עאון את תשובתו לבקשה האמריקנית להתפרקות חיזבאללה מנשקו. השליח האמריקני הביע אופטימיות ואמר כי הוא "חש תקווה גדולה, יש הזדמנות באוויר" – אך לפי פרסומים, עאון לא חשף בתשובתו שום תוכנית קונקרטית לפירוזו של ארגון הטרור. המסמך כולל את הארכת המנדט של יוניפי"ל ופירוק מתקני חיזבאללה מדרום לליטני, לצד מחויבות להסכם הפסקת האש מ-2006, אך הוא מתייחס רק לפירוק הנשק של הארגונים הפלסטיניים באזור.
מצד אחד, הנשיא בן ה-61 הוא האחראי העיקרי להחלטה להגביל את פעילותו הצבאית של חיזבאללה. תחילה הוא עשה זאת בדרום לבנון, באכיפת הסכם הפסקת האש שהושג בתיווך אמריקני. הוא אחראי גם למהלכים חשובים אחרים בתחום אכיפת החוק המקומי, לאורך הגבול עם סוריה ובנמל התעופה של ביירות. מדובר בצעדים שנועדו לסגור לחיזבאללה את הברזים שדרכם הזרימה לו איראן כסף ונשק, באמצעות פעילות הברחות שהייתה לשגרה.
מצד שני, גם אם בראיונות עימו נשמע עאון קצר רוח, ומזהיר את חיזבאללה ושותפיו כי הזמן דוחק בהם להיענות לקריאתו – שמא "כל לבנון תמשיך לשלם על כך ביוקר" – המציאות של החודשים שחלפו מאז נכנס לתפקיד מוכיחה שהוא מעדיף לפעול מול חיזבאללה בשקט, בדיאלוג ולא באיומים או בהצבת אולטימטום. הוא חושש מקיטוב פנימי והידרדרות למלחמת אזרחים נוספת שיחריפו עוד יותר את מצבה של המדינה הכושלת, שעדיין לא שיקמה את הריסות המלחמה. לכן הוא מציע לחיזבאללה שישמור על תפקידו הפוליטי, על ידי התנעת דיאלוג על עתיד המדינה, שבו ישתלב חיזבאללה ככוח פוליטי, על בסיס מחויבות לעקרון ריכוז הנשק בידי המדינה – כלומר, ויתור של חיזבאללה על נשקו.
דיאלוג זה מתנהל כעת עם תמריץ ברור מהממשל האמריקני – להעלות את לבנון למסלול של שיקום ונורמליזציה עם ישראל ולנתקה מאיראן. חיזבאללה, שעדיין מחזיק בנשק וחוסה בצילה של טהראן, דוחה על הסף התפרקות מנשק ללא תנאים, אם כי הוא מוכן לדון במסגרת הדיאלוג הפנימי עם הנשיא עאון בסוגיית הנשק שמצפון לליטני, כחלק מ"אסטרטגיה הגנתית לאומית", וכן בעתיד פעילותו הצבאית, כפוף לרשימה של דרישות. אחריות מדינתית על התמודדות עם "ההפרות" (התקיפות) הישראליות – דווקא כן.
בפיקודו של עאון בלם צבא לבנון את מתקפות דאעש וג'בהת א-נוסרה (אל-קאעידה) בגבול עם סוריה, ובהמשך גם קיבל אחריות ליישום הסכם הפסקת האש עם ישראל במלחמת חרבות ברזל. זמן קצר לאחר כניסתה לתוקף נבחר עאון בהצבעה בפרלמנט לנשיא המדינה, וטבילת האש שלו היא יישום ההסכם בדרום לבנון: פריסת צבא לבנון, הרחקת חיזבאללה ופירוק תשתיותיו הצבאיות.
המוטו שלו מאז היבחרו: להפוך את לבנון למדינה שומרת חוק, עצמאית וניטרלית בכל הנוגע לסכסוכים אזוריים. בנאום ההשבעה אמר: "אם אנחנו רוצים לבנות אומה, כולנו חייבים להיות תחת קורת הגג של החוק והצדק – לא עוד מאפיה, לא עוד אזורים מחוץ לתחום הפעילות של שירותי הביטחון, לא עוד מעילה בכספים או הלבנת הון, לא עוד סחר בסמים, לא עוד התערבות במערכת המשפט ובתחנות המשטרה, לא עוד פרוטקציה ואפליה, לא עוד חסינות לפושעים ולמושחתים. צדק הוא חומת המגן, זו הערבות היחידה שיש לכל אזרח. זו המחויבות שלי!"
כשחיזבאללה שיחק על חצי מגרש ריק
חסן נסראללה, כידוע, כבר לא עולה לנאום בשידורים חיים מאז ספטמבר 2024. סגנו נעים קאסם, שתפס את מקומו כשחקן חילוף ואחר כך כמינוי קבוע, לא מתיימר "לעשות נסראללה": הוא חסכן במילים ובכותרות, דף המסרים שלו רחוק מלהיות דרמטי. דומה שאפילו לקאסם אין ציפיות גדולות מעצמו, או לפחות הוא לא מתאמץ ליצור הפתעות ושינויים קיצוניים בתמונת המצב מאז נחתם הסכם הפסקת האש (זה גם יכול להסביר את ההחלטה – בנסיבות האלה – שלא לעשות דבר בתגובה על המלחמה באיראן).
ואולי כדי להסביר לקהל תומכיו את פשר נצירת האש הממושכת, בימים שבהם חיזבאללה מותקף מסביב לשעון בידי צה"ל בעקבות זיהוי הפרות של הפסקת האש. השבוע הודיע קאסם כי חיזבאללה בתהליך שיקום ואין פירוש הדבר שאם ישראל תתקוף (בעתיד), חיזבאללה לא יילחם. באותה הזדמנות הוא גם הביע הערכה על מאמציו של הנשיא עאון לנהל את סוגיית הנשק של הארגון בדיאלוג פנימי, ולתבוע לפני כל דבר אחר את נסיגת צה"ל מחמש הנקודות שהוא תופס בדרום לבנון. על מצבו הצבאי של חיזבאללה הוא סירב לפרט. נראה שהנהגת ארגון הטרור, וקאסם בפרט, בחרו לשמור על פרופיל נמוך כטקטיקה של התמודדות עם המציאות החדשה.
כפיצוי על השנמוך בדרג ההנהגה, היו ניסיונות של חיזבאללה להיאחז בדמותו ובזכרו של נסראללה (כאילו הוא עמיתו של המנהיג השיעי הנערץ ומייסד תנועת אמל, מוסא סדר) – אם זה בהנפת תמונותיו בטקסים ובאירועים, ואם זה במסע ההלוויה הגרנדיוזי ובמתחם הקבר המפואר ליד נמל התעופה של ביירות, שתוכננו במשך חודשים. אותם ניסיונות לא ממש הועילו. השיח בלבנון נוטה להתחשבנות עם חיזבאללה ולא לסלחנות עימו.
דווקא עכשיו, כשהוא צריך להתאושש מהמכות שהנחיתה עליו ישראל, מופעל על קאסם ועל הארגון כולו לחץ מתוך לבנון. מצמרת השלטון ועד לחיילי הצבא המקומי הוצבה דרישה ליישום הפסקת האש על כל סעיפיה (ומה שצבא לבנון לא מצליח לעשות, או חושש לעשות, עושה צה"ל – גם אם זה בלב הדאחיה), ויותר מכך – עם הפנים לבאות – הדרישה להפקיד את הנשק של הארגון בידי המדינה. זה נשמע יומרני, אבל מי שהמדינה הלבנונית יקרה לליבם יותר מחיזבאללה ומאיראן כבר הפנימו שזו שעת הכושר לפעול, לבחון מחדש את יכולת המדינה לאכוף על חיזבאללה את ריבונותה. אולי לא תהיה אחרת.
אבל הזמנים השתנו. המלחמה עם ישראל שינתה את לבנון: המדינה הזו עסוקה בעידן שאחרי נסראללה, ולא בנוסטלגיה לחיזבאללה עד למלחמה, או למנהיגו המחוסל, הגם שבמשך שנים נקשר גורל המדינה בגורלו. בעידן שאחרי הפסקת האש (מסוף נובמבר 2024), מרגע שחיזבאללה עבר למצב "נצור" כדי לשקם את עצמו, העיניים נשואות למי שיכול לתפוס את השליטה על המדינה, ומכיוון שמדובר במי שהיה עד להשבעתו לנשיא בחודש ינואר מפקד הצבא – נכון יותר לומר: לתפוס פיקוד.
שנתיים וחודשיים לא היה בלבנון נשיא מכהן. חיזבאללה שיחק על מגרש חצי ריק, ומולו ממלא מקום בלבד, ראש ממשלה זמנית, נג'יב מיקאתי: עם תחילת המלחמה הוא התנדב למלא תפקיד של מעביר מסרים מחיזבאללה ואליו, בניסיון להגיע להפסקת אש, עד שחיזבאללה ניתק איתו מגע. על כל מה שלא נראה לחיזבאללה הייתה לו זכות וטו, מקיצוצים תקציביים ועד סוגיית הפירוק מנשק, שאין להזכיר.
כל זה קרה במהלך שליווה את המגעים להפסקת האש עם ישראל – במעורבות ארה"ב וכמה ממדינות האזור, בדגש על מדינות המפרץ: הניסיון לאייש את תפקיד הנשיא ללא עיכובים, מעבר להתייעצויות הפוליטיות וההכנות להצבעה בפרלמנט. וכך בחודש ינואר שודרג הגנרל עאון, מפקד צבא לבנון בשנים האחרונות, לתפקיד נשיא המדינה. האיש שהחזיק בידיו את המפתח ליציבות בדרום ארץ הארזים, עם יישום החלק המוטל על צבא לבנון בהסכם הפסקת האש, קיבל לידיו גם את המפתח לדלת שלא נפתחה במשך שנים רבות: השגת מונופול על הנשק בידי הצבא.
ניתוק הצינור מאיראן
ישראל נחושה לתקוף היכן שצבא לבנון לא מצליח להשתלט על מאגרי הנשק של חיזבאללה ולא עוצר את מהלכי השיקום שלו. מלבד זאת, לוחצים גם האמריקנים על השלטון לפרק את חיזבאללה מנשקו. שני גורמים אלה מכשירים את הקרקע להידרדרות נוספת, שגם חיזבאללה ותומכיו בעדה השיעית עתידים לחוות. כל זאת בשילוב הדחף לשקם את הריסות המלחמה ולחלץ את לבנון מתהום הכלכלית העמוקה שנפלה אליה כבר לפני שנים.
אם חיזבאללה ישתף פעולה ויקבל את הנוסחה שמציע לו עאון, בקווים כלליים, זה יהיה פתח לעסקה סיבובית – כנגד הרחבת התהליך שהחל בחסות הפסקת האש בדרום לבנון מצפון לליטני - כלומר: השתלטות צבא לבנון על מאגרי חיזבאללה. בתרחיש הזה יסכימו מדינות המפרץ הערביות, אחרי שנים של הימנעות, לתרום כסף לשיקום ההריסות, לבניית תשתיות ובתים ולחידוש ההשקעות במדינה, כך שגם חיזבאללה יוכל לשקם את בתיהם ההרוסים של השיעים התומכים בו.
כשעאון מסכם את חודשי המלחמה והשלכותיה הוא מדגיש את הדבר הברור והמובן מאליו: ההשקעה האיראנית בלבנון וההתערבות הצבאית האיראנית מובילות להרס ודאי. הרס שגובר לנוכח הנחישות של ישראל לסכל כל מטרה שצבא לבנון אינו מטפל בה, גם מצפון לליטני, וכל זאת במסגרת כללי חופש הפעולה נגד איומים, המתואמים עם האמריקנים.
הניתוק מאיראן התחיל בסגירת הצנרת שעברו בה כסף ונשק – ביקורת קפדנית בנמלי התעופה, סנקציות על טיסות איראנית חשודות, עשיית סדר בגבול הבין-לאומי עם סוריה (שמעולם לא סומן), בשיתוף פעולה עם המשטר החדש של אחמד א-שרע (אל-ג'ולאני), מה שנתפס עד למלחמה בלתי אפשרית, בהתחשב בעמדה שתפס חיזבאללה בהתעצמותו כארגון צבאי, בטרור שהשליט בלבנון ובסירובו לכל פשרה בעניין הנשק שלו. כעת מסתמן התרחיש כאופציה ממשית לטובת שיקום לבנון ההרוסה באמצעות תוכנית סיוע בין-לאומית.
אך אין מדובר רק בשיקום. החזון המדיני שמרחף ברקע הוא חזרה לניטרליות, מה שלא היה מאז שנות ה-60 – ההסכם שנכפה על לבנון "לארח" את ארגוני הטרור הפלסטיניים כדי שיוכלו לבצע פיגועים נגד ישראל קטע את האווירה הניטרלית, מאז ועד היום. אך סמלי היה שעכשיו מטפלים במחנות הפליטים – לא כפלטפורמה לשיגורי רקטות ומתקפות של חיזבאללה או איראן או ארגונים פלסטיניים, וגם לא כדי לשלם את המחיר של תקיפות ישראליות, אלא מתוך רצון אחד וברור: מדינה ריבונית.
עם המבט קדימה
מרתימת צבא לבנון ליישום הפסקת האש ולסגירת הברז לחיזבאללה: ישראל כבר הניחה את היסודות. ז'וזף עאון, מצידו – בעידוד ארה"ב, צרפת וערב הסעודית – שם לנגד עיניו מטרות שאפתניות כדי שתקופת כהונתו לא תסתיים בלא כלום, כמו אצל קודמיו בעשורים האחרונים. הוא זהיר ולא מפזר הצהרות מתלהמות, אך גם מציאותי ומעמיד את חיזבאללה בפני עובדה מוגמרת: חילוץ לבנון מהמשבר שהכה בה הרבה לפני המלחמה או גלישה לעימות פנימי, שאיש באותה מדינה אינו מעוניין בה.
ייתכן שלא הייתה וגם לא תהיה הזדמנות טובה יותר להגשים את שאיפותיו של עאון. שילוב של נסיבות, בצל התקיפות שספגה איראן, יוצר את המומנטום לכך: לגיטימציה ציבורית ופוליטית (כולל מי שבחרו בעאון בפרלמנט) מגוש שרוצה בחיזבאללה מוחלש; המכות שנחתו על חיזבאללה ועל הציר בהובלת הרפובליקה האיסלאמית; ולבסוף שינוי המשטר בסוריה – שהפך מתומך ונותן חסות לחיזבאללה לעוין כלפיו לכזה שפועל בעצמו לקטיעת ההברחות מעיראק וממנה עצמה לחיזבאללה, דרך הגבול המשותף.
ואחרי כל זה צריך להביא בחשבון שהבחירה של עאון וראש הממשלה בדיאלוג עם חיזבאללה, במקום לנסות לאכוף בכוח את החוק ואת ריבונות המדינה על הארגון, נובעת משנים של איומים ואף פעולות טרור של הארגון נגד מי שניסה לפעול נגדו, ומהעובדה שגם אחרי המכות שספג נותרו בידי חיזבאללה אמצעים צבאיים לא מבוטלים. כל אלה משאירים על הפרק את האופציה של חידוש פעילות הטרור של הארגון הקיצוני השיעי נגד ישראל, אם כי כרגע, כדי שלא להחריף עוד יותר את מצבו, נראה שהוא מעדיף את מצב ההפוגה ושיקום כוחו, ועל כן אינו מגיב על התקיפות הישראליות.
כל עוד נשמרת הזיקה של איראן לחיזבאללה ולשיעים בלבנון בכלל, וכל עוד ממשיך חיזבאללה להיות פעיל כארגון צבאי – האיום מצפון לא נעלם, גם אם הוא מחליף צורה. אבל הנחישות של עאון והממשלה הכפופה לו לפעול בגלוי ליישום ההחלטה על פירוק תשתיות חיזבאללה בדרום לבנון ולהצרת צעדיו של חיזבאללה, בתוך המדינה ובמעברי הגבול, מוכיחה את היכולת של המדינה הלבנונית במתכונתה הנוכחית. זאת, עם נשיא שאפתן וביצועי, ועם גיבוי ותמריצים מארה"ב לעשות את מה שקודם לכן נתפס בלתי אפשרי.
אם עד המלחמה חיזבאללה הוא שגרע מהסמכויות הריבוניות של המדינה והשתלט על משאביה וכספיה, היום אפשר לזהות בלבנון היפוך מגמה. גבולות הגזרה הלגיטימיים של ארגון הטרור, מבחינת הנשיא והממשלה, הולכים ומצטמצמים. הצבא וזרועות האכיפה של המדינה הלבנונית משתלטים בעוצמה על נתיבי הברחות הכספים והנשק של הארגון, והשאלה נותרה פתוחה: לקראת איזה עתיד צועדת לבנון?