לאחר משא ומתן מתמשך לעסקת חטופים ולחצים דיפלומטיים אינטנסיביים, נראה שאפקט הלחץ של קטאר ומצרים נשחק. חמאס לא משנה את עמדותיו, דורש ערבויות מחייבות להפסקת הלחימה ודוחה בתוקף כל דיון בפירוז. המתווכות מנסות לשבור את המבוי הסתום - אבל בשטח ניכרים עדיין פערים מהותיים.
בינתיים, בכיר חמאס בחו"ל מחמוד מרדאווי אמר בריאיון לאל-ג'זירה הלילה: "רק כשהערבויות יאושרו - נוכל להתקדם לפרטים. שההסכם יכלול סעיף ברור ומפורש, שאינו משתמע לשתי פנים שבו האויב הציוני מתחייב להפסיק את המלחמה הזו. בנוסף, הסכם כזה צריך להיות מגובה בידי המתווכות והאמריקנים, בפומבי עם טקסט ברור וביצוע מקביל - לא כפי שרוצה האויב, שיקבל את כל דרישותיו וישאיר את הדרישות הבסיסיות של העם הפלסטיני מחוץ למשוואה".
מרדאווי נשאל אם חמאס יסכים לתנאים של ישראל - שחמאס לא ישלוט בעזה ביום שאחרי, יתפרק מנשקו ושחלק מההנהגה תעזוב את הרצועה, והבהיר: "זה דמיוני. לקחנו נשק כי האויב הציוני תקף את אדמתנו וזכויותינו. רק אם תקום מדינה פלסטינית עצמאית - אז המדינה תחליט מה תעשה עם הנשק. עד אז, כל דיון בעניין הנשק הוא ויתור על זכותנו, ואין פלסטיני אחד שיסכים לזה".
קטאר מתווכת - אבל לא שחקנית שמפעילה לחץ
קטאר ממשיכה לשחק תפקיד דיפלומטי מרכזי - כמתווכת בין חמאס לישראל, אך בפועל היא אינה שחקן שמפעיל לחץ, אלא בעיקר מתווכת שמעבירה מסרים. ההבדל הזה קריטי: קטאר לא מציבה לחמאס אולטימטומים, לא מאיימת בקיצוץ הסיוע ההומניטרי ולא קובעת גבולות ברורים להתנהלותו.
הנוכחות של הנהגת חמאס בדוחה
אחד המנופים המרכזיים שנשחקו הוא הנוכחות הקבועה של הנהגת חמאס בדוחה. בעבר, עצם העובדה שבכירי ארגון הטרור שהו שם באירוח הקטארים נחשבה למנוף, אך היום היא לא מרתיעה.
בחמאס מבינים שלקטאר אין כוונה לגרש את הנהגת חו"ל או ליצור מולם משבר, גם אם הם ממשיכים להתבצר בדרישותיהם כדי להגיע לעסקת חטופים ולהקשות לעיתים על מאמצי התיווך.
פיצול בתוך חמאס והקושי של קטאר להשפיע
למרות הקרבה בין קטאר להנהגת חמאס בחו"ל, ההשפעה של דוחה על הזרוע הצבאית ברצועה מוגבלת מאוד. ההחלטות האסטרטגיות מתקבלות היום בתוך עזה, לא בדוחה - והנהגת חמאס שם בהובלת עז א-דין אל-חדאד וראאד סעד.
השפעה תקשורתית שמשרתת את חמאס - במקום לרסן אותו
לערוץ אל-ג'זירה הקטארי יש השפעה נרחבת בעולם הערבי, אלא שבמהלך המלחמה הוא מעניק לחמאס במה כמעט בלתי מוגבלת. באל-ג'זירה מדווחים על עמדותיו של חמאס מבלי כל ניסיון לאתגר אותן, מפרסמים "תיעודים בלעדיים" שמשרתים אותו ומציגים את הדרישות שלו כצודקות. במקום להשתמש בו כמנוף, הוא הפך לזרוע תקשורתית שמקנה רוח גבית לנרטיב של ארגון הטרור.
סיוע כספי ושיקום הרצועה - סימן שאלה שמרחף מעל דוחא
למרות שקטאר הייתה במשך שנים הגורם המרכזי שמימן את הרצועה - באמצעות העברת מאות מיליוני דולרים שרבים מהם הועברו להתעצמות הטרור, פרויקטים של תשתיות, חשמל, סיוע ופרויקטים הומניטריים - כעת נשאלת השאלה: האם תסכים לממן גם את שיקום עזה ב"יום שאחרי"?
אם קטאר תבחר לקחת על עצמה את עיקר מימון השיקום - היא עלולה להיתפס כמי שמחזקת בפועל את חמאס, גם אם לא תעביר כספים ישירות לארגון הטרור. במערב ובמדינות נוספות באזור כבר מובן ששיקום ללא מנגנון פיקוח ניטרלי יותיר את חמאס בעמדת כוח, ולכן סביר להניח שדוחה תנקוט משנה זהירות.
בתרחיש כזה, קטאר עלולה להיגרר למצב שבו כל מעורבות מימונית תצבע אותה בצבעים פוליטיים - ואולי אף תחשוף אותה לביקורת חריפה או מצד גורמים בין-לאומיים. בינתיים, היא לא מצהירה על כוונותיה - וגם זה משקף את היחלשות כוחה כמתווכת מובילה, שלא מסוגלת (או לא רוצה) להכתיב תנאים מדיניים או לעצב את "היום שאחרי".
המגבלות של המודיעין המצרי כמגשר
למנגנון המודיעין הכללי של מצרים יש במרוצת השנים תפקיד קריטי כמתווך מול חמאס. המצרים מארחים שיחות קבועות בקהיר, מחזיקים ערוץ פתוח עם חמאס והיו הגורם שנתפס כלגיטימי בידי ישראל וחמאס.
אולם, נראה שבתקופה האחרונה גם הוא לא מצליח להביא את חמאס לפשרות, ההצעות שמונחות על השולחן לא מתקבלות במלואן. בכירים מצריים עדיין פוגשים את בכירי חמאס, אבל הפערים נשמרים - ובמבחן המציאות אין תוצאות.
מעבר רפיח - מנוף שכבר לא רלוונטי
למצרים היה קלף לחץ משמעותי: שליטה על מעבר רפיח, שער החיים האזרחיים של הרצועה לעולם החיצון. בעבר, איומים בסגירת המעבר או צמצום שיתוף הפעולה - שימשו כמנוף על חמאס.
אבל כיום, במציאות של מלחמה וקריסה אזרחית, שבה כוחות צה"ל שולטים על ציר פילדלפי - חמאס התרגל לתפקד בתנאים של סגר, כשרבים מבכיריו שוהים בחו"ל והאוכלוסייה עצמה מזמן לא מהווה קלף לחץ פנימי יעיל. במילים אחרות: היכולת של מצרים "לחנוק" את חמאס מוגבלת ובלתי אפקטיבית כרגע.
השפעה אזורית - אבל זהירות מקונצנזוס ערבי
מצרים מציגה את עצמה כמי שפועלת ליציבות אזורית, מתואמת גם עם ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות, ומשתדלת לשמר את תפקידה כ"מבוגר האחראי".
עם זאת, היא נמנעת מעימות ישיר עם חמאס או מהצגת דרישות אולטימטיביות. החשש הוא שלא לפגוע בקונצנזוס הערבי או להיתפס כמי שפועלת בשירות האינטרסים הישראליים בלבד. לכן, גם כשקהיר מעבירה מסרים נחרצים - היא מקפידה על איזון, מה שמצמצם את היכולת להפעיל לחץ אמיתי.
ממשל טראמפ: הגורם שמסוגל להביא לעסקה
בניגוד לקטאר ולמצרים שיכולות רק להציע, לשכנע או להפעיל לחץ רך - ארה"ב היא המתווכת היחידה שמחזיקה מנופי לחץ אסטרטגיים אמיתיים. היא משפיעה ישירות על ישראל ומסוגלת גם ללחוץ על קטאר ולתאם מהלכים אזוריים.
גם כלפי חמאס, האמריקנים והמתווך האמריקני-פלסטיני בשארה בחבל שולטים בתנאי המשחק דרך מנגנוני הסיוע, הדיונים על היום שאחרי, ותיאום מול האו"ם ומדינות אירופה. גם בחמאס מבינים: כל מתווה שלא מגובה או מקובל על וושינגטון רחוק מלהתממש.
כלומר, קטאר ומצרים אולי פותחות דלתות ומארחות את המשא ומתן, אבל ארה"ב מחזיקה את המפתח ופריצת דרך של ממש, עשויה לקרות רק כאשר טראמפ ישתמש בקלפים שמונחים לפתחו.