בימים אלה מוקם בבסיס חיל האוויר בנבטים מרכז הדרכה עבור הצוות הטכני של מטוסי החמקן. מדובר במרכז ייחודי בחיל האוויר הישראלי, והראשון שנבנה מחוץ לגבולות ארה"ב. מי ששותפה לנקודה ההיסטורית היא רס"ר אלינה, בין הנשים הבודדות במערך הזה. אלינה משרתת גם כמכונאית מוטסת וחוץ מזה היא סטודנטית ואמא במשרה מלאה – כל זה בגיל 28 ואחרי שהייתה בכלל אמורה להשתחרר. אבל כמו שהיא אומרת, "כמה אנשים יכולים להגיד 'אני הקמתי דבר כזה, אני הייתי שותף'?".
את אלינה פגשתי בפעם הראשונה לפני כחמש שנים. היא הייתה אז מכונאית מוטסת שבדיוק סיימה את ההכשרה, וכבר אז הייתה מישהי שלא ניתן להתעלם מהיכולות שלה ומהנוכחות שלה. מעטות מאוד הנשים בתפקידים שהיא עשתה ועושה בחיל האוויר, וכבר אז אמרו לי בשקט שמדובר בפורצת דרך. כינו אותה "שפיצית" ו"לוחמת" ואמרו שהיא תגיע רחוק. ונראה שזה בדיוק מה שקרה, אז פגשתי אותה בסיס נבטים לשיחה על הכל – ממטוסים חמקנים ועד אימהות.
לראיון היא מגיעה על מדי א' של חיל האוויר, כולל סיכות נוצצות של מכונאים מוטסים, כנפי צניחה ואות השתתפות במבצע צוק איתן. על הכתפיים - דרגת רס"ר חדשה ("קיבלתי לפני שבועיים"). אין ספק, הרבה עבר עליה מאז שנפגשנו לראשונה. אז היא אמרה שהמודל שלה היא אישה פורצת דרך אחרת, קרן טנדלר ז"ל, מכונאית מוטסת והחיילת היחידה שנהרגה במלחמת לבנון השנייה. "קראתי את הסיפור על קרן והוא נגע לי בלב", אמרה אלינה. "אמרתי לעצמי, 'אני רוצה להיות כמו קרן'".
התפקיד בשמיים, החיים על הקרקע
אלינה היא עדיין מכונאית מוטסת, אבל זה כבר לא התפקיד העיקרי שלה: כיום היא בעיקר בתחום ההדרכה. היא עמדה להשתחרר לאחר שנולדה בתה, איילה, אבל אז יצא בחיל האוויר קול קורא לתפקידי הדרכה ב-F-35. "זה משהו שאי אפשר לסרב לו", אומרת אלינה, "אז ניגשתי לראיון. היו הרבה מאוד מבחנים, כולל באנגלית, והייתי צריכה לבחור מקצוע". רוב המקצועות דרשו טיסה לארה"ב לתקופה של מספר חודשים, לא פשוט עבור אמא טרייה, "אבל אמרתי להם שכל מה שצריך - אני אעשה. בסוף הלכתי על תפקיד שלא דרש טיסה לחו"ל, שהוא יותר בכיוון של ניהול ופיתוח הדרכה".
מרכז ההדרכה החדש שנבנה בנבטים (אפילו שם עוד אין לו) אמור להכשיר את אנשי המערך הטכני של מטוס האדיר ולהיות מרכז ידע של המערך כולו. אלינה וחבריה בונים הכל מאפס, מהלך שדורש מהם מחויבות מוחלטת. "זה בעיקר לשבת וללמוד, ובמקביל לפתח את תכנית ההדרכות. אנחנו בעצמנו עוד לומדים את התפקיד. הכל עדיין בשלב של ניצנים, חדש, וזה בדיוק אחד מהדברים ששכנעו אותי להישאר. זה סופר מעניין".
אלינה מושקעת כל כולה בתוך הסיפור הזה. קשה לפספס את העיניים הבורקות והחיוך כשהיא מספרת על התפקיד. אבל איך מאזנים את זה עם האלמנטים האחרים של החיים? "הנקודה הכי קריטית שלי הייתה כשחזרתי מחופשת לידה - איך מתנהלים, אסור לאחר לצהרון. כל סדר היום משתנה ויש עוד מישהי שתלויה בך. הייתי חייבת להתרגל לרעיון שבאמצע היום צריך לעצור הכל, ממש להתנתק, וזה כשאתה רגיל לעבוד מ-7 בבוקר עד לא ידע. זה היה אתגר גדול בשבילי. למזלי, המערכת מאוד תומכת למרות שטייסת זה לא מקום פשוט לאמא".
חלק גדול מהנטל נופל על בעלה דורון, אבל יש דברים שבהם הוא פשוט לא יכול לסייע. למשל, כדי לסבך את המצב, העיסוק ב-F35 מכתיב עבודה בשעון ארה"ב. "הקודקודים לא יתכווננו לפי השעון שלך, אתה צריך להתאים את עצמך לשעות העבודה של האמריקאים", אומרת אלינה. "אנחנו המרכז הראשון שמוקם מחוץ לארה"ב, וזה מעמיד אותך במצב שאתה חייב לעשות את זה הכי טוב. יש המון דברים חדשים שאתה לא יכול לקחת הביתה - קריאה, למידה, שינון. אתה לא יכול להגיד 'טוב, דורון ואיילה ילכו לישון ואני אחזור לעבוד'. קרה שהשכבתי את הילדה לישון, ואז נסעתי לבסיס הקרוב כדי לעבוד על מחשב עד אחרי חצות".
אלינה מספרת שכשהגיעה עם בעלה לטקס קבלת בדרגה, המד"ר ניגש אל דורון ושאל אותו איך הוא מסתדר. "הרי יש ימים שמגיעים מאוחר, יש של שבתות כוננות. דורון ענה שאני אוהבת את זה, וזה מה שחשוב. אין ספק שזה קשה, אבל בכל בסדר אם אתה מגיע לבית שמח. אז קנינו עוד רכב, שמנו עוד סל-קל. מסתדרים. זה לא פשוט, אבל מסתדרים".
דוגמה מושלמת ל"מסתדרים" הזה אני רואה על כף היד שלה, שם כתובות לתזכורת המילים "טיפת חלב" לצד כמה עניינים – איך לומר - יותר מקצועיים.
669 בידיים שלך
אם יש משהו שרס"ר אלינה לא תוותר עליו, זה הטיסות. לכל בעלי התפקידים בחיל האוויר יש תפקיד נוסף, הצ"ח (הצבת חירום), וההצ"ח של אלינה הוא תפקידה כמכונאית מוטסת. המשמעות היא שבפעם בשבוע או שבועיים היא משובצת לטיסת אימון וכוננות במסוקי חיל האוויר.
המכונאי המוטס הוא בעצם איש צוות אוויר נוסף על המסוק, מפקד תא הלוחמים, מפעיל מערכות ולוחם אווירי. אין טיסה של מסוק בלי מ"מ עליו. אלינה שפגשתי לפני ארבע שנים, אז מ"מ טרייה, ראתה מאז לא מעט מבצעים וחילוצים ודברים שהשתיקה יפה להם.
"טיסת המנוף הראשונה שעשיתי זה משהו שלא אשכח, השיא של מכונאי מוטס", היא נזכרת. זאת הייתה טיסה לא פשוטה שבה מסוק חילץ פצוע בעזרת מנוף, כלומר חילוץ מאזור מסובך מלכתחילה. מי ששולט במנוף שעליו נתלים לוחמי 669 והפצוע זה המ"מ, ובמקרה שלנו אלינה. "מדבר יהודה, המסוק בגובה 120 רגל ולמטה יש מטייל שנפל. בידיים שלי תלויים 669, הכל מנווט בסטיק שאני מחזיקה. אתה אחראי לזה שהם לא יפלו או יוטחו על קירות הקניון. מה גם שאתה עם מסוק בתוך קניון, מכוון את הטייס ורואה שהדסקה לא פוגעת בקירות הקניון" - תרחיש שפירושו התרסקות ומוות.
היא מספרת שהופתעה מעצמה באותה טיסה. "הייתי בשוק משלוות הנפש שהייתה לי. אתה מנותק מהכל, הראש בקסדה והכל שקט מוחלט, למרות שבמציאות היה הרעש של המסוק והכל. האמת, הלוואי ואני אהיה ככה בשגרה. אתה פשוט עושה סטופ וכאילו הזמן נעצר עד שאתה מוודא שהלוחמים והפצוע מגיעים בשלום. הרגליים רועדות, אבל אתה רק רוצה להיות הכי טוב. תטעה באימונים. שם זה אסור".
המכונאי המוטס עובד לעתים קרובות עם חצי גוף מחוץ למסוק המרחף, ומתברר שעכשיו זה מרגיש אחרת: "לא מזמן עשיתי אימון מנוף, ופחדתי. עשיתי בחיים הרבה אימוני מנוף, אבל פתאום זה לא רק אני בתמונה. פתאום יש עוד מישהי. לא יעזור, אני חושבת על איילה. אני יודעת שאני קשורה ושום דבר לא יכול לקרות, אבל ככה זה. אתה הופך ליותר עדין, יותר שקול. ואני אחת שפעם הייתה מתאבדת על משימות גם באימונים".
אלינה גילתה שהיא בהריון ממש בסיומו של מבצע צוק איתן. מסוקי חיל האוויר הוזנקו פעם אחר פעם למשימות בעזה, בהן חילוץ של חיילים שעלו למסוקים במצב לא קל. "הייתי אז קצינת הדרכה של הטייסת, ומלבד התפקיד כמכונאי מוטס הייתי אחראית על ההצבה של המ"מ בטיסות ובמקביל טסתי בעצמי. לא שוכחים מראות כמו שהיו בתקרית של גולני, או הפעם שחילצנו כוח שנפגע מירי של פצ"מרים. אתה רגיל לראות את זה בסרטים ופתאום זה דם מול העיניים. וזה מוזר: אם יש משהו שאני זוכרת חזק משם, זה דווקא את הרופא נותן מנטוס לחייל פצוע".
הריון הריון, תנו לטוס
כמה ימים לפני שהמבצע הסתיים היא קיבלה טלפון מירפ"א. שלום, את בהיריון, אסור לך לטוס יותר. "הייתי עוד בכוננות, אפילו הוקפצתי, ואז טלפון שאומר לי שאני מקורקעת. ואני מתעקשת: 'יקירתי, תני לי לטוס'. הם לא ידעו איך לאכול את זה, ואני לא יודעת אם העובדה שהמשכתי לטוס בהיריון זה משהו להתגאות בו. ברור שזה משרת את המערכת, אבל האחריות שלי בשלב הזה כבר הייתה כפולה".
בסופו של דבר היא הפסיקה לטוס למשך חודשים ארוכים, אבל השמיים קראו לה כל הזמן הזה: "אני עם הילדה בים, ופתאום עובר מולנו מסוק בגובה נמוך וברור שהייתי רוצה להיות עליו. אבל אז אני מסתכלת ורואה את איילה".
תראו מה זה. הגענו לסוף, ועוד לא הזכרתי שחוץ מלהיות מכונאית מוטסת ומדריכת F-35 ואמא, אלינה היא גם סטודנטית ללימודי המזרח תיכון ומדעי המדינה. רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני כבר מתאם איתה את הכתבה הבאה. ברור לי שעוד נשמע הרבה על האישה הזאת.