באתוס הישראלי, כנראה שאין דמות מוערכת יותר מטייס קרב. ההילה סביב טייסי חיל האוויר, הכבוד והיוקרה שהם מקבלים, נעשו כבר מזמן לחלק אינטגרלי מההוויה הישראלית, מהמהות של כל אזרח במדינה הזאת. רובנו רואים את המטוסים מרחוק, חותכים את השמיים בדרך לתקיפה מרוחקת או בעיצומו של תרגיל, או שומעים על התקיפות – המעטות שמגיעות לכלי התקשורת – בדיווחי החדשות. כולנו התרגלנו לסמוך על עוצמתו הבלתי מעורערת של חיל האוויר, על העובדה שהוא נחשב לחיל הטוב בעולם בתחומו, ועל כך שכאשר יעלה הצורך, הטייסים שלנו יתנו את המענה ובזכותם מדינת ישראל תמשיך לשמור על ריבונותה וצה"ל ימשיך לשמור על כוח ההתראה שלו.
בצעד נדיר מאוד, בצה"ל אפשרו לנו להיכנס לקודש הקודשים של חיל האוויר – אל לבה של טייסת 107, "אבירי הזנב הכתום". מלבד לסיור בטייסת הצטרפנו לאימון טייסי ה-F-16 משלב התדריך הראשון ועד לרגע המראה למטרת תרגול קרבות אוויר-אוויר. בין לבין, ישבנו לשיחה מרתקת עם מפקד הטייסת ולבסוף, כדי להשלים את התמונה, הצטרף לשיחה אורח מהעבר שגרם לכל הנוכחים בחדר לנפח את החזה בגאווה. אבל על כך, בהמשך.
כחולים נגד אדומים
אני מגיע לטייסת ופוגש בכניסה את אחד אחד הנווטים הצעירים, סגן מאיר, שנבחר להיות המלווה שלי ליום הזה. הוא לוקח אותי לחדר התדריכים, שם מתכוננים שמונה טייסים ונווטים לאימון קרב אוויר נגד מבנה שידמה את האויב, במקרה הזה מטוסי מיג 29 סורים. מדובר באימון הגנ"ש או הגנת שמי המדינה כפי שזה נקרא בשפה המקצועית. מסיבות סיווג מובנות לא ניתן לצטט את מרבית הדברים שנאמרו שם, אבל קבלו בכל זאת הצצה:
"אנחנו טסים ברביעיות ומתרכזים ביסודות", מסביר המוביל. הוא מפרט את נתיבי הטיסה של המבנה לים התיכון ומוסיף: "טסים 1.2 מאך ו-8 ג'י".
בזמן שהמוביל מפרט את החוקים סגן מאיר מסביר לי: "האימון בנוי בצורה כזו שאנחנו מביאים את המבנה הכחול (הטובים) בנחיתות מכוונת מול האדומים, איתם הם צריכים להתמודד".
בינתיים המוביל מוסיף: "זו עבודת צוות. צריך לחשוב צעד אחד קדימה, לתכנן ולדעת מה השלב הבא של המטוס. ראש בחוץ ולא לשמור טילים לאחר כך". את שאר הדברים לא ניתן לכתוב אבל בסוף התדריך הטייסים חוזרים להיות בני אנוש רגילים ואחד מהם מציין, "לא לשכוח לשלם מיסי ועד".
אחרי התדריך הכללי הם מתכנסים לתדריך מבנה, ממשיכים לתדריך זוגות ואפילו תדריך צוות. הכל מוקפד ומתוכנן. לאחר מכן אני מלווה אותם לחדר בו הם עולים על ציוד ומשם למטוסים. "עכשיו הצוות מגיע למטוס, הטייס חותם על המטוס והנווט עושה סיבוב בודק שהכל כמו שצריך", מפרשן סגן מאיר את הסצנה ההוליוודית שנפרשת לנגד עיני. לאחר מכן הוא לוקח אותי למסלול בדיוק בנקודה בה הם מנתקים גלגלים. אחד אחד הם יוצאים מהדירים המוגנים ומסיעים את המטוסים לכיוון המסלול. ראשונים להתיישר על המסלול הם מטוסי המבנה האדום, "הרעים". מיד אחרי שהם ממריאים מתיישרים על המסלול הרביעייה של הכחולים, שמנתקים גלגלים ממש לידנו, מראה מאוד מרשים ומחריש אוזניים.
אי שם הם מתקבצים לרביעייה וטסים כ-60 ק"מ לעומק הים התיכון. שם, בתרגיל שנבצר ממני לראות, הם פוגשים את הרעים – סופות שהתחפשו למיג 29. באוויר אין דרגות וגם לא רחמים. הם מנסים להפיל אחד את השני, מספרי אחד תוקפים ומספרי שתיים שומרים להם על הזנב. "תהיו אגרסיביים", נאמר להם בתדריך וזה בדיוק מה שהיה. הג'י הגבוה מכאיב בשרירים והם שוברים, צוללים ונוסקים ממש קורעים את האוויר ביללה סילונית אדירה. הנווטים מתריעים מפני מטוסים שמנסים להתחכם ונועלים את המכ"ם. טיל ראשון משוגר על הרעים. טיל דמיוני כמובן.
אחד המיגים מנסה להתקרב בגובה נמוך להסתנן לקרב מבלי שיראו אותו. אבל המוביל קולט את המהלך וטיל פיתון הורס ל"סורי" את היום. קרב האוויר מסתיים בתוך דקות ספורות, ובאופן תיאורטי גלי הים בלעו לבלי שוב כמה מטוסי מיג. מיוזעים במיוחד הם חוזרים לבסיס, חוצים נוף פסטורלי, שם יעשו שוב תדריכים על גבי תדריכים כדי ללמוד ולהשתפר.
מתאמנים על קרבות כמו פעם
חיל האוויר מפעיל כיום ארבע טייסות סופה, שלוש יושבות בבסיס רמון ואחת, אבירי הזנב הכתום, יושבת בחצרים. המפקד שלה, סא"ל ל' (40), הוא אחד מהטייסים עתירי הניסיון של חיל האוויר, עם רזומה מרשים: מאז 1993 הספיק להדריך בבית ספר לטיסה ולהטיס מטוסי F-15 ו F-16 משלל דגמים. בין לבין יצא לארבע שנים של לימודי משפטים ושנה פו"מ, ולפני שנה התמנה למפקד טייסת אבירי הזנב הכתום – טייסת ייחודית בחיל האוויר, כפי שהוא מעיד בעצמו.
"הטייסת בודדה מסוגה בחצרים בגלל החיבור עם הרעם (F-15I שיושבת גם בחצרים) שייצר הרבה מאוד משימות עומק", מסביר סא"ל ל', בלי לפרט על אופיין של אותן משימות עומק."יש לנו ייחודיות של צילום וזה גוזר פעילות יום יומית. זה מאפיין די בולט כי אין הרבה טייסות בחיל שמבצעות משימות עומק על בסיס יומי. יש בטייסת מגוון גדול של אמצעי לחימה, גם באוויר-אוויר וגם באוויר-קרקע".
אחת המשימות החשובות של הטייסת, אותה גם תרגלו באימון, היא הגנת שמי המדינה באמצעות קרבות אוויר-אוויר. על פניו מדובר בתרגולת תמוהה; הפעם האחרונה שבה חיל האוויר הפיל מטוס אויב בקרב כזה הייתה ב-19 בנובמבר 1985. מאז הופל עוד צסנה מסכן וכמה טיסנים של חיזבאללה, אבל מבחינת טייסי הקרב זה לא באמת נחשב לקרב. ולמרות זאת, למרות הזמן שעבר, הטייסים עדיין מתאמנים על קרבות מהסוג הזה – ומדובר על קרבות מורכבים וקשים. לדברי סא"ל ל' קרב האוויר הוא לא פחות משחמט מתוחכם במיוחד, בו הטייס צריך לחשוב מספר צעדים קדימה ולהבין מה קורה בכל הלוח, אחרת הוא ימצא עצמו תלוי על מצנח.
קרבות אוויר זה לא משהו של פעם? למה זה עדיין כל כך חשוב?
סא"ל ל': "זה לא סוד שיש סביבנו מטוסי אויב וחלק מההצלחה של חיל האוויר זה העובדה שמטוסי קרב נרתעים מלהיכנס לשטחי מדינת ישראל. יש פה עליונות טכנולוגית ובצדה עליונות של הטייס והנווט. צריך להגיד שזה לא הקרבות של פעם. היום המכ"ם רואה רחוק מאוד והטילים מגיעים רחוק. המשחק נגמר עוד לפני שאתה רואה מטוס בעיניים. כדי להגיע למיומנות של תפעול המערכות בצורה נכונה ולהבנה של התמונה אנחנו מתאמנים על קרבות אוויר צמודים, של פעם, ולו כדי לפתח את המיומנות".
מעבר לקרבות אוויר, המשימה השנייה המשמעותית של הטייסים היא תקיפת מטרות קרקע. אין זה סוד שמטוסי הסופה נרכשו בין השאר כדי לתקוף מטרות רחוקות כמו איראן.
"זו משימה שונה לחלוטין כשההתמודדות שלך היא מול טילי קרקע אוויר או מול מטרה שאתה צריך למצוא ולתקוף", אומר סא"ל ל'. "החיים שלך הם בתווך תלת ממדי, ההבנה שלך איך לתמרן את המטוס לנקודה הנכונה קשורה גם במיומנות האוויר-אוויר שלך. לכן, לראייתי, האג'נדה של מפקד החיל היא לפתח מיומנויות בסיסיות באוויר-אוויר, כי הן משפיעות גם על היכולות שלך במשימות אחרות. אגב אין שום הבדל בין טיל שמשוגר מהקרקע לכיוון שלי לבין כזה שמשוגר ממטוס, פשוט זה נעוץ בקרקע".
מעבר לקרבות אוויר, תקיפות במדינות רחוקות או משימות שאסורות בפרסום, טייסת אבירי הזנב הכתום לוקחת גם חלק פעיל בהתמודדות היומיומית של צה"ל עם הסכנות הקרובות לבית. "אנחנו תורמים עם מה שיש על המטוס והיכולות שלנו. הטייסת משתתפת בכוננויות בט"ש", מסביר סא"ל ל'. "היכולת שלנו להביא פצצות של טון בכמויות גדולות ובפרקי זמן קצרים לתוך תא שטח שהאויב חי, בו זה מהותו של חיל האוויר. בכל אירוע שלא יהיה חיל האוויר יגיע ראשון וייתן את המענה. אנחנו שותפים מלאים בעשייה הזו".
כדי להמחיש עד כמה הם שותפים, סא"ל ל' מראה לי את לוח הכוננויות של הטייסת, שם מסומנים בשחור המטוסים שחמושים, הטייסים והנווטים. "אלה החיים שלנו".
סכנת חיים ואחריות כבדה על הכתפיים
הטייסת מורכבת מלוחמים בני 21 שרק סיימו קורס טיס ועד ללוחמים במילואים – "יש לי פה גם בן 51 שהיה מפקד בסיס", מציין סא"ל ל. בסופו של דבר, ולמרות הטכנולוגיה, האדם הוא זה שעושה את העבודה. עבודה מאתגרת ולא פעם מסכנת חיים. "הם משלמים על זה לא מעט גם במשפחה אבל זה חלק מהחוזה. יש פה הרבה כיף, לטוס זה כיף, אבל הדרישות גבוהות".
לצד הדרישות ישנה סכנת חיים בטיסה עצמה, עוד לפני שפגשו אויב. לפני ארבע שנים נהרג סגן אסף רמון בהתרסקות מטוס F-16. לפני שלוש שנים התרסק מטוס F-16 נוסף במהלך אימון, הטייס הרס"ן עמיחי איטקיס והנווט רס"ן עמנואל לוי נהרגו. המקרה האחרון היה ביולי השנה, אז התרסק מטוס סופה 50 ק"מ מחופי המדינה. המקרה הזה הסתיים עם שני טייסים רטובים אחרי שקפצו מהמטוס. זה היה מטוס סופה מספר 107, דוגמן הבית של האבירים הכתומים שמופיע בכל התמונות.
סא"ל ל היה שם כשזה קרה. 50 ק"מ מחופי המדינה הוא צפה איך אנשיו קופצים מהמטוס. ממרחק של מטרים ראה איך החופה של המטוס עפה ולאחר מכן רקטה קטנה משגרת את הטייס והנווט מהמטוס שצלל בין גלי הים. שני מלכי העולם הפכו בשנייה לנוצה מטלטלת ברוח ומפקדם לא יכול לעשות דבר חוץ מלדבר איתם. "ראיתי אותם קופצים. גם לי זה עשה משהו".
בעוד שביבשה אתה יכול לרוץ אל הנפגע הטייסים סגורים בקוקפיט וסא"ל ל', או כל מוביל אחר, רואה את השותף שלו קופץ וכמובן שלא יכול לגשת אליו. "הגעתי אליו מהר ואמרתי לו שאני שם והוא ראה אותי. נכון אני לא נוגע בו, אבל אני שם לידו. אני צריך להבין מה הוא חושב ומה הוא מרגיש מבלי שאני מסתכל לו בעיניים, והעיניים הם דבר חשוב".
הנטישה הזו ממחישה את אופי העבודה והמורכבות שלה. "אני כמפקד טייסת שולח ארבע רביעיות שכל אחת חווה מלחמה אחרת. אני צריך לסמוך עליהם שהם עושים את המיטב על פי מה שהגדרתי להם. זה פיקוד אחר ואלה החיים שלנו. במקרה של הנטישה החזרתי אותם לטוס כמה שיותר מהר בטייסות אחרות (המערך קורקע). זה נעשה כדי להראות להם שהכל בסדר ומטוס טס וגם נוחת. כמובן ששיח היה חלק מהעניין. חשוב מאוד להגיד שמותר להם להגיד קשה לי אבל ממשיכים". ואכן, הם חזרו ובגדול.
"אנחנו טיפוסים מאוד ציניים, ההומור שולט ואני מאוד חזק בזה", מוסיף ל' בחיוך. "אין פה הכחשה כי כולם מבינים שזה מקצוע מסוכן. הרעיון זה להתמקד בצד המקצועי של הביצוע ודרך זה לחזק את הביטחון העצמי כפרט וכקבוצה, שזה חלק מאוד חשוב בעבודה שלנו בחיל".
כשהווה ועבר נפגשים
טייסת אבירי הזנב הכתום כבר בת 60 אך למרות הגיל היא לא נחה לרגע. סא"ל ל' מציג לי את ספר הטייסת, ספר עב כרס ובתוכו שלל מבצעים ומלחמות. כטייסת סופה הם עשו את הגיחה המבצעית שלהם בשנת 2008 כשתקפו יעד ברצועת עזה. זה אולי נשמע נחמד לגור בבסיס של חיל האוויר אבל במלחמה הם נכנסים לקרב יוצאים ושוב חוזרים. מנטלית מדובר בחוויה מאוד קשה גם כשאתה מלך השמיים.
"במלחמת לבנון השנייה המלחמה החיל אווירית הייתה סטרילית, בוודאי במערך הקרב", משחזר סא"ל ל'. "אתה מגיע, תוקף וחוזר. אבל למרות הניתוק והסטריליות אתה חוזר לטייסת ושומע על הרוגים בבינת ג'בייל וכואב לך. אחר כך אתה רואה טלוויזיה ואת כל השיגורים והנפילות. ההתמודדות קשה מאוד".
עוד לא סיים את דבריו והדלת נפתחת, ושם עומד מישהו שיכול לספר אולי טוב מכולם על התמודדות של טייסי קרב בשעת מלחמה. תא"ל במיל' אמיר נחומי (68), אגדה חיה של חיל האוויר ומגיבורי מלחמת יום כיפור.
מרגע שנכנס נחומי לחדר הטייסת הייתה ככוורת דבורים שקפאה, כולם עצרו ונשאו עינם בהערצה. בין טייסי חיל האוויר יש מעטים שרשמו הישגים כשל נחומי, שבעברו היה מפקד הטייסת הזו. הוא היה ממובילי תקיפת הכור בעירק ועל שמו רשומים כמה מהקרבות הכי מפורסמים של מלחמת יום כיפור. ההצטרפות של נחומי זורקת אותנו 40 שנה אחורה, בתקופה בה מטוסי ה-F-16עוד לא נולדו, גם לא מפקד הטייסת.
נחומי הוא אושיה חיל אווירית ולא בכדי. לצה"ל התגייס לקורס טיס ב-1964, אבל הודח בשלב המכין. "התגייסתי בגיל 17 והיה לי מאוד קשה בשלב הקרקעי. תמיד הייתי קטן כזה רבע עוף", הוא מספר. "יום אחד קראו לי למפקד בית הספר לטיסה שהעמיד אותי בדום. הוא הוציא שטר של עשר לירות העביר לי על הפנים ואמר, כשתתחיל להתגלח תחזור לקורס טיס". לאחר שהודח מהקורס הוא עובר לסיירת של חטיבה 7 שם עבר את מלחמת ששת הימים. "הייתה מלחמה מלחמה ואני הייתי בטוח שכולם יורים רק עליי", הוא אומר, ספק בצחוק. אחרי המלחמה הוא שלח מכתב למפקד חיל האוויר: "התחלתי להתגלח ואני רוצה לחזור לקורס טיס".
זמן קצר לאחר המכתב הוא אכן מתקבל לקורס טיס, אותו סיים בנובמבר 1968 כטייס קרב. הוא הוצב בטייסת אוראגנים ולאחר מכן חוזר לבית הספר לטיסה כמדריך. בהמשך עבר הסבה לפאנטום והגיע לטייסת אבירי הזנב הכתום. ספר הטיסות של נחומי כולל אלפי שעות טיסה ומאות גיחות מבצעיות. מהחיל השתחרר כתת אלוף, אחרי שהשתתף כאמור בתקיפה הכור בעירק ואף היה הראשון בעולם שהפיל מטוס אויב עם F-16. הוא השתתף גם במלחמת לבנון הראשונה והיה "זה שכתב את פקודת המבצע להשמדת הטילים הסורים בלבנון", מבצע ערצב 19. אבל הגיחה שלשמה התכנסנו הייתה במלחמת יום כיפור. מדובר בגיחה מסעירה ובהחלט ניתן לומר שנחומי היה הראשון להשיג ניצחון במלחמה ההיא.
2 פנטומים נגד 28 מיגים
ערב יום כיפור נחתו בשארם שני טייסים, אמיר נחומי ודניאל שקי, ושני נווטים, יוסף יבין ודוד רגב. "הגענו לשם ערב יום כיפור בצהריים", מספר נחומי. "לא ידענו שתהיה מלחמה והיה שקט מוחלט. זה בסיס שאין בו כלום, קצין מנהלה עם ש"ג, טכנאים ושני פנטומים. עכשיו לא תאמין איזה סרט ראינו בערב, טורה טורה טורה, שזה סיפור התקיפה על פרל הארבור. שם הייתה תקיפת הפתעה ורק שני מטוסים הצליחו להמריא ולהפיל מטוסים יפנים. בתשע בערב אנחנו שומעים מטוס מגיע. אמרנו יום כיפור, מה פתאום. נוחת אצלנו מפקד הבסיס בחרום, אל"מ יאק נבו ז"ל, שאמר לנו את המילים הבאות: מחר בערב תפרוץ מלחמה. אני אומר לו: סליחה, מלחמה נגד מי? אני מצלצל לטייסת ושם יש בלגן נוראי. אומרים לי שב בשקט, יש תקיפה בסוריה ואתה נשאר שם".
למחרת בבוקר נחומי מקבל טלפון מאל"מ אשר שניר ז"ל, שהיה ראש להק מבצעים. הוא שואל מי המוביל "ואני אומר לו אין מוביל שנינו מספרים שתיים. הוא אומר מה פתאום אין מוביל אני רוצה שתכנסו לכוננות יירוט יום. עכשיו תבין באותם ימים מוביל יירוט בחיל האוויר זה חצי אלוהים. מדובר בהסמכה ארוכה". המום נחומי מתקשר ליפתח ספקטור, מפקד הטייסת, שאומר לו, "נחומי, אתה מתמנה בזאת להיות מוביל יירוט בטייסת".
ככה הם יושבים ומחכים למלחמה. "פתאום שתיים בצהריים סירנה". הם רצים למטוס אבל המגדל לא נותן להם אישור המראה, "אני אומר מה קורה אבל אמרו כנסו למידי ואל תמריאו. אני אומר לו אתה רואה משהו במכ"ם והוא עונה לי כן משהו כמו 20 מטוסים במרחק 20 מייל. אמרתי לשקי להמריא למרות התנגדות המגדל".
ההמראה הייתה בדקה ה-90 משום שתוך כדי הריצה על המסלול המיגים כבר שחררו את הפצצות על הבסיס. אבל זו הייתה רק ההתחלה, כי עכשיו יש באוויר זוג פנטומים ומולם 28 מטוסי מיג 17 ומיג 21. "המראנו אני מסתכל אחורה ורואה על המסלול כמו פקעות. אני אומר ליבין (יוסף יבין הנווט) תסתכל הם מפציצים את המסלול, זה כנראה מלחמה. השארתי את שאקי מעל לשדה ואני הסתובבתי מעל הבסיס של חיל הים כשאנחנו עושים הגנת שטח. לכל מקום שהסתכלת ראית מיגים. אני זוכר שיריתי על מיג והוא התפוצץ ולא יכולתי להוריד את העיניים מהפיצוץ הזה. יבין צעק לי תעזוב את זה, יש פה עוד".
בזמן שנחומי מפיל מיגים גם הפנטום של שקי ורגב עובד קשה ומספק את הסחורה. הקרב נערך בגובה נמוך ובמהלכו פוגע המטוס של שקי ורגב בים, שלוש פעמים, ורק בנס חוזר לאוויר. "אני רואה אותו פוגע בים וצועק אתם נמוכים". למרות הקושי והנחיתות שקי מצליח להפיל שלושה מיגים. "יריתי את כל ארבעת הטילים שלי והפלתי ארבעה. ראיתי עוד שני מיגים ויריתי עליהם בתותחים היה נדמה לי שאחד נפל לים. אחרי הירי הזה אני רודף אחרי מיג 17 ואני לא משיג אותו. לא הבנתי איך יכול להיות ואז ראיתי שנכבה לי מנוע. הנעתי את המנוע ואז פתאום יש שקט, זהו אין מיגים. אחרי שהכל נגמר הגיעה רביעייה של מיראז'ים, כשגיורא גורן היה המוביל. הוא שואל איפה הקרב ואני אומר לו נגמר. הוא אומר, לא אבל איפה איפה המיגים. אני אומר לו חפש אולי תמצא כמה על הרצפה, אבל באוויר אין מיגים".
אחרי הקרב הם מצליחים לנחות על המסלול המופצץ. "אני נוחת ויש בבסיס מהומה כשאחת הפצצות לא התפוצצה והיא תקועה שם. פתאום עוד פעם סירנות ואני אומר עוד תקיפה. אני רוצה להמריא שוב אבל לא מוצא את הנהג של מכלית הדלק". בסופו של דבר הם נוחתים ללא תוצאות. אחרי הקרב אל"מ יאק, מפקד הבסיס, הולך לשקי ושואל אותו כמה? שקי עונה "שבע. אני שלוש ונחומי ארבע". יאק, טייס אגדי בעצמו, הולך משם כשהוא לא מאמין. על הקרב הזה קיבל נחומי את עיטור המופת. טייסת אבירי הזנב הכתום מסיימת את המלחמה ללא אבדות.
מעטים הטייסים בחיל האוויר שהפילו יותר מעשרה מטוסי אויב, בערך עשרה. נחומי ניצב במקום השני עם 14 הפלות. בהמשך המלחמה הפיל עוד שני מטוסי מיג 21. מטוס נוסף הפיל ב-1981, הפלת בכורה של F-16, ושישה נוספים הפיל כטייס F-16 במלחמת לבנון הראשונה. מחיל האוויר השתחרר בדרגת תא"ל.
"הם היו טובים בקרבות אוויר", מציין סא"ל ל' לאחר שנחומי מסיים את סיפורו. אני חייב לשאול אם לא מדגדג לו שאין היום את ההפלות האלה. "המקצוע שלי, כמו כל איש צבא, הוא מוזר. אתה מתכונן כל החיים לאירוע שבו אני הלך להגן על המדינה כשתוצר הלוואי זה פגיעה באחרים. להגיד שאני שש אלי פגיעה באחרים, זו לא המציאות. מצד שני זה האתוס המקצועי שלי ואני רוצה לבוא לידי ביטוי. אז כן אני אשמח להפיל מטוסים ולראות פצצות נופלות על המטרה. אבל כן הייתי מעדיף ללכת לבלות בחוף של עזה או לטייל בהרי הלבנון שהם מאוד יפים. לעתיד אני צופה שמדינת ישראל תמשיך להידרש לצה"ל חזק גם בעוד שנים רבות כשהתמונה ורודה. זה משהו שנאלץ לשמור עליו". היה כבר מי שאמר שבמשפט יגור זאב עם כבש לא כדאי להיות הכבש בסידור הזה. "הטייסת שלנו מוכנה לכל אתגר וזה נכון לכל יום", מדגיש סא"ל ל.
רגע לפני שאני עוזב את הבסיס אני מבקש מנחומי לעלות לתא של המטוס לצורך תמונה. למרות גילו הוא מזנק כמו פנתר, מתיישב בתא, שעדיין נראה כמקומו הטבעי ומחייך: "לא השתנה יותר מדי מתקופתי".