אחרי כל חילוץ נועז משדה הקרב, פינוי מוסק של נפגעי תאונת דרכים קשה, חילוץ מטיילים שנקלעו לשיטפון ואירועים נוספים שמעורבים בהם מסוקי חיל האוויר, דפי העיתונות שטופים בפניהם המטושטשות של הטייסים, עדויותיהם הנרגשות של המחולצים ותמונות מרשימות של המסוקים בפעולה. ברוב המקרים, לא שומעים על המכונאים המוסקים, שמהווים את אחד הברגים הכי חיוניים במסוק.
רס"ם שחר, מכונאי מוטס בטייסת "ציפורי המדבר", מספר על זה. "בואו נגיד שלהיות מכונאי מוטס לא נשמע זוהר כמו שהיינו רוצים שזה יהיה. בכל עיתון שיש בו אזכור מסוים לחילוץ יכתבו 'מסוק של יחידה 669 ביצע חילוץ', 'מסוק של 669 פינה פצועים'. אז ל-669 אין מסוק", הוא מתקן בחצי חיוך. "בדרך כלל כותבים על המחלצים או על הטייסים והמכונאים המוטסים נמצאים באמצע, נחבאים אל הכלים למרות שהם חלק חשוב מאוד. לא אגיד שהחלק הכי חשוב, כי בלי הטייס לא נגיע לשם ובלי יחידת החילוץ לא נוציא את הפצועים, אבל זה לא יקרה אם אנחנו לא נעשה את העבודה שלנו כמו שצריך".
נקודת התצפית הטובה ביותר על המאבי מרמרה
המשט הטורקי השאיר צלקות בקרב רבים ובעיקר אצל אלו שחוו אותו מקרוב. רס"ב רונן, מכונאי מוטס, צפה בהתרחשות על הספינה "מאבי מרמרה" מנקודת התצפית הטובה ביותר, והתמודד עם משימת הנחתת הלוחמים על הסיפון, ומאוחר יותר עם ניסיונות הפעילים על הספינה לקשור את החבל ממנו השתלשלו.
"קיבלנו הנחיה כוללת לעצור את המרמרה מלהגיע לחופי עזה והתפקיד שלנו היה להוריד את הכוח מעל הספינה על ידי גלישה בחבלים, מכיוון שאי אפשר לעלות עליה בדרך אחרת", הוא מספר. "אני הייתי במסוק הראשון מתוך הארבעה, זה שהוריד את הלוחמים הראשונים. היו תחושות חזקות מאוד, שאנחנו הולכים למשהו מבצעי, משהו שלא קורה כל יום, משהו שהתאמנו עליו הרבה ועשינו מודלים עד שהוא ייצא מושלם. ידענו שאין מקום לטעויות, זאת צריכה להיות פעם אחת מדויקת".
רס"ב רונן ידע שמדובר באחד המתארים הקשים איתם מתמודד המכונאי המוטס וכי הוא עומד להכנס אל תוך תרחיש מסובך. "חייבים לראות שהכל דופק כמו שצריך כשהחיילים יורדים מהחבלים. בחילוצים תמיד יש אבטחה וכבל שתופס אותך מכל כיוון, אבל פה פשוט יש חבל שהם גולשים עליו. אתה חייב לשים לב שהם לא גולשים אחד על השני, שכולם בסדר ויורדים בסדר הנכון, שכלי-הנשק שלהם לא נתקעים. אין ספק שזה המתאר הכי קשה, שדורש הכי הרבה פוקוס מהמכונאי המוטס".
"הוזנקנו, המראנו ומכאן הכל התנהל בלחץ, בזמנים קצרים וברעש מטורף בקשר", הוא נזכר. "הגענו אל המקום התחלנו להכווין את הטייס. אנחנו העיניים שלו על המשטח ואנחנו מכוונים אותו אל הנקודה המדויקת. הורדנו את החבל הראשון שנקשר אל הספינה והלוחמים התחילו לרדת למטה".
בעוד הוא מוריד את הלוחמים אחד אחד לעבר הספינה, עמד רונן בפתח המסוק וצפה בחיילים מתמודדים באלימות של הפעילים שהמתינו להם אחוזי טירוף על סיפון הספינה. "לא היה לנו מה לעשות. רק הורדנו עוד ועוד לוחמים כמה שיותר מהר כדי שיסייעו לשאר", הוא מתאר. "דיווחנו החוצה שוב ושוב שצריך תגבור. ראינו איך הכוח שלנו, שלא ציפה להתנגדות כזו, נתקל באלימות קשה כלפיהם. כן, התחושה הייתה לא טובה. אתה רואה את הלוחם נאבק ושומר על עצמו, אתה רואה שהוא צריך עזרה, ופשוט אין לך איך לעזור לו חוץ מלהוריד כמה שיותר כוחות למטה".
"כל הקפצה היא אוויר לנשימה לעוד חודשיים של שגרה"
במדינה כמו ישראל ששטחים רבים בה מאופיינים בנוף מדברי צחיח, מדינה בה מחנכים כל ילד לחיסכון בכל טיפת מים, שיטפונות במדבר דווקא נתפסים כשינוי מרענן. החורף האחרון הביא איתו לדרום הארץ שטפונות והצפות שעוררו סקרנים רבים שהגיעו דרומה כדי לצפות במחזה של המים המציפים הנחלים, הקניונים והכבישים. היו אלה שבועות אינטנסיביים, בהם נכנס חיל-האוויר לכוננות מיוחדת. במהלכם חיכה רס"ם שחר שמשהו יקרה.
"אין מה לעשות", הוא אומר. "הכיף שלנו, זה הצרות של אחרים. אנחנו מתמלאים באדרנלין ברגע שמשהו קורה ואנחנו זוכים לצאת משגרת האימונים שלנו. כל הקפצה היא אוויר לנשימה לעוד חודשיים של שגרה".
רס"ם שחר הוקפץ לאחר שקבוצת מטיילים שניסתה לחצות נחל באזור הערבה נלכדה בשטפון. "ראיתי את אחד הטייסים רץ לכיוון המסוק ושאלתי אותו מה קרה. 'הזנקה, יש ג'יפ תקוע', הוא אמר. קפצתי אל המסוק, המראנו ובדרך הודיעו לנו שיש אנשים לכודים בתוך הנחל", הוא נזכר. "הגענו למקום, התחלנו לסרוק את האזור ופתאום אנחנו רואים בחור עומד בתוך זרם המים ותופס בענף".
הנסיון של רס"ם שחר היה היתרון המובהק של צוות החילוץ באותו הרגע. "זה לא היה חילוץ סטנדרטי, כי הוא בוצע בתנאי ים. הטייסת לא מוסמכת לחילוצים כאלה ואנחנו בכלל רגילים למדבר וליבשה. בעבר הייתי מכונאי מוטס ביסעורים, אז באותו רגע ידעתי איך לבצע את המשימה", הוא מספר. "טסנו מעל הבחור שהיה במים והתחלנו להוריד את הלוחם. אמרתי למכונאי שהיה איתי שלא יוריד את הלוחם עד למטה כי הוא עלול להסחף גם כן, אלא שנשאיר אותו תלוי כמטר מעל המים ונכוון את הטייס ישר אל הנקודה בה הניצול נמצא וכך עשינו".
החילוץ הראשון הסתיים בהצלחה, אך המשימה הפכה לקשה יותר, פיזית ונפשית. "בזמן שלוחמי 669 תחקרו את הבחור לגבי שאר האנשים שהיו איתו, אני מסתכל החוצה ורואה שבמרחק של כמה מטרים מהרכב יש גופה של אישה, שעולה ויורדת עם הזרם של המים. הורדנו את הלוחם, שחתך את הרצועה אליה היא הייתה קשורה. באותו רגע, בגלל זרם המים החזק, הוא החל להיסחף עם הגופה בין הידיים שלו. התחלתי לצעוק לטייס 'תעשה תיקונים חזקים ימינה, הבחור נסחף!'. הגענו למצב שאנחנו רודפים אחרי הלוחם עם המסוק. ברגע שהצלחנו להשיג אותו התחלנו להרים את הכבל ושלפנו אותו מחוץ למים".
"עשיתי הרבה דברים במהלך שירותי הצבאי. אבל התמונה הזאת, התמונה של אותה אישה לא יוצאת לי מהראש. אין יום שהיא לא מופיעה לי. נחתנו ליד הגדה כדי להעביר אותם לאמבולנס. ומיד המראנו. היינו צריכים לחפש גם את הבחור השלישי. טסנו עם דלתות פתוחות, יושבים עם הרגליים בחוץ, גשם זלעפות, רטובים עד לשד עצמותינו וחיפשנו את הבחור בנחל. לצערנו עד השלב שנגמר לנו הדלק לא הצלחנו למצוא אותו. הגופה שלו אותרה רק למחרת".
שמונה קילומטרים בעומק לבנון
רס"ל (מיל') מקסים היה בטוח שזו רק עוד כוננות מחוץ לבסיס, בדיוק מהסוג שהוא אוהב. הוא לא זוכר שאחרי חטיפתם של אלדד רגב ז"ל ואהוד גולדווסר ז"ל ביולי 2006, מישהו העלה את האפשרות של מלחמה. היתה דרושה רק טיסה אחת כדי להבהיר לו שהעסק מתחמם, זו היתה תחילתה של מלחמת לבנון השנייה מבחינתו.
"בצהריים הוזנקנו לפינוי מאחד המוצבים, עדיין בשטח ישראל, בו נפלו קטיושות", הוא נזכר. "פינוי סטנדרטי, של פצועים קל. מה שהדליק אצלי את הנורה הוא שבדרך לבית-החולים אמרו לנו שנפלו כמה פצצות מרגמה במגרש כדורגל שעברנו מעליו. אחרי שפינינו את החיילים, חזרנו למקום שלנו בחוף הבונים ושוב הכל היה סטנדרטי".
בערב כולם הלכו לישון, אבל בלילה הגיעה הקריאה ששלחה אותם לחצות את גבול הצפון. "בסביבות שלוש וחצי בלילה קיבלנו הוראה לזנק. אמרו לנו שמדובר בפצוע קל שנמצא בגבול הצפוני, בשטחנו וכשנעלה לאוויר נקבל את כל הפרטים. עלינו והבקר אומר לנו שמדובר בפצוע שנמצא ליד הכפר עיתא א-שעאב, שבעה או שמונה קילומטרים בתוך לבנון, בשטח אויב. הוא פצוע אנוש שנפגע בדרכי הנשימה ומצבו קריטי. מחכים לנו בדחיפות, מצבו הולך ומדרדר ואי אפשר לפנות אותו משם".
"קיבלנו תדריך קצר באוויר ומפקד המסוק אומר שנכנסים לשטח לבנון. מה שעבר לי בראש זה שעכשיו המבחן. כל הזמן מתאמנים ועוברים הסמכות, אבל בסוף זה המבחן האמיתי. בהתחלה לא נותנים לנו אישור, כי השמש כבר מתחילה לעלות וזה פרק זמן מסוכן מאוד לכלי-טיס. רואים אותך ואין חושך שיסתיר אותך בלילה. השמיים מכוסים בעננות כבדה מאוד, כך שיש לנו שתי ברירות: או לטוס גבוה מאוד מעל העננים, או להיכנס מתחת, כלומר לטוס 100 רגל מעל פני הקרקע, כשאנחנו די גלויים. באותו הזמן חברו אלינו שני מסוקי קוברה, שהיו אמורים לתת לנו את החיפוי והגיבוי בחילוץ. כל זאת בזמן שהכוחות מהשטח לוחצים עלינו ואומרים שמצבו של החייל מדרדר מרגע לרגע. מפקד המסוק אומר שזאת ההזדמנות האחרונה שלנו להיכנס ולחלץ אותו משם, כי ככל שהזמן עובר העסק רק הופך יותר מסוכן".
הרגעים הקריטיים שישפיעו על תוצאות החילוץ
בסופו של דבר מתקבלת ההחלטה - נכנסים ללבנון. "נכנסים בפעם הראשונה, טסים מעל הכפרים ומחפשים את הכוחות. מישהו שמדבר איתנו בקשר אומר שהוא נמצא ליד הפצוע, ואז לקראת הנחיתה אנחנו מגלים שהוא מדבר מאיזה חפ"ק מרוחק והכוחות בכלל נמצאים במקום אחר. אנחנו לא יכולים להישאר מתחת לעננים כי זה מסוכן, אז אנחנו שוב מטפסים למעלה, עושים 180 מעלות, פונים לאחור ובעצם מבצעים כניסה מחדש. מסוק קרב אחד נשאר בשמיים והשני מלווה אותנו לאורך כל הדרך".
"אנחנו נכנסים פעם שנייה פחות או יותר באותו המסלול, שמסכן את המשימה עוד יותר כי מישהו כבר היה יכול להתעורר ולחכות לנו. מגיעים למקום וחוברים לכוחות שנמצאים באזור החילוץ. לקראת הנחיתה מסתבר שאין למסוק מספיק מקום לגעת בקרקע ושאנחנו נמצאים בחסרון, כי הלוחמים היו בחורשה קטנה למטה, הכפר למעלה על ההר ומשקיף על כל השטח הזה ואין נקודה בקרבת מקום שנוכל לנחות בה ולפנות. מקבלים החלטה לפנות, כשכל זה מלווה בנפילת פצמ"רים מסביב ויריות של נשק קל. אחר-כך אמרו לנו שירו שם גם טילי כתף. העסק חם, אף אחד לא מאבטח את המנחת ומסוק קרב מחפה ויורה לכל עבר, על-מנת לתת לנו כמה דקות של חסד כדי שנוכל לפנות".
"בסוף אנחנו נעצרים במקום שבו היו החיילים ומתחילים להנמיך. רואים שזה לא מספיק ושאנחנו לא מגיעים ומפקד המסוק מקבל החלטה: אם צריך, ניגע קלות בעצים. המסוק נפגע מהעצים באזור הזנב ואנחנו נעצרים בערך מטר וחצי מעל הקרקע בריחוף. מה שנוגד את כל חוקי האימונים שלנו, יש חוקים ברורים מאוד לא להתקרב למסוק כל עוד הוא לא יציב על הקרקע, כי עלולים לפגוע בחיילים שמפנים. תוך כדי ריחוף פתחנו דלתות, הגיעו חבר'ה עם אלונקה והצליחו איכשהו לזרוק קצה אחד לדופן של המסוק. תפסנו ומשכנו פנימה. הייתי מרוכז מאוד בעבודה עצמה ובחילוץ. מה שלקח ממני הרבה קשב זה להסתכל החוצה ולחפש איומים, כי היה לי ברור שאנחנו פגיעים מאוד ומהווים מטרה נוחה מאוד, במיוחד באור יום".
אבל גם עם הפצוע בבטן המסוק החששות לא נעלמו. "הרגשנו רעידות בהמראה. ידענו שהמסוק נפגע וקיווינו שהוא יחזיק מעמד, יוציא אותנו משם וייקח אותנו לבית-החולים בבטחה. הסתכלתי כל הטיסה על הבחור וספרתי את הנשימות שלו, כי בפנים היה חשוב לי לדעת שכל המאמצים והסיכון של הצוות לא נעשו לחינם ונצליח להציל את חייו. הגענו לרמב"ם והגיע צוות חירום מבית-החולים. לא יכולנו לבצע טיפול רפואי באוויר, עם מצב הרעידות והפגיעות שהיו לו והיינו צריכים להביא אותו כמה שיותר מהר".
מהחילוץ המאומץ הזה, עליו קיבל יחד עם קברניט המסוק את צל"ש הרמטכ"ל, אומר רס"ל (מיל') מקסים שיזכור רגע אחד יותר מהכל: "חמש דקות אחרי שהמראנו משם, הרופא המרדים חזר ואמר: חבר'ה, כרגע אני מאמין שהוא יהיה בסדר, אבל אם הייתם מגיעים עוד חמש או עשר דקות, הוא לא היה שורד".
"בזכותכם אני חי"
מכונאי מוטס צעיר מתחיל את דרכו בטייסת "ציפורי המדבר" לאחר שירות חובה כטכנאי מסוקים בחיל-האוויר. הכשרת המכונאים המוטסים נמשכת כשבעה חודשים וכוללת גיבוש וסדרת חי"ר. לאחריה נקלט המכונאי המוטס הצעיר לטייסת בה ישרת בהמשך ומשלים את הידע החסר לו על המסוק בו הוא מתמחה.
"הם צריכים להיות לא טובים, אלא מצוינים", מסביר רס"ב רונן, המשמש גם כמדריך בקורס מכונאים מוטסים. "אנחנו בוחרים את החיילים שיש להם כושר מנהיגות, פיקוד וקבלת החלטות".
היכולות האלה, אותן נדרשים המכונאים המוטסים להפגין בכל הזנקה מחדש, הן חלק גדול מאוד ממה שהופך אותם לחיוניים לצוות. כשהמסוק באוויר הם מגלים כמה כוח יש למילים, כשהעצות והאבחנות שלהם יכולות להשפיע על כל החלטה שתתקבל. "צריך להיות קשוב מצד אחד ואסרטיבי מצד שני, גם כשעומד מול המכונאי המוטס איש צוות אוויר", אומר רס"ם שחר. "לפעמים המושג 'צוות אוויר' מלחיץ מאוד, בייחוד למכונאים הצעירים. לא תמיד הטייס יודע יותר טוב ולפעמים ה'גרוש' שהמכונאי המוטס יזרוק למצב הזה יכול לתרום משמעותית להצלחה של המשימה. אם טייס החליט שהוא רוצה לנחות בנקודה מסוימת והמכונאי המוטס יזרום איתו, יכול להיות שהם ינחתו ויגרמו נזק למסוק. למסוק יש מפקד אחד והוא זה שקובע, אבל אם זה עניין רציני, אני לא אתן לו להחליט לבד ואתעקש על זה".
כפי ששמו של התפקיד מרמז, הם עוסקים כמובן גם בצד הטכני של השירות בטייסת מסוקים, אבל אי אפשר לומר ששם העבודה מסתיימת. "כשאומרים למישהו 'אני מכונאי מוטס', הוא חושב: אה, אתה מתקן את המסוקים באוויר? זה מה שיושב לאנשים בראש", קובע רס"ם שחר. "הם לא מבינים שיש הרבה מעבר לזה. כן, אנחנו גם מתקנים את המסוקים בשטח, ואם עכשיו המסוק מתקלקל ולי יש את החלפים המתאימים, אז אני יודע גם להחזיר אותו הביתה".
בזמן הטיסה צופות העיניים של הטייס קדימה. מאחוריו, בבטן המסוק, מנצח המכונאי המוטס על תזמורת שלמה של מתקנים, כוחות ורופאים וגם משמש זוג עיניים נוסף כנגד איומי נ"מ. "כל מה שקורה בחלק האחורי - הלוחמים, הבקרה, הקשר, הפריקה, האלונקות, הכל תחת אחריותנו", אומר רס"ב רונן. "אנחנו שולטים על התא ומדווחים על כל דבר שקורה. אנחנו עוזרים למפקד המסוק ומכוונים אותו לקבלת ההחלטה הכי טובה. בכל משימה שקשורה בעבודה מול כוחות, לוחמים, פינויים, חילוצים ותספוק, יש למכונאים המוטסים משמעות גדולה".
השגרה קשה ומעייפת והעיתון מעדיף להלל את המהוללים ממילא, אבל למכונאים המוטסים זה לא משנה. מובילה אותם מחשבה חזקה הרבה יותר.
"אין מחיר לרגעים בהם מישהו לוחץ לך היד ואומר 'בזכותכם אני חי'", אומר רס"ל (מיל') מקסים. "ברור שעושים כל מה שביכולתנו להציל חיי אדם, גם כשמדובר באדם אחד. יש הרבה שאלות של האם כדאי לסכן שמונה אנשים וכלי-טיס עבור חיים של איש אחד, אבל בתפקיד שלנו אין דילמות כאלה. עושים את כל המאמצים כדי להציל חיים של עוד מישהו ועל הדברים שמסביב לא חושבים".
>> המטוסים הכי גדולים, הטיסות הכי ארוכות: הטייסת הבינלאומית של חיל האוויר