בסוף השבוע האחרון ישב רב"ט דניאל, לוחם מגדוד שחר של פיקוד העורף עם החברים הקרובים אחרי שבועות רבים שלא זכה לראות בית. בדרך כלל הם מדברים על הצבא או על תכניות לסופ"ש ועל בנות, אבל הפעם היו בפיו של רב"ט דניאל בשורות חדשות. מול פיהם הפעור של חבריו, הוא מספר כיצד 'הצעיר של הפלוגה' נכנס לרצועת עזה כדי לחלץ את ה-D9 השרוף בפאתי העיר עזה, שהעסיק באותו יום את הכותרות באתרי החדשות.
אחרי שרב"ט דניאל מקבל את ההודעה על הכניסה, הוא מהדק את הווסט ומעלה את כל הציוד לרכב הסופה שממתין לאסוף אותם לקו הגבול. הוא אט-אט מתחיל לעכל שפניו מועדות לחילוץ המבצעי הראשון בחייו.
"תנועה-תנועה-תנועה", אלו שלוש המילים שעזרו לרב"ט דניאל להתגבר על החשש הגדול עם הכניסה לעזה בנגמ"ש. אלו ימים אחדים אחרי אסון הנגמ"ש של גדוד 13 בגולני, בו נהרגו שבעה מחיילי החטיבה החומה וסכנת ירי הנ"ט נראתה גדולה מתמיד. "העמסנו את כל ציוד החילוץ על הטנק במהירות, עברנו תדריך של קצין עם פלאפל שלא הכרתי והוא הסביר שהמשימה שלנו פשוטה, אנחנו נכנסים כדי לחלץ את ה-D9 ולסייע לכוחות באירוע. אבל הוא בקושי דיבר על המשימה והתרכז בכניסה שלנו בנגמ"ש. הוא הסביר שאנחנו נוסעים לאזור שיש בו סכנה של ירי נ"ט על הנגמ"ש ותדרך אותנו איך עלינו לפעול במקרה של ירי – כמה שיותר תנועה", מספר רב"ט דניאל. "לא פחדתי מעזה, הנגמ"ש הפחיד אותי יותר מהכול".
לאחר נסיעה של עשרים דקות, שתי רגליים יציבות יוצאות מתוך הנגמ"ש אל הקרקע בפאתי העיר עזה. כל כאב או פחד נעלם עם האדרנלין. רב"ט דניאל מסב את גבו מהנגמ"ש, מתמתח ועיניו נעצרות על הבתים ההרוסים של העיר עזה. "הכניסה שלנו הייתה מאוד עמוקה", הוא מספר. "50 מטר ממך אלו כבר הבתים של העיר, הליכה של שתי דקות ואתה שם. אנחנו יורדים ואני כל הזמן מסתכל אל העיר, משהו בעזה עשה לי הקלה, היא הייתה הרוסה וחרבה אבל בעיקר שקטה ונטושה".
המכונה האימתנית של גדודי ההנדסה עומדת שחורה מפיח ליד מפעל הרוס מפיצוצי חיל האוויר. הוא מסב את מבטו במהירות למקום האירוע ומבין שזה הזמן שלו לתרום ולהציל חיים. "ה-D9 היה מסובך בחוטי חשמל, הבנו שהוא נתקע ועל מכסה המנוע נפל עמוד חשמל שגרם לשריפה. הוא היה כולו שחור, ואנחנו במשך שעה מטפסים על המכונה ההרוסה ומנתקים את חוטי החשמל מהברזל כדי שלא יהיה שוב קצר", מתאר רב"ט דניאל. "היו המון אנשים במקום שניסו להוציא דברים מתוך ה-D9 ולטפל בפצועים. אחרי כמה זמן הבנו שאת המכונה כבר אי־אפשר להציל, היא הייתה הרוסה לחלוטין, וכנראה שגם החייל שבתוכה כבר לא בחיים. זה כאב, אבל לפחות היינו שם להציל את החיים של מי שנשאר ולדאוג ששאר הכוחות לא ייפגעו".
"רוב החברים שלי הם לוחמים ממרץ 14' שעדיין נמצאים בטירונות או ג'ובניקים, הם היו בהלם שנכנסתי ורצו לשמוע את כל החוויות", מספר רב"ט דניאל. "זאת גאווה לדעת שאתה היחיד בין כל החברים הטובים שהיית בעזה, ואתה משרת ביחידה כמו פלח"ץ", הוא מסביר. "זה מפריע שאין מודעות ליחידה מחוץ לצה"ל או ביחידות קרביות אחרות ושיש כאלה שקוראים לנו ג'ובניקים. זאת סגירת מעגל אישית שלי וניצחון קטן. הייתי אמור להתגייס לשריון והתעקשתי להגיע לפה. משהו בערכים של היחידה משך אותי, האמנתי בה ועזה זאת רק החותמת שלי שצדקתי".
לאחר הכניסה לעזה, מספר רב"ט דניאל, עברו על משפחתו ימים לא קלים. "במשך חודש אני משקר להורים ואומר להם שאנחנו בכלל תופסים כוננות חילוץ אזרחית ואני נמצא במרכז", הוא מגלה. "כל יום המצאתי משהו אחר, אבל הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי היה לספר הכל להורים. סוף-סוף אתה אחרי זה ויכול לומר את האמת, לפרוק את כל מה שיש לך על הלב. הם היו כמובן בהלם, אבל גם מאוד גאים. אבא שלי סיפר שבאותו היום שנכנסתי לעזה הוא הלך לישון בארבע לפנות בוקר וקם אחרי שעתיים עם מועקה, מזיע, ולא הצליח לישון".
פורצים מקצועיים
גדוד שחר היה גדוד החילוץ וההצלה היחיד שחצה את גבול הרצועה במבצע צוק איתן ולחם ימים ארוכים בין ירי הנ"ט של חמאס לתשובת הפגזים של חיל השריון. במשך שבוע לחמו צוותי חילוץ והצלה מגדוד שחר במרכז הרצועה ובדרומה. בעזרת ציוד החילוץ הייחודי שלהם, הם איתרו מנהרות וסייעו לכוחות כצוותי פריצה. יש לציין כי מטרתם הראשונית של הכוחות הכתומים היא חילוץ תחת אש, אך לאחר מספר ימים בשטחי הכינוס הבינו בגדוד כי עליהם להיות רלוונטיים בסבב הלחימה הנוכחי ולמצוא את הדרך לסייע בתנאים הקיימים. "אחרי שהייתה הבנה בצה"ל שהאיום העיקרי הפעם הוא המנהרות, כל היחידות חיפשו עם מה אפשר לאתר חללים, פירים ומעברים תת־קרקעיים", מסביר סגן מפקד הגדוד, רס"ן שרון. "גם אנחנו הבנו שרלוונטיות זה שם המשחק. יש לנו את האמצעים המתאימים, הפעם הציוד שימש גם למציאת מחבלים ומנהרות", הוא מציין. "לא סתם מפקד חיל האוויר אמר במלחמת יום הכיפורים, 'יחידה שאין לה תכלית במלחמה אין לה זכות קיום'. הוכחנו שאנחנו כאן כדי להישאר".
כשלושה שבועות קודם לכן, אל הרצועה נכנסו שני צוותים של הגדוד: הראשון חבר לכוח של חטיבת גבעתי בדרום הרצועה, והשני פעל במרכז הרצועה, בגזרה של חטיבה 7 יחד עם קורס מ"כים של בית הספר למקצועות החי"ר (ביסלמ"ח). מתחת למבנה מגורים גדול בעיר חאן יונס שבדרום הרצועה, לוחמים מגדוד של חטיבת גבעתי שומעים רעשים. הם חוששים שמדובר בחפירת מנהרה ממש מתחת לראשם העייף, והדבר מונע מהם לישון את השעות המעטות שהלחימה מאפשרת.
"זה היה בלילה השני ללחימה", משחזר סרן ביאני, מפקד פלוגה בגדוד. "דיווחו בקשר שאחת המחלקות שומעת חפירות מתחת לבית בו התמקמה וצוות שלנו יצא לאמת את הנושא. הפעלנו אמצעים שברשותנו, בדקנו בכמה נקודות מסביב לבית ולא היה כלום. זה נתן תחושת ביטחון לחיילים, והם היו יכולים ללכת לישון בשקט".
לדברי סרן ביאני, ההצטרפות שלהם לחטיבת גבעתי העניק לה יתרון רב בלחימה. "כשהיינו בפנים איתרנו מנהרות ופירים בדרום הרצועה", הוא מתאר ומוסיף, "האמצעים שברשותנו, שהפעם שיחקו לטובתנו במציאת חללים של מנהרות ומחבלים מתחת לאדמה", הוא מסביר. המשימות שקיבלו הלוחמים היו מגוונות מאוד, בתוכן גם איתור, חילוץ וסיוע לכוחות. הם מעידים שדווקא במשימות הפריצה הם הרגישו שהוכיחו את עצמם מול שאר הכוחות. "פעמים רבות ברגע שירדנו מה'אכזרית' והתחלנו משימה, הדבר הראשון שהיינו צריכים להשתמש בו היה ערכת הפריצה", מספר הסמג"ד. "היה מקרה שבמשך שעות עמדו לוחמי גבעתי וניסו לפרוץ דלת והם לא הצליחו גם בעזרת ירי. ישר כשהגענו הם ביקשו שנפרוץ עבורם את הדלת על מנת שיוכלו לטהר את הבית. לאחר דקה וחצי כולם היו בפנים".
כל גרם מכאיב
כל יום לחימה בתוך הרצועה לווה בשמש העזתית שהכתה בחוזקה על העורף השזוף של לוחמי החילוץ וההצלה שנשאו על גבם תיקי לאו במשקל הגדול פי שלושה מזה שסוחב לוחם החי"ר שצועד לצידם. "כשאתה בעזה", מעידים הלוחמים, "החול הטובעני והשמש הופכים כל גרם לכואב הרבה יותר, אבל נושכים שפתיים וסובלים בשקט".
לוחמי החילוץ וההצלה משלבים בתפקידם יכולות של חי"ר לצד הכשרת החילוץ הייחודית שלהם, ובעת לחימה, הסגולה היא לשלב בין השניים. "לוחם חילוץ והצלה בעזה צריך לקחת את מה שלמד בהיבט החילוץ ואת מה שלמד בהיבט הלחימה ולחבר את שני הדברים האלה כדי לבנות כשירות ייעודית של חילוץ במלחמה", מסביר מג"ד שחר, סא"ל דודו. "האתגר העיקרי הוא לשנות את התפיסה מחילוץ במרחב אזרחי בו אנו רגילים לעבוד. במקרה של קריסה במדינת ישראל אתה הולך להביא כלי וחוזר, כאן יש צורך בליווי של מספר לוחמים לכל תזוזה שלך ואם לא תעשה את זה – תיחטף", הוא מתאר. "בעזה אתה עובד עם אפוד קרמי וקסדה שמאוד מקשים, אתה צריך להכיר את כל כלי הרק"ם, ולדעת לחבור מבצעית לכוח. בעזה חבשנו את הכובע הירוק שלנו במובן הצה"לי של המילה. אתה יורד מהווסט הכתום וחייב להבין בדברים כמו חי"רניק מצד אחד, ולהתמצא בתחום החילוץ מצד שני. להיות גדוד כתום בעזה לעומת הירוקים זה עולם אחר".
בעוד מספר מצומצם של צוותים נשלחו אל השכונות ההרוסות של עזה, שאר הכוחות של גדוד שחר תפסו כוננות חילוץ באזור סביב הרצועה. "אחרי שבוע במבצע, הגדוד לקח אחריות על תחום החילוץ האזרחי בקיבוצים בעוטף, שדרות ונתיבות", מסביר סא"ל דודו. "מעבר לזה, הייתה לנו אחריות מלאה במקרה של אירוע קריסת בית על לוחמים בתוככי עזה. הבנו שככל שהמבצע מתקדם, הצורך בצוותי חילוץ עולה פלאים. אם צה"ל היה עובר את הכפרים ואת פאתי הערים הגדולות, לא היינו יושבים לרגע".
ברוכים הבאים לעזה
בשבוע האחרון של הלחימה הקרקעית, לוחמי חילוץ מפלוגת רותם ולוחמי קורס מ"כים של ביסלמ"ח חוצים את הגבול לעזה בשיירה ארוכה. המשקלים הכבדים מותירים סימנים אדומים כואבים על הכתפיים בעודם עוברים את החולות והבתים כדי להגיע אל מרכז הרצועה. "האוטובוס הוריד אותנו בנקודת היערכות ממנה צעדנו אל הגבול. אתה חוצה אותו ולרגע חושב שהנה הגעת וזה נגמר – אתה בפנים", משחזר סמ"ר נתן, קשר הסמג"ד. "אבל הדרך ארוכה ואתה מרגיש כל צעד. זו הייתה הליכה עם משקלים עצומים וחול עד הברכיים, אתה מותש ואפילו לא הגעת לעזה. עם כל צעד אתה קולט שאתה יותר ויותר בפנים, רואה את הצפיפות של הבתים ואיך הנוף משתנה. בהתחלה יש רק חול, ואז אתה נכנס פנימה ומתחיל לשמוע בומים ופגזים", הוא נזכר. "זה היה הוולקאם שלנו".
סמל חכים, לוחם בגדוד, נזכר ברחובות ברצועה. הוא מספר על הסמטאות הצפופות שהיו שם, שהזכירו לו את הבית בדליית אל כרמל. בשונה מזיכרון הילדות, הכפר בעזה היה ריק ונטוש. רק המבנים הקטנים רמזו על החיים שהיו שם קודם. את המראה הזה, הוא מספר, לא יוכל לשכוח. "עזה יותר גרועה ממה שדמיינתי", הוא קובע. "אני זוכר שכונה של בתים הרוסים, הכול מלא תרנגולות ועזים ברחובות. פעם זה היה כפר כנראה, אבל עכשיו כל מה שראיתי היה חמור מת באמצע הרחוב ועץ יוצא מתוך חניה של בית", הוא מתאר. "בפנים הכול הופך לשגרה. טיל עובר לידך, מטוסים מעליך, ואתה מתרגל לחיות ברעש הזה. בהתחלה אתה נבהל מכל פיצוץ אבל אחרי חמש דקות, כשאתה מקבל את הכאפה הראשונה, האוזניים כבר לא כואבות. בפעם הבאה שתלך לישון, רק הקריאה לצאת לתקיפה תעיר אותך".
"חבר טוב שלי, גולדין, כנראה נחטף"
הלוחמים זורקים את עצמם לדקת מנוחה על רצפת בטון בבית בחאן יונס זורקים עצמם החיילים לדקת מנוחה, הווסט הקרמי מקשה עליהם ליישר את הגב והם נשענים בזהירות על כפות הידיים. לפתע צלילים ממלאים את החדר הגדול בבית, מתחברים למנגינה ומחליפים את הדי הפיצוצים. רעד קל חולף בלבם, אלו צלילים של בית. "היינו במעגל גדול וכולם פשוט ישבו ושתקו, הרדיו היה על גלגל"צ והיו שירים שהוקדשו לחיילים שבפנים. 'בוא הביתה', שלמה ארצי, יובל דיין וכאלה. שירים כבדים של בית וגעגוע. לכל החיילים היו דמעות בעיניים, אז ישבנו שם במשך דקות ארוכות ושקטות מאזינים להקדשות של אמהות החיילים בטלפון, ונזכרים בבית שלנו", מספר סגן רונן, קצין הרפואה של גדוד שחר שהצטרף לגדוד מחטיבת גבעתי.
בוקר יום שישי, הפסקת אש מוכרזת בשני צדי הגבול. ההודעה מגיעה גם למכשיר הקשר של מ"פ בגדוד של חטיבת גבעתי שמודיע לפלוגה כי בקרוב ייצאו להתרעננות של 72 שעות. כמה שעות לאחר מכן האווירה משתנה לחלוטין. החטיפה של סגן הדר גולדין ז"ל משנה את כללי המשחק. "היינו אחרי לילה עם שתי שעות שינה בחאן יונס", משחזר סגן רונן. "המ"פ כינס את כולם באחד החדרים והודיע, 'אני יודע שכולכם עייפים הייתם צריכים לצאת, אבל חבר טוב שלי, גולדין, כנראה נחטף. אנחנו נשארים פה כדי למצוא אותו, ואנחנו נמצא אותו'", הוא ממשיך. "היינו עייפים ומותשים, כולם רצו לצאת, אבל ברגעים כאלה אתה מבין שיש לך קודם כל משימה לבצע. אלו אנשים שהכירו אותו, הוא היה מגבעתי והם כמו אחים. ישר כל העייפות נעלמת ודהרנו בשיירה לרפיח, כדי להחזיר אותו. לרגע הרגשתי כאילו אנחנו חוזרים לגלעד שליט, רק שהפעם המצב יותר קשה, יש לנו גם יותר מששים הרוגים".
עכשיו, כשחזר לחיק הגדוד והגזרה החמה באיו"ש, הזמן הפנוי מתיר לסגן רונן לעכל את שעבר באותם ימים בדרום. איך המציאות משתנה בדקות, איך מעירים אותך בשלוש לפנות בוקר לתקיפה ואיך נשמעים הבומים מבטן האכזרית הממוגנת. "החיים עוברים מהר בעזה ואז אתה יוצא ומתחיל לגלגל את הדברים בראש, ופתאום האסימון יורד. יכולת למות, היית באמת בסכנת חיים", הוא מתאר. "ירו עלינו RPG לכיוון האכזרית בחאן יונס וכשהגענו לבית, המפקד אמר שהטיל פספס אותנו ב־15 מטר. רק בחוץ אתה מבין שיכולת ללכת מהעולם. בפנים צפוף ומלא חול, ויש לחץ בין הלוחמים שמתחילים לריב ואז משלימים, לא כי הם כועסים באמת אלא כי צפוף וחם ומגרד עם הקרמי והווסט. אתה משתגע", הוא משחזר באטיות. "עכשיו אני מתחיל להעריך דברים קטנים. לפני רגע הייתי בצפיפות ועכשיו יש לי מקום לנשום, זה משמעותי".
עמוד הפייסבוק של עיתון "במחנה"