סודות המעקב נחשפים: כך עובדת יחידת הגששים

בחודש אפריל 2004 יצא כוח של צה"ל לעוד סיור שגרתי בגבול לבנון. הלוחמים נעו בכלים ממוגנים לאורך הגדר ובראש הכוח צעד הגשש רס"ל עלי ג'אבר. ג'אבר היה אז בן 41, אב לשישה, ועם ניסיון מבצעי של שנים רבות, ניסיון שהוכיח את עצמו. הגשש חד העין הבחין שמשהו בציר שונה – אחד הסלעים נראה חשוד בעיניו. "ראיתי סלע מוזר בצבע חום ונדלקה לי נורה אדומה", סיפר אז ג'אבר בהודעה שפרסם דובר צה"ל. "כשהרמתי משקפת ראיתי עלים זרוקים מסביב וגם את העינית של קרן הלייזר. מיד התרעתי על המטענים והעברתי דיווח מדויק תוך כדי הברחת החיילים". ג'אבר חשף לא פחות משלוש זירות מטענים וללא ספק הציל את חיי הלוחמים. באותו הזמן הוא העדיף לשמור על צניעות ולהדגיש שעבודת הגששים לעולם אינה נגמרת: "אני מאוד מרוצה אבל אסור להיכנס לשאננות כי כל יום זה עולם חדש. אני חושב כל הזמן מה לעשות כדי לחסוך בחיי אדם".

יחידת הגששים של צה"ל מורכבת מכמה מאות לוחמים, רובם המכריע בני העדה הבדואית. בכל יום ובכל מזג אוויר הם יוצאים למשימה חמושים באפוד מגן קל ורובה M-16 ובעיקר בחוש ראייה מפותח. הם מסיירם בכל הגבולות ארצנו בחיפוש מתמיד אחרי מחבלים ומבריחים. גם בימים שבהם ישראל משגרת לחלל לוויינים עתירי טכנולוגיה, ומכניסה ליחידות מערכות שו"ב מתוחכמות ואמצעי תצפית מתקדמים, אין תחליף לעין של הגשש.

לאורך השנים הם ספגו לא מעט אבדות בשדה הקרב, בין אם פעולת בט"ש או הובלה של כוחות במבצעים גדולים, ובנוסף נאלצו להתמודד עם יחס שלילי אותו ספגו בביתם ותדמית שלילית שלרוב אינה מוצדקת. ועדיין – "המדינה וחיי החיילים לפני הכול", כפי שהם עצמם מספרים. יצאנו לפגוש את הגששים של אוגדת עזה שמת מודדים עם איום המטענים והמנהרות ושוחחנו עם מפקד יחידת הגששים של אוגדת איו"ש וגם עם זה של לבנון. ניסינו להבין מה הסוד שלהם, מה הם רואים בעקבת נעל רגילה שהאדם הרגיל לעולם לא יראה. התשובה, כפי שלמדנו, היא שהרבה מאוד.

"אני יכול לדעת אם המחבל צולע ואם יש לו משהו על הגב"

רצועת עזה רוויה באמצעי תצפית ומודיעין הנשלטים מחמ"לים מתקדמים ועדיין אף כוח לא יתקרב לגדר בלי גשש בראש. מדובר בגבול מסוכן והגששים שם נחשבים למטרת איכות עבור הצלפים וחוליות הנ"ט של ארגוני הטרור. אני פוגש אותם במהלך פעילות מבצעית על הגדר ומרגיש שלא צריך להיות מומחה צבאי גדול כדי להבין את גודל הסכנה. מהמקום בו היינו ניתן לראות את קו הבתים הראשון של העיר עזה כמו גם השדות של החקלאים. כל חלון כזה וכל תלולית עפר יכולים להסתיר מחבל עם רובה או כזה שמפעיל מטען מוסתר.

"הגשש זה מקצוע שחיים מילדות, רועי צאן שגדלו בחוות והלכו אחרי עזים וגמלים. אנשים שחיים את השטח", מסביר רס"ן מונזר סאווידן אל הראמשה, קצין הגששים של החטיבה הדרומית. "למרות שהמסורת שלנו הולכת ונעלמת, עברנו לגור בערים וכפרים יותר מפותחים, עדיין יש את המסורת וגם את הצאן. הגשש מגיע עם החוש הזה ואנחנו מפתחים לו אותו עוד יותר כולל את העבודה עם שאר כוחות הצבא".

הוא מסביר שיחידת הגששים עובדת בעיקר על הניסיון. הגשש שמסיים טירונות עובר קורס של ארבעה חודשים ובהמשך צובר שלבים מקצועיים. פה נשאלת השאלה מה הסוד שלהם, מה הם רואים ומבינים שהאדם הרגיל לא רואה? "מה שאני רואה ואתה לא זה העקבות. על פי זה אני יכול לדעת מתי הוא חצה את הגדר, לפי הצל והשמש ומשקעים אני יכול לדעת אם הוא צולע, אדם צולע מכניס את הרגל הבריאה עמוק יותר לקרקע. אני יכול לדעת אם הוא סוחב משהו על הגב ולאן הוא הולך".

מדהים לגלות שעל פי העקבות הגששים יכולים לגלות האם מדובר במסתנן עבודה או במחבל, האם חדר למטרת עבודה או לביצוע פיגוע. "אפשר להבין הרבה מהעקבות רק צריך לדעת לנתח אותה. בן אדם שחודר ועוצר, מאט ומשנה כיוון, משהו שרואים על פי עקבה, אני מבין שהוא חשוד יותר מזה שחצה והלך רגיל. שהוא מחפש יעד שהוא חושב ועצר לתצפית. בן אדם שהולך רגיל אנחנו מבינים שהוא לא יודע לאן הוא הולך והוא נכנס לחפש עבודה".

בארגוני הטרור של עזה מנסים לטשטש את העקבות כדי להטעות את הגששים, לרוב ללא הצלחה. "יש כל מיני שיטות למשל אנשים שחוצים עם ספוג על הנעליים, יותר נדיר זה כאלה שחוצים עם נעלים ששמו למטה עור כבש. יש כאלה שמנסים לטשטש עם ענף שזה הכי נפוץ פה בגזרה. לגששים אין שום בעיה לעלות על זה וכל שינוי בקרקע קופץ לנו לעין. ישר אתה מבין שמשהו לא בסדר".

כבר 15 שנים שהוא בצבא. את דרכו החל כלוחם בגדוד הסיור המדברי שם התקדם עד לתפקיד הסמג"ד. בשנה האחרונה הוא קצין הגששים של החטיבה הדרומית וכפי שהוא מעיד לא מעט השתנה לאורך השנים.

"דבר ראשון האויב הולך ומתעצם ומשנה את אופי הפעילות שלו. פעם רוב מי שחצה היו אנשים שמחפשים עבודה אבל היום אנחנו מתייחסים לכולם בחשדנות. גם איום המנהרות גדל באופן משמעותי וגם שם יש לנו תפקיד מאוד פעיל וחשוב. זה מגיע בזכות זה שאנחנו מבחינים בהבדלים שנוצרים בקרקע ועוד כל מני סמנים שרק הגשש רואה. גם איום המטענים הולך וגובר ואנחנו מצליחים לעלות עליהם במאה אחוזים".

הוא מספר על מקצוע מסוכן מהסיבה הפשוטה, "אנחנו בחוד החנית ותמיד הולכים בראש הכוח. הגשש נחשב לחלק בלתי נפרד מההגנה וזה משהו שחייבים להבין. למרות כל הטכנולוגיה אין תחליף לעיניים. כי לתצפית יש כל מני גורמים משפיעים, מזג אוויר או לילה וערפל, על העיניים של הגשש כמעט שאין השפעה אבל יותר חשוב זה יכולת הניתוח של הגשש. כי מלבד העקבה אני יודע אם זה שתיים או אחד ולהבחין מה המטרה, ממש לתת תמונת מצב על הבן אדם".

מרדף של עשרות קילומטרים

אני שואל את רס"ן הראמשה על מספר האירועים שיצא לו לסכל, מטענים או פיגועים. "מזמן הפסקתי לספור", הוא עונה בלי שמץ של שחצנות. לרוב אנחנו לא שומעים על זה אבל הגששים של עזה חשפו כמות אדירה של מטענים והצילו פלוגות שלמות של חיילים.

מעבר ליכולת שלהם לנתח עקבות יש לגששים תורת עבודה מאוד מסודרת המשלב תו"ל צבאי עם יכולת בדואית עתיקה. כדי להבין איך זה עובד החזרנו את רס"ל חליל סראייה מהפזורה הבדואית ליד כסיפה שנתיים לאחור, לאירוע שהחל בגבול והסתיים ליד באר שבע.

"היינו בסגירת ציר וזהינו עקבות שניסו לטשטש על הגבול", מספר חליל. "אמרתי למפקד זה לא מסתנן, זה בן אדם שמבין ומנסה להטעות את הגשש. התחלנו מרדף שהגיע עד רמת חובב ומשם המשכנו לכיוון באר שבע. היה לנו ברור שזה בדואי מצרי שיודע את העבודה ואיתו בן אדם מעזה. זה נמשך עשרות קילומטרים ומה שעשינו זה חיתוכים. אני הולך על העקבות וקצין הגששים עם תגבור של עוד גששים הולך לעומק. אני אומר לו איזה נעליים מדובר ואיך נראות העקבות. הוא מוצא את זה בעומק ואז אני מדלג אליו וממשיך על העקבות. כשהוא מוצא שוב את העקבות אני מדלג אליו שוב ככה עד שסגרנו עליהם ותפסנו אותם".

חליל, כמו כל הגששים, כבר הספיר לחשוף לא מעט מטענים אחד מהם היה מטען גחון גדול ממדים. "היינו בפתיחת ציר ממש פה איפה שאנחנו נמצאים עכשיו. זהינו משהו חריג וקצין הגששים אמר יש פה מטען גחון. ראינו את השינוי באדמה ואת העקבות והיה לנו ברור שיש פה מטען. סמנו את המקום והמשכנו עד להפעלת נוהל שיש בנושא ובאמת כשהגיעו הכוחות מצאנו במקום מטען גחון גדול".

רס"ן מונזר הוסיף, "בשביל זה יש גששים והם מכירים את השטח הכי טוב. חשוב להגיד שהגשש הוא מוקד ידע בגזרה. כל הכוחות מתחלפים פה כל כמה חודשים אבל הגשש נמצא פה שנים וחי את המקום, זה הבית שלו".

הגששים של איו"ש: מרדפים אחרי מפגעים

בעוד שברצועת עזה עיקר ההתמודדות של הגשש זה עם מטענים ומנהרות עיקר העבודה של הגששים באיו"ש זה לחשוף מפגעים נמלטים, חוליות ירי, זוקרי אבנים בקת"בים ומטענים. הראשונים שהוקפצו אחרי הפיגוע בו נרצח סנ"צ ברוך מזרחי היו הגששים שנשלחו לגלות את עקבות המחבל. גם אם לא תפסו אותו הם אלה שנתנו לשב"כ כיוון חקירה ראשוני אחרי שאמרו לרכז כמה היו ובאיזה כפר הסתיימו העקבות.

רס"ן מחמד מזאריב מבית זרזיר, קצין הגששים של חטמ"ר יהודה, הוא ללא ספק המסורת של הגששים. מזאריב הוא אחיו של הגשש והלוחם עמוס ירקוני, מייסד יחידת הגששים. לצה"ל התגייס ב-1995 ונשאר בשרות למרות שנפצע בעבר ממטען שהשאיר רסיסים בגופו.

"כללי המשחק אצלנו שונים לגמרי", מסביר מזאריב. "בעזה יש לך גדר וציר טשטוש מסודר מה שמתחם ל את אזור הפעילות. בגזרת איו"ש אין את זה וסומכים על דבר אחד וזה הגשש. לא מעט בקת"בים ואבנים נזרקים על חיילי צה"ל ואזרחים, לא מעט הנחות של דוקרנים על הצירים ורק לפני יומיים היה לנו אירוע בגזרה (פיגוע ירי) ומי שייתן למפקדים את מה שקורה בשטח זה הגשש. הוא ידע להגיד מאיפה הגיע החוליה, כמה אנשים, האם ישבו בשטח לפני וכמה זמן ישבו אפילו האם תכננו את זה לפני. על פי העקבות אני יודע מה הוא חשב בכלל ולמה הוא התכוון".

לרס"ן מזאריב יש סיפור חיים ממנו ניתן להבין איך נולד הגשש ואיך הוא מפתח את היכולות שלו. "יכולות שלילד בצפון תל אביב לא יהיה בחיים", אומר מזאריב. "יש לי שש אחים שהם גששים. כשהייתי חוזר מבית הספר אמא שלי הייתה מסדרת אוכל ואומרת לי שהאחים שלי במרעה ושאני אעביר להם את האוכל. שאלתי איפה הם והיא רק הצביעה לי על הכיוון. אז כילד הסתכלתי על העקבות של אח שלי, מאיפה שיצא מהדיר, והולך על העקבות. בדרך הייתי עולה על עקבות של רועה אחר וגם רואה עקבות שלו מאתמול ושלשום, ככה לומד את ההבדל בין עקבה טרייה לישנה וככה נולד הגשש".

כמו בעזה גם באיו"ש יש לא מעט אמצעי תצפית מתקדמים וגם שם המילה האחרונה, בעצם הראשונה, היא של הגשש. "הביאו כל מיני אמצעים משכוללים וזה טוב. אבל לפעמים אין חשמל, האמצעי לא יזוז ממקום למקום כמו הגשש והוא לא ידבר אליך. זה טוב ומעולה אבל רק הגשש ידבר אליך וינתח לך את המצב. אני יכול להגיד שאצלנו היו לא מעט אירועים ואיך שהגיעו הגששים הם אמרו בדיוק מה קרה באופן מדויק. באחד האירועים הם הגיעו לרמה של שני מבוגרים ילד ואישה. צחקו על הגשש אבל אחרי שהם נתפסו גילו שהגשש צדק. לאישה יש הליכה שונה ובדרך כלל גם נעליים שונות".

רס"ן מזאריב מדגיש: "הפחד שלהם זה הגשש והם יודעים שאם הגשש עלה על העקבות שלה תוך חצי שעה, שעה, הם בידיים שלנו. כדוגמה הוא מביא אחד ממאות אירועים בהם השתתף בעבר. "היה לנו אירוע שאני לא אשכח. עלינו על עקבות באזור שבו עוברים הרבה מאוד מסתננים. אבל מיד היה לנו ברור שזה לא מסתננים שחדרו מחבלים וזה מה שדיווחנו. כולם שאלו איך ידעתם שזה מחבלים ולא מסתננים. אז דבר ראשון ראינו שזה נעל מידה 44, זה בחיים לא יהיה בדואי כי להם יש מידה 41 גג 42. גם מסלול ההליכה שלו היה על מקומות גבוהים וזה מראה שהוא לא מכיר את השטח ורוצה לדעת איפה הוא נמצא, שהוא מחפש אורות כי הוא רוצה להתקרב למקום מיושב. מי שמכיר את השטח היה הולך בנחלים ומקומות נמוכים כי הוא מכיר את השטח ולא צריך את האור. הגענו אל מה שבאמת היה חוליה של מחבלים וחיסלנו אותם".

גזרת לבנון: גבול שבוער מתחת לפני השטח

רס"ן פיראס גדריר, קצין הגששים של חטיבה 300, מתגורר בכפר הבדואי דיר אל מכסור ומשרת בצה"ל כבר 16 שנים. למרות שבבעלותו בית פרטי עד היום יש לו אוהל בדואי מסורתי. "זה שם מקום המדינה ועד היום גרים שם חלק מהדודים שלי וסבתא שלי", מספר רס"ן גדיר. הוא מגיע ממשפחה שרובה משרתת בכוחות הביטחון ובעבר שירת כגשש גם בגזרת איו"ש בעזה ובגבול מצרים.

"אני משרת בגבול הצפון מאז שנת 2008, גבול שנראה שקט אבל בעצם הוא בוער מתחת לפני השטח. מרבית הפעילות שלנו זה לחשוף את מה שרוב האנשים לא יכולים לראות. העקבה החדשה, הסימן החדש וההתקרבות של הצמד השני לגדר. את המבריח הפלילי שאנחנו יודעים לחבר לפח"עי כשאנחנו מתמודדים גם עם הצמחייה של הצפון שלא קיימת בשאר האזורים ומאוד מאתגרת את הגשש".

על הפעילות שלהם בגבול הצפון אמר "אנחנו עושים פעילות בט"ש רגילה אבל נלוות לזה פעילות אחרת שבה אנחנו מנסים לעלות על הסימן הקטן הזה שמלמד על מישהו שמנסה לחדור את הגבול". כשאני מנסה להבין מה זה הפעילות האחרת הוא מסרב לפרט אבל ברור שמדובר בפעילות עם סיכון גבוה. "להערכתי המפגעים בצפון, המבריחים, חוששים מהגשש הרבה יותר מאשר אמצעי התצפית המתקדמים. הם יודעים שהגשש יודע לנתח את השטח ולהבין את תמונת המצב. הגשש דובר ערבית ואפשר להבין שזה ראש ערבי שיודע להיכנס לראש ערבי ולזה יש יתרון גדול".

הוא מציין כי עבודת הגשש לעולם אינה נגמרת גם בימי החורף הקשים והסוערים של הצפון. שגם בימים כאלה האויב לא מפסיק לנסות אותם ומעריכים שגם שם קיימת סכנת המנהרות. "האויב מנסה אותנו כל הזמן" הסביר מבלי לפרט, "ואנחנו עושים פעולות מנע וסריקות. אנחנו לא מתעלמים מהמציאות ומעריכים שגם פה בצפון יש מנהרות שזה עוד איום שאנחנו לוקחים בחשבון. אני לא חושב שצריך להיות גשש כדי למצוא מנהרה ולא נפרט מעבר. אבל בעיקרון צריך לדעת להבין את השטח ולנתח אותו כדי למצוא את הסימנים למנהרה".

"מדינת ישראל יכולה לישון בשקט"

ניתן להגיד שהגששים של צה"ל עובדים בתנאים קשים שלא קיימים ביחידות אחרות. במקום המגורים שלא יש לא מעט אנשים שלא מקבלים ברוח טובה את הגיוס שלהם לצבא. הם נאלצו לספוג לא מעט כתבות שליליות גם מהתקשורת, לרוב שלא בצדק, ולא פעם לספוג סטירות מהמערכת אליה הם שייכים. רס"ל עלי ג'אבר, מהסיפור איתו פתחנו את הכתבה, פוטר ארבעה חודשים אחרי שהפך ליקיר הצבא רק בגלל קיצוצים, "והיו מקומות אחרים לחסוך בהם כמו למשל גששים צעירים בתפקידי מנהלה", ציינו אז ביחידה. ולמרות הכול הם ממשיכים לסכן את חייהם. לספוג הרוגים ופצועים ולהציג פטריוטיות ישראלית בלתי מתפשרת.

רס"ן פיראס גדיר, קצין הגששים של חטיבה 300, מציין שלא מעט חיילים בצה"ל ואזרחים חייבים את חייהם לגששים. "הגשש הוא זה שאומר בבוקר למח"ט וזה שמעליו שהציר פתוח ואפשר לעבוד בשקט. זה אדם שרץ בראש הכוח ועובר הרבה מאוד ימים והכשרות. לא מזמן היה לנו יום מנהרות ועוד שבוע סדנה שתתמקד באיום המטענים שהולך וגובר". ומעל הכול הוא מסכם, "מדינת ישראל מוקפת בגבולות, ובכל בוקר גשש כזה פותח את הציר ובערב סוגר אותו, ואז אומר - 'מדינת ישראל הכול בסדר, את יכולה ללכת לישון בשקט'".