לוחמי יחידת דובדבן שהגיעו להשתתף במרוץ השנתי של צה"ל, לא ממש התרגשו משמות כמו סיירת מטכ"ל או שייטת 13. כיאה לאירועים מהסוג הזה, מפקד היחידה נאם בפני הלוחמים על מסורת וגם כבוד היחידה, והלוחמים, שהגיעו על תקן אצנים, גילו "דבקות במטרה" וקטפו את המקום הראשון. הגביע הועבר למשרדו של מפקד היחידה, אשר ידע שמי שעזר להגיע להישג הוא ה"אס" של היחידה, סמ"ר מתוקו.
מתוקו הוא מסוג האנשים שסיפור החיים שלהם יכול בקלות להפוך לספר דרמה בן מאות עמודים, או סרט אקשן ששמור רק למי שמגיע לחוד החנית. הוא איבד את היקר לו מכל, עלה מארץ רחוקה, אבל החליט שלא להיכנע לגזרות החיים, סימן לעצמו מטרה, וניצח. השבוע הוא סיפר לאתר פז"ם על דרך חייו שהחלה באתיופיה, עברה דרך אתר קרוואנים מוזנח, המשיכה דרך יחידת העלית דובדבן והסתיימה בניצחון גדול שמסמל לא מעט את האדם, ואת היחידה בה הוא משרת.
הילד היתום מאדיס אבבה
תפסנו אותו לשיחה כשהיה במהלכו של עוד אימון אינטנסיבי ביחידה. כשאמרתי לו שהכתבה תהיה תרוץ טוב להתחמק ולנוח ענה בלי לחשוב, "מה פתאום. אנחנו בעד אימונים". ברקע נשמעו קולות של ירי מהיר, עדות למה שהוא מפסיד בזמן שאנחנו מדברים.
סיפור חייו החל לפני 21 שנים בעיר אדיס אבבה, בירת אתיופיה. עיר צבעונית במיוחד, אולם גם כזו שנחשבת לענייה וצפופה. הוא עצמו כמעט שלא זוכר את החיים ההם. "לארץ עליתי בגיל חמש ולפני שעלינו ההורים שלי נפטרו. אמא שלי ואחר כך אבא שלי. אחי הגדול לקח על עצמו את הגידול שלנו, שזה משהו מאוד מורכב".
האחים היתומים עולים לארץ ישראל כאשר המדינה משכנת אותם באתר קרוואנים סמוך לנהריה. לא בדיוק המקום הכי סימפטי לגדל בו ילדים, בטח שלא ילדים יתומים. כשהוא רק בן חמש מתוקו כבר מבין שהוא צריך להיות ילד אחר. אין לו את הפריבילגיה להיות ילד מפונק כמו כולם. "אח שלי לקח עלינו אחריות בגיל מאוד צעיר. רק בן 18 וכבר לקח אחריות על ארבע נפשות. כבר בגיל הזה הבנתי שאני לא יכול להתנהג כמו ילד מפונק שדורש כל מה שהוא רוצה. בגלל שהבנתי את המצב הייתי מאוד בוגר ביחס לגיל שלי".
מתוקו לא רואה את עצמו כסמל אבל הדבקות שלו בחיים, בעיקר ההצלחה, יכולה להיות מודל עבור רבים. מי שגדל ללא הורים, באתר קרוואנים ולאחר מכן בדירה קטנה בעיר חיפה, משקיע בלימודים שלו ומסיים תיכון עם בגרות מלאה. הוא לא מסתפק בזה וגם מתקבל למכינה קדם צבאית הנחשבת למבוקשת, אחרי שעבר מבחני קבלה מאתגרים. על תקופת המכינה אמר, "אלה היו ימים מאוד יפים. טיילתי ולמדתי, תקופה שהייתה עבורי חוויה מאוד משמעותית".
כשהגיע לגיל גיוס היה לו ברור שהוא רוצה להיות הכי קרבי שאפשר. בתחילה רצה ללכת לשייטת 13, "כי זה מה שהכרתי באותם ימים מהאינטרנט ושיחות עם חברים. את דובדבן לא הכרתי אז. הלכתי ליום סירות ולגיבוש שייטת ועברתי אותו בהצלחה". עבר, אבל הבין שהוא לא מסתדר עם הים כמו שחשב. צה"ל נתן לו את האפשרות לבחור אם ללכת לאגוז או ליחידת דובדבן, רק אז נחשף מתוקו ליחידת המסתערבים והחליט לבחור בה.
למרות שעבר בהצלחה את הגיבוש לשייטת הוא נאלץ לעשות גיבוש חוזר ליחידת דובדבן. "הם לא וויתרו על הגיבוש", אמר. "דובדבן יותר משכו אותי וזה נשמע לי מאוד מעניין. הגיבוש היה מאוד קשה, גם בהשוואה לשייטת. שניהם קשים ומורכבים כשבשייטת יש יותר מסעות ובדובדבן אתה כל הזמן זוחל, זחילות בלי סוף". כמובן שהוא מסיים את הגיבוש בהצלחה ומתקבל ליחידת המסתערבים המפורסמת של צה"ל. פתאום מתוקו הרגיש שהוא חלק מסרט אקשן הוליוודי.
מסלול הכשרת לוחם בדובדבן נמשך שנה וחודשיים. תקופה מתישה במהלכה הם עוברים הכשרה כלוחמים נגד טרור וכמובן כיצד להיטמע בלב האויב מבלי להתגלות. שאלתי אותו האם אז, כשעמד גאה על מגרש המסדרים וזכה לקבל את סיכת הלוחם של היחידה גם חשב על הוריו. "אבא שלי נפטר כשהייתי בן שלוש ואמא שלי עוד לפני. בסוף הדמות שבחיי זה אחי הגדול והוא היה ממש גאה".
"אני עושה דברים שראיתי בסרטים של אקשן"
מתוקו נמצא במצב שבו לא מוצאים את עצמם רוב חיילי צה"ל – מצד אחד חייל בודד, מצד שני לוחם משרת ביחידת עלית ומסכן את חייו במבצעים מסווגים. "היום אני חי את זה ובשבילי זה שגרה, מגניבה אבל שגרה. אבל סיום המסלול היה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיים שלי. קרעת את עצמך כדי לעלות ליחידה ולהגיע לפלגת הלוחמים, וכשזה קורה, כשאני מסתכל על זה מבחוץ, אתה מגלה שירות מעניין עם אנשים מדהימים ומשתתף במעצרים במקומות צפופים ומסוכנים. הרבה פעילות מיוחדת, בטח החלק שמסתערבים. אתה מרגיש חלק מסרט".
גם אחרי שהפך ללוחם מתוקו משתתף באימונים קשים של היחידה וצובר עוד הכשרות בתחום. מדובר באחת מהיחידות המבצעיות בצה"ל, כך שהמבצע הראשון של המסתערב הצעיר היה רק עניין של זמן. המבצע עצמו, כמו רוב מבצעי היחידה, מסווג. אבל מתוקו מספר שזה רגע "מרגש וגם מפחיד. אתה יודע שזה לא אימון. הפעם זה הולך להיות הדבר האמיתי. אני זוכר שבכפרים עצמם היה לי את הריגוש של לוחם חדש שעושה את זה בפעם הראשונה. שילוב של כיף, אדרנלין ופחד", הוא נזכר.
יש רגעים, במיוחד בהתחלה, בהם הוא משתתף בפעולות ולא מאמין שזה הוא שנמצא שם. מתקשה להאמין שזה הוא שמחופש וחודר ללב אוכלוסייה עוינת. "זה תחושה שמאוד קשה לי להסביר. אני עושה דברים שראיתי בסרטים של אקשן, פתאום זה אני שנמצא שם. זו תחושה שלא כל אחד זכה להרגיש אותה ואני מאוד שמח לקחת חלק בזה".
בשנים האחרונות יחידת דובדבן לקחה חלק במאות פעולות שרובן לא הגיעו לידיעת הציבור. מעצרים של מבוקשים, איסוף מודיעין והרבה מאוד סיכולים של פיגועים – ולמתוקו יש חלק מאוד נכבד בפעילות הזו, שעל רובה אסור לנו לספר לכם. היחידה גם לקחה חלק פעיל מאוד במבצע שובו אחים, אבל אין ספק שמבצע צוק איתן היה לפרק המיוחד של דובדבן. מתוקו שהיה רגיל למבצעי עקיצה מהירים וחשאיים מצא עצמו, יחד עם חבריו, במלחמה של ממש.
"בכלל לא חשבנו שניכנס לעזה ונשתתף במלחמה", הוא מספר. "זה לא בדיוק הפעילות של דובדבן. אנחנו מוכוונים יותר לפח"ע ולאיו"ש כשעזה זה לא בדיוק העסק שלנו. כשהמלחמה הגיעה לשבוע השני והשלישי התחילו דיבורים שגם אנחנו נשתתף. ואז הגיע הפקודה לרדת לעזה והבנו שהיחידה תיכנס פנימה. בשלב הזה כולם התרגשו. גם מזה שנפגוש חברים מיחידות אחרות שכבר נמצאים שם. וגם מזה שנעשה משהו מאוד גדול ורציני. שונה מאוד ממה שעשינו עד אז".
"פתאום אנחנו בתוך מלחמה אמיתית"
הוא זוכר היטב, וסביר להניח שלא ישכח, את הלילה הראשון שנכנס לעזה. לוחמי דובדבן רגילים לבצע מבצעים שקטים וחשאיים. הם רגילים להיכנס לבד ללב השטח של האויב כשצה"ל הגדול מגבה אותם, אבל מבחוץ. פתאום הם נכנסים ברגל לשטח האויב כשמצד אחד עפות עשרות רקטות של חמאס ומהצד השני סובבים אותם עשרות טנקים, מטוסי ומסוקי קרב בשמיים.
"זו הייתה מלחמה, ממש מלחמה", נזכר מתוקו. "כלוחם אני יכול להגיד שלחימה זה כביכול משהו שנראה מובן מאליו. לא מתרגש יותר מדי. אבל שם זה היה שונה. פתאום אתה שומע טנקים יורים ורואה הפצצות של מטוסים, משהו שאנחנו ביחידה לא רגילים אליו. לנו יש מבצעי עקיצה ויציאה. גם אנחנו לא רגילים למבצעי לחימה שנמשכים מספר ימים. אני זוכר חזק את הלילה הראשון כשאתה לא יודע מאיפה יצוץ לך המחבל או המחבלים שאתה לא יודע איפה הם ומתי יבואו".
הוא מספר איך בשעות הלילה הראשון הוא חשש, אפילו פחד. הסביר איך הם היו צריכים לעשות שינוי מחשבה של ממש כדי להתרגל למלחמה. כשעלה אור היום, כמה שעות ספורות אחרי ליל הפחד הוא וחבריו כבר היו מוכנים למלחמה. וזו הגיעה אליהם בכל העוצמה.
"נכנסנו ללחימה ובימים הראשונים ספגנו ירי מרחוק. ההתקלות הראשונה שלנו הייתה ביום החמישי ללחימה. עד היום זה ההיתקלות הכי רצינית שהייתה לי". זה קרה כשהכוח של דובדבן התקדם בשטח יחד עם טנקים וכוחות של הנדסה. RPG נורה לעבר אחד הכלים ופצע מספר לוחמים. "זה קרה בשטח בנוי והמפקדים שלנו רצו ראשונים לכלי והוציאו את שני החבר'ה שנפגעו. הכול תחת אש כבדה. הם ממש הצילו אותם והעניקו להם טיפול ראשוני, ואז אנחנו צמצמנו את המרחק וניהלנו שם לחימה מאוד קשה וארוכה, שעתיים של אש ממנה נפצעו לנו שלושה לוחמים".
אם להגיד את האמת מתוקו, שמתאר את הלחימה הכי קשה שחווה מימיו, מתאר את האירוע כאילו הוא מספר על הליכה סתמית בעיר. מאוד שקט ובלי יותר מדי רגש. וזה רק נזכיר אירוע בו הוא וחבריו חטפו אש כבדה מאוד מצדם של אנשי חמאס, כולל ירי כבד של טילים ופצצות מרגמה. בגאווה לא מוסתרת הוא מציין ש"האירוע הסתיים עם ארבעה מחבלים הרוגים". ואז הוא חזר לקול הרגיל שלו ומוסיף, "זה בגדול. אחר כך היו לנו עוד סדרה של היתקלויות. מעזה יצאנו אחרי שבעה ימים של לחימה".
לא מרשה לעצמו לתכנן רחוק
אחרי שצוק איתן הסתיים מתוקו יצא לכמה ימים בבית, שם סיפר למשפחתו מה עבר עליו בזמן המבצע. מתוקו נחשב ל"הכי קרבי במשפחה" וכולם ישבו סביבו, שתו את הסיפורים בצמא. כמובן שגם "בגאווה מאוד גדולה". משם הוא חוזר ליחידה ואיתה גם למבצעים המיוחדים של דובדבן.
אני שואל אותו איך חוזרים ל"מבצעי עקיצה קטנים" אחרי שראה מלחמה של ממש. סמ"ר מתוקו מסביר, "אין שם פיצוצים כמו בעזה וגם הסיכון מהאויב נמוך יותר אבל עדיין מדובר בפעילות מסוכנת. אתה שומר על עצמך, על דריכות גבוהה כשאתה לא יודע מה מצפה לך. אומנם זה לא מלחמה אבל עדיין אתה לא רוצה שיפתיעו אותך".
עוד חצי שנה הוא אמור להשתחרר מהצבא. שלוש שנים של פעולות מסוערבות ומיוחדות יסתיימו פתאום. אבל הוא לא מרשה לעצמו לתכנן "כל כך רחוק". הוא מסביר כי "יש הפתעות בחיים ואתה לא יודע מה תחשוב וגם מה יהיה בשנה האחרונה. אז אני אחליט על זה רק אחרי שנשתחרר". אבל דבר אחד בטוח, "אני מתכוון לטוס לאתיופיה ולטייל שם".