"נורא קל לקחת את המחברת ולעשות את זה אידיאל, אבל חשוב לי שיזכרו שהוא היה אחד מהחבר'ה. המחברת שלו היא מבחינתי מכתב של הדור". כך אומרת נורית ליאון, אמו של סמ"ר עדי ליאון ז"ל, שנפל בקרב ברצועה בתחילת הלחימה. היא מספרת על הילד השובב והאומנותי שהשאיר להם מתנת פרידה, ואיך גם היום הם ממשיכים להפיץ את אורו ודמותו המיוחדת.
עדי, הבכור משלושת אחיו, היה בן 20 בנופלו, את כל חייו העביר ביישוב הקהילתי ניל"י. "עד שהתגייס הוא הספיק המון. התעסק במוזיקה אלקטרונית, יצר וכתב המון, השאיר אחריו שני ערוצים ביוטיוב וב-SoundCloud, בלי בכלל לשאול אותנו הוא עשה את זה. כשהוא רצה משהו זה קרה".
את המוזיקה שלו הוא יצר מגיל צעיר, "זה היה העתיד שלו, החלום שלו, הוא ידע בדיוק מה הוא עושה, נפגש עם כל האנשים הנכונים. זה ברמה שילד בגיל 13 פתח עם חבר שלו עסק לגינון, ועם הכסף שהשיגו הם קנו את הציוד, ופתחו עסק לדיג'יי של מסיבות, בת מצוות, בר מצוות. הוא היה בחור עצמאי".
יחד עם כל המסיבות, המוזיקה, הכיף והשטויות, היה לעדי גם את הצד העדין והערכי. כראיה נורית מספרת על הציונות הגדולה שבערה בו, עוד לפני אירועי השבעה באוקטובר: "הציעו לו בגיוס גם תפקידי סייבר, אבל הוא אפילו לא הלך למיונים, ידע שהוא רוצה קרבי".
אכן עדי התגייס להכי קרבי שיש – לוחם בחטיבת גבעתי. אמו מספרת סיפור קצר שממחיש איזה מן לוחם הוא היה: "שבועיים לפני המסע כומתה הוא נפצע, היה לו קרע בברך. שמו אותו באוטובוס של מי שלא יכול לעשות את המסע. הייתה סערה, הוא לא קיבל את זה שהוא לא עושה מסע הכומתה. הוא ברח לקצינה שם, הצטרף למסע ועשה את כל המסע עם קרע בברך".
לאחר מכן עדי פיקד על הטירונים של אוגוסט 2022 במשך כל המסלול שלהם ורצה לחזור לגדוד. "זה מסלול מוזר כי בדרך כלל מתפקידי פיקוד, שזה תנאים יותר טובים מהשטח, לא רוצים לחזור, אבל הוא התעקש. הוא היה מאושר בגדוד, היה במחלקת החוד, שם החבר'ה היו כבר גמורים לקראת סוף השירות, והוא הרים אותם. היו חוזרים ממבצעים או מתרגילים גמורים, עדי היה פותח רמקול, שם מוזיקה ומרים את האווירה".
השבת השחורה תפסה את עדי קצת לפני שחרור: "הוא היה ברגילה באותה שבת. בין השישי לשביעי באוקטובר. הוא היה עוד במסיבה בבאר שבע, חזר בבוקר ובתשע כבר יצא. גדוד צבר ירדו עוד באותו היום לכפר עזה. הייתה שם המון לחימה, משפחות שחולצו - המון זוועות שהם ראו. כשהוא התקשר אלינו כמה ימים אחרי בפעם הראשונה הוא אמר לנו 'ראיתי מראות שאף אדם בעולם לא אמור לראות', מהר מאוד הם הבינו מול מה הם עומדים, מול איזה רוע".
"היה לי מזל שהוא היה אוהב לעשות מה שהוא רוצה כי אז לא הייתי מספיקה לפגוש אותו לפני שהוא נפל", מספרת נורית אימו. "באמצע הלילה אנחנו מקבלים ממנו שיחה, וככה בתמימות שאלנו אותו אם אפשר לבקר, אז הוא ענה: 'אני לא יכול להגיד איפה אני נמצא אבל אני איפה שהכול התחיל', ישר הבנו שזה בא"ח גבעתי, אמרתי 'אני נוסעת'".
"עדיין היו מלא מחבלים בחוץ", ממשיכה נורית, "זה היה עדיין בהתחלה, התקשרתי לחבר מהיישוב שהיה לו נשק ארוך, שאלתי אותו אם הוא יכול לבוא איתנו לעדי והוא אמר בטח, מה שאת צריכה. נסענו דרומה, אנחנו וכל הטנקים, פחד אלוהים. פגשנו אותו באמצע הלילה ומאוד חיבקנו אותו, הוא אמר לנו שהם יעשו את ההיסטוריה של מדינת ישראל. הצלחנו להגניב עוד שני ביקורים כאלה".
בסוף אוקטובר החלה הכניסה הקרקעית, עדי היה במחלקת החוד של גדוד צבר, כקשר מ"מ של סגן פדיה מרק ז"ל: "הם היו ממש מהראשונים שנכסו לרצועה, אל הלא נודע – פחד אלוהים", לאחר ארבעה ימים של התקדמות משמעותית, הנמ"ר של מחלקת החוד עצר ליד מבנה שהחשיבו כמטוהר, אך מתוך המבנה נורה טיל נ"ט שחדר את הנמ"ר ופוצץ אמצעי לחימה שהיו בפנים. מתוך 12 לוחמים במחלקה - 11 נפלו, עדי היה ביניהם.
המשפחה והקהילה בניל"י היו באבל קשה – מדובר בבן היישוב הראשון שנפל. רבים וטובים הכירו את עדי הילד החייכן והשובב. יומיים לתוך השבעה המשפחה קיבלה לפתע מתנה: "החברים של עדי מהצבא ביקשו להביא לנו משהו, והם הביאו לנו מחברת. במחברת היו מכתבי פרידה לנו להורים, לשתי האחיות שלו, למשפחה המורחבת, לחברים שלו, למדינה".
אמו הוסיפה וסיפרה כי "זה היה מרגש מאוד, לא כולם זוכים לקרוא את המחשבות האחרונות של יקיריהם שנפלו". זוהר, אחותו של של עדי, בחרה לשתף את המכתבים האישיים בחשבון האינסטגרם שלה – ותוך שעות ספורות מדינה שלמה התרגשה.
"ישב אצלנו המנהל של הארכיון הציוני ושאל אותנו אם אנחנו מבינים שהמחברת הזאת לא יכולה להישאר פרטית, ומה שנוצר מהמחברת זאת הנעה לפעולה, בחור צעיר מבקש שיזכרו אותו". המשפחה לקחה על עצמה את המשימה שהשאיר להם והקימה ערכה חינוכית להנצחתו - "האורות של עדי".
נורית משתפת: "שלפנו 8 ערכים מהמכתב וכל ערך הפך להיות כרטיסיה, שיש בה את המהות של הערך, ציטוטים מהמכתב של עדי, שיר, ברקוד, נקודות שיח. היום הערכה הזאת אומצה על ידי משרד החינוך בכל המחוזות, היא גם תורגמה למעלה מחמש שפות ומשתמשים בה במכינות, בצבא, בבתי ספר, ברחבי העולם, משתמשים בה לקרב קהילות יהודיות בחו"ל ואפילו ככלי טיפולי. עדי לא פה אבל האור שלו ממשיך, זאת הדרך שלנו לממש את ההבטחה שלו".
