"למרות שהמקצוע הזה קורס, זה המקום שלי"

מתי השתנו לך החיים?
"החיים שלי השתנו בקיץ 1985, כשעמנואל רוזן נתן לאבי בטלהיים את מספר הטלפון שלי. רוזן, חבר ילדות, היה אז עיתונאי במעריב שיצא לטיול גדול במזרח (שנה וחצי). בטלהיים מונה לעורך מדור הספורט הטרי של העיתון וחיפש כישרונות חדשים במטרה להצעיר את המערכת. הוא טלפן, אני באתי. התפקיד הראשון היה כתב ספורט בנתניה. פרילנסר. אחרי חצי שנה עברתי למחלקת החדשות. מאז אני במקצוע. הייתי אז בן 25, אחרי צבא, מחפש את עצמי, מתפרנס מחקירות פרטיות וסטודנט למשפטים. למרות שהמקצוע הזה קורס, למרות שהמודל הכלכלי שלו מתפרק במהירות אדירה, אני לא מסוגל לחשוב על עצמי במקום אחר, עוסק במשהו אחר. אברהם תירוש ויעקב ארז לקחו עליי בעלות כעיתונאי צעיר ונתנו לי פוש חזק קדימה. מאז, עוד מעט שלושים שנה, אני על הסירה התקשורתית הדולפת (אם כי, כבר לא במעריב)".

מה גרם לך להבין שאתה צריך לעשות שינוי אקטיבי בחיים שלך?
"אני לא מתכנן שום דבר בחיים. אין אצלי איזה תהליך קבלת החלטות מסודר בו אני מגיע למסקנה ש'אני צריך לעשות שינוי בחיי'. כל מה שקרה לי בחיים, כולל הכל, היה במקרה. אני זורם. אין לי סוכן, מעולם לא שאפתי לקבל מינוי או תפקיד. תמיד הכל נכפה עליי. כולל תכניות טלוויזיה. זה אמיתי וניתן לבדיקה. כל מה שאני מנסה להיות, כל בוקר, זה הכי טוב. בכל דבר שאני עוסק בו. אני חושב שזה בא מתוך חוסר בטחון מובנה עצום, איזושהי אנדרדוגיות שגורמת לי לנסות להוכיח בכל פעם מחדש שאני ראוי לשכר שמשלמים לי.

"יחד עם זאת, השינוי הגדול ביותר של חיי בא לאחר הולדת שתי הבנות הקטנות שלי, אביגיל (3) ואלונה (5). סדר היום וסדר העדיפויות השתנו לגמרי. כמעט כל ערב אני ממהר הביתה אחרי הרדיו כדי להספיק לאכול איתן ארוחת ערב, לרחוץ אותן ולספר את הסיפור, כולל הרדמה. עם איתי, בכורי (19), זה לא היה ככה, התגרשתי מאמו כשהיה בן שנתיים, בידידות גדולה (שנמשכת עד היום), אבל מבחינת המעורבות ההורית זה לא היה זה. ההפסד כולו שלי. את הפיצוי איתי קיבל בדמות שתי האחיות החדשות (ויש לו גם שני אחים קטנים מאמא).

"מקצועית, בעשור האחרון קרה לי משהו טוב נוסף, ואני לא יודע בזכות מי או מה. הרפיתי. התחלתי לפרגן. למדתי להתנצל בכתב. למדתי לתת קרדיט. פעם, הייתי מוכן להיהרג על סיפור, להילחם על קרדיט שלא קיבלתי, היה עולה לי בבריאות שמישהו אחר הביא סיפור שאני רציתי. העסק הזה נגמר. זה מדהים, אבל נחתה עלי שלווה, אני מחפש לתת קרדיט לאחרים, אני נותן כל הזמן, אני מנסה לטפח צעירים, אני מודה בטעויות, די התמכרתי לזה. זה נפלא. אני לא חושב שזה פגע בהישגים המקצועיים או באיכות העבודה, אבל זה בהחלט הרגיע אותי. להודות בשגיאות זו עוצמה, אין בזה פחיתות כבוד. לפרגן לקולגה, כנ"ל. אני שמח שהגעתי לתובנות הללו לא מאוחר מדי".

מי האיש שהכי השפיע עליך?
"קודם כל, אמא שלי ז"ל. אשה לא קלה, עם תפיסת עולם ספרטנית, שאחראית לכמה ממעלותיי וחסרונותיי. עד היום אני מנסה להבין כל מיני התנהגויות וקווי אופי שלי בחיבור לשנים המוקדמות ההן. אחר-כך עלי מוהר ז"ל. אחד הכותבים האדירים של השפה העברית. הייתי גדול מעריציו, קורא אותו ברטט, בנשימה עצורה, מתעכב על כל מילה, שלא ייגמר. משורר עצום, פייטן, שאנסונר, הסמל הבלתי מעורער של התל אביביות. המשפיעה הנוספת היא אשתי, הילה. נדמה לי שהיום, 16 שנה אחרי שראיתי אותה בפעם הראשונה ו-14 שנה אחרי שנשאתי אותה לאשה, אני בן אדם אחר לגמרי ממה שהייתי".

איך נראית השבת שלך?
"השבת שלי מאולתרת. אין שום טקס קבוע. בחודשים האחרונים אני בפאנל הפרשנים הקבוע של 'שישי' בערוץ 10, אז אין ארוחת ערב מסודרת. אנחנו מנסים לאכול מוקדם לפני שאני יוצא לאולפן, בסביבות שש וחצי בערב. את השבת אני מבלה בדרך כלל עם המשפחה. לפעמים עם חברים. כדורגל כן, אבל לא במעשה, אלא בצפייה בטלוויזיה. גרופי של הספורט המוזר הזה, אוהד הפועל כמובן, מחזיק מנוי, לפעמים גם הולך לבלומפילד. קורא ה-מ-ו-ן. עיתונים, אבל גם תולעת ספרים. בשבת מנסה לישון קצת יותר, עד סביבות 9-10. בשישי בבוקר עובר על כל בעלי הטורים החביבים עליי ואלה שאני חייב לקרוא כדי להתעדכן. בשנים האחרונות אשתי ואני התמכרנו לתשבצי הגיון. פותרים ביחד כל השבת".

איפה אתה מרגיש בבית?
"בבית? צריכים להיות כמה תנאים. ראשית, שיש לי את הסיסמה של הוויי-פיי. שנית, שמדברים עברית. שלישית, שיש שם אנשים שאני אוהב. כולל אשתי וילדיי. אין לי בעיה עם רעש, יודע להתרכז בכל מצב. כשיש חברים קרובים ומשפחה, אני נינוח.

לפני שנה הקמת את העיתון "סופהשבוע" - אתה אוהב התחלות חדשות או חושש מהן?
"לא צריך להגזים, לא הקמתי את סופהשבוע, הקים אותו אלי עזור. אני בצוות ההקמה. מת על התחלות חדשות, אם כי אני איש של יציבות. 28 שנה במעריב, בכל זאת. סופהשבוע זו הרפתקה אדירה, אני לא מכיר אנשים שפתחו עיתון פרינט בימים אלה. גאים מאוד במוצר, שואפים להשתפר כל הזמן. אני מגיע להתחלה חדשה דרוך מאוד, ממוקד מאוד, נחוש מאוד. אני תחרותי מאוד. שונא להפסיד, אם כי יודע להפסיד".

אילו תכונות היית רוצה לשנות בעצמך ולמה?
"הייתי רוצה להיות פחות ביישן וחסר בטחון. יותר יסודי. פחות חסר סבלנות. להאריך את הפתיל שלי קצת. לקחת פחות ללב ולנשמה את המאבקים השונים. ולאהוב פחות שוקולד".

איזה ספר, סרט או דיסק מעורר בך השראה?
"ספרים: שלושה בסירה אחת, וגם הכלב. מילכוד 22. כמעט כל מה שוודי אלן עושה. מונטי פייתון. הומור בריטי. כדורגל אנגלי וספרדי. איתי טיראן".

מאה מיליון דולר ולא לראות את המשפחה שלך 5 שנים. לוקח?
"מאה מיליון דולר? לוקח את הכסף, נשבר אחרי שבוע כמובן, אז מחזיר את הכסף בניכוי שווי של שבוע, שזה משהו כמו חצי מיליון דולר".

יש לך קמע? אמונה טפלה?
"לא מאמין בכלום. בז, בוז עמוק, לכל הלחשים והקמעות. פותח פה לשטן כל דקה בערך. מדבר על כמה טוב שהבנות שלי ישנות בלילה, למרות שאוסרים עלי לעשות את זה, והן עדיין ישנות טוב בלילה (הנה, שוב פתחתי פה לשטן). אין לי ולא היה לי אף פעם שום קמע. כל זה מתרסק, כמובן, בכדורגל. במהלך דרבי אני יכול לנדור אלפיים נדרים שונים, להחליף מקום, להחליף תחתונים, לעשות את כל הדברים הכי מטופשים שאפשר להעלות על הדעת. וזה מה שהופך את אהבת הכדורגל בכלל, והאהדה לקבוצת כדורגל בפרט, למקסימים כל כך".

מתי אתה מאבד אמונה?
"אני לא מאבד אמונה. יש רגעי ייאוש ותסכול רבים, אבל אני לא מבקש טובות מהשמיים. מנסה להשתפר או להסיק מסקנות בעצמי. בסוף, למרות הקלישאות שבאמירה הזו, האלוהים נמצא בכל אחד מאיתנו".

אם היית יכול לבקש בקשה אחת מאלוהים, מה היא הייתה?
"בקשה אחת מאלוהים? הייתי מבטל את הדתות, כפי שהן נראות עכשיו. רק הרס ומוות הן מביאות על עולמנו. בקשה שנייה? כל מי שיורה בבעל חיים הנמצא בסביבתו הטבעית, ימות מיד בייסורים".

מה היית בגלגול הקודם?
"פחות מתעסק עם מה הייתי בגלגול הקודם. ראשית, כי לא מאמין בגלגולי נשמות ושאר ירקות. שנית, כי מטריד אותי יותר מה אהיה בגלגול הבא. ושלישית, כל עוד לא יוכח אחרת, אין עוד גלגולים. ולכן הקדנציה הזו, זה מה שיש. צריך לחיות עכשיו".

>> שאלון רוח: "אני מאמינה בניסים"

>> לכל שאלוני הרוח הקודמים