מאז שאני זוכרת את אבא שלי, הוא היה מודאג. אם תשאלו אותו - אני, שורדת בזכות המזל. מבחינתו אני בקושי כשירה לטפל בעצמי, ובסופו של דבר, שני הנכדים שלו מופקדים בידי יצור ילדותי וחסר אחריות שהולך לישון עם שיער רטוב. וזה מדאיג אותו. מאוד מדאיג אותו.
אחרי הצבא החלטתי ללמוד אמנות, והבית שלנו התמלא בקופסאות עץ עם איורים של פו הדוב, מיקי ודונלד ונסיכות ודרקונים. אחר כך התחלתי לכתוב, וכל הסיפורים שכל כך הדאיגו את אבא שלי הפכו בשיתוף עם "הופ" לתכניות לילדים, ואחר כך להצגות וסיפורים לילדים.
גם לי יש אוספים. אבל במקום קלפים של דיסני, התחלתי לאסוף אנשים שעושים אהבה. לא משנה במה הם עובדים – העיקר שהחששות שלהם, או הדאגות של ההורים, לא מונעים מהם לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב. יש לי באוסף חבר בשם טל, שעזב את העבודה לטובת שיקום ילדים בעלי מוגבלויות, יש את אמיר שהקים מרכז חוגים ומלמד "מבוכים ודרקונים", יש את אלין שמעצבת אופנה, למרות שהמנהלים בשנקר אמרו שאין לה עתיד, ויש את סיגלית שעזבה משרה בחברת היי טק מצליחה כי מה שהיא אוהבת ויודעת הכי טוב לעשות זה להיות אמא.
ואז הגעתי לשביל התפוזים - משחקיה שממוקמת בלב פרדס רחב ידיים (אבל ממש רחב), שבין עצי הפרי הצפופים שלו חבויים אין ספור מתקנים מופלאים לילדים, השילוב הכי מושלם בין טבע לחלומות. מי שהקים את המקום הזה ללא ספק הרשה לעצמו לעשות בדיוק את מה שהוא אוהב.
הארי פוטר פינת הקוסם מארץ עוץ
המתקנים במקום מתחלקים לשניים: כאלה שניתן למצוא בכל משחקיה - מתנפחים שמסתתרים בין העצים והערסלים (נקיים ומזמינים, מה שמעיד על תחזוקה ממש מוקפדת), מסלולי מכוניות ממונעות ומכוניות פדאלים, ועוד. ולצידם מתקנים הזויים, שכאילו נוצרו על ידי מהנדס ילדותי במיוחד שתכנן והקים במו ידיו את כל הפנטזיות שיכולות להיות לילדים.
קחו את מסלול הינשופים, למשל, שמיועד לגילאי שבע ומעלה. על הילדים וההורים האמיצים לחצות מסלול ביזארי שמתפתל בין צמרות העצים, להלך על חבל, לחצות גשרי עץ וצמיגים תלויים ולמשוך את עצמם בישיבה על מושב אופניים – והכל כשהם רתומים לכבל פלדה חזק שמבטיח שגם אם חלילה ימעדו, שום דבר רע לא יקרה (מלבד קיצור חייה של אמא בשנה שנתיים, ושינוי גוון שערה לאפור מריר).
רוצים עוד? בבקשה. מגדלי עץ שמאובזרים בזרנוקי מים מזמינים לדו קרב רטוב ושמח, כשאת צהלות האושר מלווים גייזרים - נתזי מים שבוקעים מהרצפה והופכים את החוויה למשמחת אפילו יותר. יש שם אומגה, מגדל שניתן לקפוץ ממנו תלויים באוויר כמו טרזן, מסלול סירות, סיור טרקטורונים לבני שמונה ומעלה, מתקני ג'ימבורי לכל הגילאים כולל פעוטות זוחלים, מסילת עץ שבנויה בשיפוע לילדים שאוהבים אקשן ועוד אחת לילדים שחיים על הקצה, מגרש חול מקסים שתחום בפסלי בטון שובי עין ולב, בריכה רדודה וכיפית מאוד עם אבובים, מגלשת מים – וזה עדיין לא נגמר. למעשה, זה המקום היחיד שלא הצלחנו למצות גם בחמש השעות שבילינו בו.
אני חושבת שהיטיב להמחיש זאת בן השבע שלי, שחיית המחמד האהובה עליו היא המזגן המרכזי של הבית. תבינו, בשביל שהבן שלי יגיד על משהו שהוא ממש כיף, הוא צריך להיות ממוזג, בלי אף קוסם שחוק או ליצן ממורמר עם איפור מרוח מזיעה, ושיחדשו לו משהו. אז למרות שהמקום לא רוחש חיות מזן "אלקטרה", ולמרות שנאלץ להסתפק בנקניקיות וצ'יפס ולא בסינטה מדיום וול כמו שהוא אוהב – לא הייתה הברה שהילד לא פלט כשהוא מתנשף, ומיילל מאושר לנוכח הפיתוחים המופלאים שלדעתו יצר מדען משונה שחי בין עצי הפרדס, ויוצא לגיחות לילה כשכל הילדים עוזבים.
אחרי שהוא דגם את כל המסלולים, הגשרים, הגלגלים והרשתות, הוא החליט ברוב אושר שייעודו בחיים הוא להיות מדען-מהנדס-מפתח-מייצר וממציאן משחקים, ואף הצהיר ש"חבל שלא יצאנו מוקדם יותר. בפעם הבאה נגיע לפני שפותחים – ליתר ביטחון".
לא ראינו קוסם בשביל התפוזים, אבל מי שאומר שאין שם אחד כזה לא יודע על מה הוא מדבר. כי אין שום סיכוי שהקסם הזה, שהפך ילד ציני בן שבע לבית חרושת לקולות עונג ושמחה, קרה בלי שום התערבות של חבר באגודת הקוסמים.
לפעמים צריך לדעת מתי להפסיק. אז אני אפסיק כאן. כי יותר ממה שאנחנו קיבלנו בשביל התפוזים, לא קיבלו אפילו דורותי וחבריה האריה הפחדן, איש הפח חסר הלב והדחליל חסר השכל, במסעם לאורך שביל האבנים הצהובות. אנחנו קיבלנו מקום עם לב ענק, אומץ (נראה אתכם עושים את מסלול הינשופים) ואת השכל לא להקשיב לכל מה שבן שבע קוטר אומר.
ועוד משהו, אני באמת לא יודעת אם הבן שלי יהיה מדען-מהנדס-מפתח-מייצר וממציא צעצועים. אבל דבר אחד אני יודעת. אני, לא דואגת. יותר מזה, נדמה שאפילו אבא שלי הופך פחות ופחות מודאג – למרות שאין לי עבודה מסודרת בהיי טק כמו לבת של דודה שלי.
אני לא יודעת מה בדיוק השתנה, אבל אבא שלי נרגע קצת. ואולי במחשבה שנייה, אני כן יודעת.
כרטיס ביקור
אמא משעמם לי: המקום פתוח בשבתות, חגים וחופשות מ-10:00 בבוקר עד 16:00 בערך (שעת הסגירה משתנה לפי העונה).
אמא אפשר שקל? 55 שקל לילד מגיל שנה 35 שקל למבוגר. המחיר כולל הכל חוץ מאוכל כמובן.
אמא יש צ'יפס? במקום פועל מזנון שבו יש שתייה קרה ארטיקים, קפה, נקניקיות, צ'יפס וטבעות עוף. אפשר ומומלץ להביא סל פיקניק.
אמא מתי מגיעים? מכביש החוף יורדים במחלף קיסריה לכיוון עפולה, ממשיכים כארבעה ק"מ ונכנסים לתוך תחנת דלק אלון. בכניסה לתחנה יש שלט "שביל התפוזים" שמוביל לדרך כורכר שמובילה לפארק.