לביבה, המנקה שלנו, עמדה די מהר על ההפרעה מספר אחת שלי: הצורך הבלתי נסבל להתנחמד. עברו מספר שבועות, ולביבה הבינה שהפרעה מספר אחת, מתחברת מצויין עם הפרעה מספר שתיים שהיא קשיים ביצירת מערכות יחסים קורקטיות. השילוב הקטלני הזה, שלפיו אני לא מסוגלת להכין לעצמי סנדוויץ מבלי להציע גם ללביבה, ותוך כדי לעיסה משותפת, להקשיב לצרות של הבן הרופא שלה ושל אישתו ההולנדית, הביא אותי עד מהרה לאבד את אחד המרכיבים ההכרחיים ביחסי עבודה תקינים: דיסטנס.
ולהלן מסקנה: לא שוברים דיסטנס עם המנקה אם רוצים בית נקי.
אבל הדיסטנס נשבר, וכמו רוב החפצים שלביבה שברה בבית שלנו גם את זה אי אפשר היה לתקן.
נשארנו עם בית בן מאתיים מטרים ובלי מנקה.
החלטנו לנקות לבד. או יותר נכון - ביחד. אבל לגמרי בעצמינו. יום שישי בבוקר. רק אני והוא. כל החלונות פתוחים. ריח של אביב ואקונומיקה ממלא את הבית. אני לא יודעת מה איתכם, אבל מה הם החיים אם לא ניקוי השירותים של עצמך לגמרי בעצמך?
איך שהוא, הפכנו לקנייני תחליפים. תחליף מאבקה לחלב אם, גנים שפתוחים עד הערב הפכו לתחליף אם, אוכל מעובד מחליף את המרק שמתבשל שעות על הכיריים ואנשים זרים באינטרנט הפכו תחליף לאינטימיות. יש הבדל בין לשלם למשהו שיתדלק לנו את האוטו לבין לאבד את החיבור למקום הזה שאנחנו גרים בו. איך שהוא, בלי לשים לב, אנחנו משלמים לאחרים שיחיו את החיים שלנו ועושים שעות נוספות כדי לממן את זה. תראו אותנו, חורשים את האינטרנט כדי למצוא את המקום המושלם לבלות בו זמן איכות עם הילדים. כאילו שזמן ואיכות אפשר לקנות.
ובעודי מחפשת אחר היעד המושלם לבלות בו את אותו זמן איכות, קבעו לי פגישת עבודה בנמל תל אביב. בצהריים. ביום שישי.
נמל תל אביב, הנה אנחנו באים
יש בעיראקית פתגם שאומר: "כשאתה נופל לנהר לפחות תצא עם דג בפה... "
הגענו באחת בצהריים. דק העץ העלה ניחוח משכר שהתחבר לריחות הים. השמש ליטפה בלהט מאופק של חמות לפני החתימה על הכתובה, וארגז החול הזמין את שני הקטנים שלנו לעשות בו את מה שילדים יודעים לעשות הכי טוב בעולם - להיות ילדים. בדיוק כשהצטערנו שלא הבאנו אופניים, (ככה זה כשלא מתכננים מראש) ראינו את הילדים על אופניים. מסתבר שבארגז החול אפשר לעשות דברים מופלאים, אחד מהם זה חברים. תל אביביים. עם אופניים.
התמקמנו באחת מפינות השנטי בבית קפה סמוך, מתמסרים לעיתון של שבת. צווחות השמחה של הקטנים שדהרו במורד דיונות הדֶק שנועדו לחובבי האקסטרים, יחד עם התחושה שחזרה לאצבעות הידיים אחרי שקרצפנו את הבית, היו יותר ממה שיכולנו לבקש. סורבה פירות מעולה מהגלידרייה המשובחת הסמוכה, תדלק את הקטנים בסוכרים ויחד עם הילידים התל אביבים היחפים והשזופים שהכירו, הם ירדו לחוף. את התעלות שחפרו בידיים חשופות וריצפו בצדפים, מילאה הגאות שלחכה את כפות הרגליים הקטנטנות שלהם.
מתמסרים לקרני השמש האחרונות, גירשנו כמו זבוב טורדני את השמועה על בית הקפה, שנפתח במתחם שילב ושנועד לארח משפחות עם זאטוטים לארוחות שכוללות בריאות ושלוות נפש. זה לא שיש לי משהו נגד מחיות מפירות אורגניים, טוסטים שחתוכים לריבועים ותפריטים שמציעים חיים בריאים יותר. הנקודה היא, שאם יש משהו שלמדתי במשך שנות ההורות שלי זה, שאין שום סיבה לתקן את מה שלא מקולקל.
כשארמונות נטיפי הבוץ החלו לקרוס אל תוך המים שהתקרבו אליהם והרוח הפכה את הבגדים הרטובים למורגשים, שלפנו מהאוטו את התיק עם בגדי ההחלפה שנמצא קבוע בבגאז'.
אני לא יודעת איך זה במשפחות אחרות, אבל אצלנו, אין מתאבן מוצלח יותר ממריבה בריאה. כשהם התחילו לריב, הבנו שהגיע הזמן לאכול.
אי אפשר ליפול ב"סוכה הלבנה" לשום כיוון. זאת לא מסעדה שיוצאים ממנה רוטטים מעונג כמו אחרי מנת שקדי העגל בכתית, אבל היא ללא ספק מקום שאפשר להזמין בו דגים טריים ולדעת בדיוק איזה טעם יהיה להם. לאכול בחוץ עם ילדים זאת משימה בפני עצמה. כל הרעיון זה למצוא מקום שהם ירגישו בו בנוח, תפריט פשוט עם מנות לא מורכבות וויתור מראש על הרעיון של אוכל בריא.
כשסיימו לאכול, הם התיישבו על ריצפת הדק מהעץ מחלקים בניהם את שלל הצדפים שאספו, ואנחנו לגמנו תה עם נענע מתמכרים לאוושת הגלים ולשקט.
השקט שלפני הסערה
ניתרתי ממקומי בבהלה. כל אמא יודעת שדממה מפחידה בהרבה מצרחות קרב בריאות. מצאנו אותם מביטים לכיוון הים. היד של הגדול מונחת על הכתף של הקטנה, מביטים בשתיקה בכדור הגדול והאדום שנמס בן הגלים כמו כדור של גלידה שנפל על המדרכה.
יש דברים שאי אפשר לתכנן. אותו מרכיב חמקמק שהופך יום רגיל ליום מאושר מגיח דווקא במקומות הכי פחות צפויים. ובכל זאת, בתי הקפה על פינות הישיבה הנעימות, דק העץ המשגע, הדוכנים, הים וארגז החול חוברים למשהו שמתאים בול למשפחות.
מאז, עבר שבוע ואני עדיין מחפשת אחר מקום מושלם לבלות בו זמן איכות מהסוג שאי אפשר לתכנן ומחפשת עוזרת בקדחתנות. כי כמו רוב הרעיונות הגדולים שלי גם הרעיון לנקות לבד הסתיים בתירוצים קטנים.
כרטיס ביקור
אמא אפשר שקל?: החוף עדיין בחינם. החניה עשרים שקלים.
אמא יש צ'יפס?: אין ספור אפשרויות לאכול במקום, להלן מספר מקומות שעשויות להתאים גם לילדים:
מתחם שילב - בית קפה ומשחקיה 0-6 למי שמגיע עם פעוטות.
הסוכה הלבנה - למי שחייב דג עם נוף לים.
פיר 23 - קלמרי ובירה למי שלא בנוי לקשר מחייב.
אמא מתי מגיעים?: נו באמת... אנחנו הגענו לנמל דרך רח' יורדי הסירה. לחובבי הדיווש אפשר גם דרך הירקון באופניים.
אמא גם אני רוצה... בפעם הבאה שנבקר בנמל, לא נחמיץ את ההצגה הכי מבטיחה בעיר - "מכונת הצחוק המופלאה" . הכותבת המוכשרת שירלי יובל יאיר, הסיפור המתוק והמתחם המלבב של דיאדה הופכים את המחזה המוזיקלי לאחד הדברים שסימנו לעצמנו כיעד הבא.