אזרבייג'ן עומדת לצד ישראל. באיריווזיון ובתעופה, במלחמה ובתיירות, המדינה הקטנה בהרי הקווקז – בסך הכל 10 מיליון תושבים – היא חברת אמת של המדינה הקטנה בין הירדן לים. לא מובן מאליו בימים אלה, על אחת כמה וכמה כשמדובר במדינה מוסלמית (ליתר דיוק מדינה חילונית שאין בה דת רשמית, אבל יש בה רוב מוסלמי-שיעי מוחלט ויש בה גם קהילה יהודית מכובדת, אגב דברים שאינם מובנים מאליהם).
סימנים לאהבה האזרית יש בכל מקום. למשל בשמיים: בתקופה שבה טיסות לישראל יותר בוטלו מאשר נחתו, אזרבייג'ן איירליינס המשיכה להפעיל טיסות גם במהלך המלחמה, ועוד במחירים סבירים. וזוכרים את האירוויזיון האחרון? אז אולי אתם זוכרים גם שאזרבייג'ן הייתה היחידה שהעניקה לשיר של יובל רפאל את מלוא הדוז פואה. "זה הרבה יותר מניקוד, הדוז פואה הוא ההוכחה האמיתית לידידות בין הממשלות והעמים", אמר על כך שר הביטחון ישראל כ"ץ כשנפגש עם מקבילו האזרי לפני כחודשיים, כי זה מה ששרי ביטחון מדברים עליו.
באותה פגישה הודה כ"ץ לגנרל זאקיר חסאנוב על "התייצבותה של מדינתו לצד ישראל לאחר מתקפת 7 באוקטובר", מילים שמאחוריהן מסתתר שיתוף פעולה ביטחוני רב שנים ורב כספים. ישראל היא ספקית הנשק העיקרית של אזרבייג'ן (על פי ההערכות, 70-60% מהרכש הצבאי של המדינה מגיע מישראל), וכמו בכל סיפור אהבה יש כאן גם הדדיות: על פי פרסומים זרים וטענות איראניות, אזרבייג'ן מסייעת לישראל בריגול אחרי איראן. חלק מהדיווחים מדברים על תחנות ריגול של המוסד לאורך גבול אזרבייג'ן-איראן, ועל שימוש בטכנולוגיות מתקדמות לזיהוי ומעקב אחר מטרות צבאיות איראניות. ושתדעו שאזרבייג'ן היא חברה כל כך טובה שהיא מכחישה את כל הפרסומים והטענות.
באקו היא עיר מערבית עם מבנים שמזכירים את דובאי. ברוב המקומות יש שירותים רגילים וביוב, ורק אצל הדודה הקמצנית שלי, פולה, יש שירותים עם חור ואת צריכה לשפוך את המים לבד מדלי
הרומן בין המדינות התחיל עוד בדצמבר 1991, כשישראל הכירה בעצמאותה של אזרבייג'ן – בסך הכל חודשיים לאחר שהיא עצמה הכריזה על עצמאות כחלק מהתפרקותה של ברית המועצות. ב-1993 נפתחה שגרירות ישראל בבירה באקו, ובמרץ 2023 פתחה אזרבייג'ן שגרירות בישראל, כי מה זה 30 שנה בין חברים. אחד הדברים שיצאו מהקשרים הדיפלומטיים הוא שיתוף פעולה בתחום האנרגיה: מאז סוף שנות ה-90 מקבלת ישראל נפט דרך צינור באקו-טביליסי-ג'ייהאן, ומתקיימת גם פעילות משותפת של חברת הגז האזרית SOCAR עם מאגר "תמר".
היחסים החמים האלה, לצד הבידוד הבינלאומי והחשש מהגעה ליעדים עם פוטנציאל לפעילות פרו-פלסטינית, הגדילו דרמטית את הנוכחות של אזרבייג'ן על מפת התיירות הישראלית. בעוד שבחודשים ינואר-אפריל 2024 עמד מספר המבקרים הישראלים במדינה על כ-8,000, רק בשלושת החודשים הראשונים של 2025 ביקרו באזרבייג'ן יותר מ-18 אלף ישראלים. תוצאה אחת של השטף הזה היא שאני, החתומה מעלה, מקבלת יותר ויותר פניות בסגנון "אז איך באזרבייג'ן?" (כי אני אזרית. זה היה מוזר אם אנשים היו פונים אליי רנדומלית עם השאלה הזאת).
ההמלצה העיקרית שלי היא להישאר באזורים המתויירים של באקו. אם בטעות תגיעו לגרסה הבקואית של כפר שלם או שכונת התקווה, תמצאו שם קווקזים עם תרנגולות בחצר
איך באזרבייג'ן, מה עושים שם, מה הקטע שלהם איתנו – על כל זה אנסה להשיב כאן, כי זה משמעותית יותר יעיל מלענות לאנשים אחד אחד. ואולי אני משוחדת, כי זו המדינה שממנה עליתי ארצה, אבל לטעמי זו אחת המדינות היפות בעולם. נכון שאומרים את זה על המון מקומות, אבל שם אין כמעט שום סיכוי שתיחטפו על ידי כנופייה מקומית כמו בדרום אמריקה, או שינסו לעלוב בכם כי אתם יהודים כמו באירופה. ובחלקים מסוימים של ארה"ב. ובאוסטרליה.
בן דוד, בעל, מה ההבדל
בטיול האחרון שלי לאזרבייג'ן נסעתי עם הוריי ברחבי המדינה כדי לפגוש את 11 האחים של אבא שלי. כן, הם מביאים הרבה ילדים לעולם.
הנקודה הראשונה הייתה באקו. ברחובות המתויירים שלה מתגלה עיר מערבית לחלוטין, עם מבנים עתיקים שנראים אירופאיים לצד מבנים מודרניים מרשימים שמזכירים קצת את דובאי. ההמלצה העיקרית שלי היא להישאר באזורים המתויירים, כי אם בטעות תגיעו לגרסה הבקואית של כפר שלם או שכונת התקווה, תמצאו שם קווקזים עם תרנגולות בחצר.
ברחובות באקו ייתכן שתיתקלו במבטים בוחנים. מי שטייל בהודו יכול להכיל את זה, אבל אם זו הפעם הראשונה שלכם במדינה זרה עם תרבות קצת אחרת, שימו לב: התושבים עשויים לנעוץ בכם מבט אם השיער שלכם צבוע בצבע מיוחד, כי זה חריג בנוף המקומי, או לבהות קצת בקעקועים שלכם, כי כנ"ל. ואם אתן נשים שמעשנות – וואו. זה צעד ממש נועז במדינה שבה עדיין נהוג שנשים מתחתנות בתולות.
הפרות והתרנגולות בכפר חיות במרחב יותר גדול מהדירה שלי, וקטפתי אגוזי מלך מהעץ. כן, אגוזי מלך גדלים על עצים וצריך לקלף אותם מפקעת שבתוכה נמצא האגוז. כזה אין בבת ים
אל תוותרו גם על האזורים הכפריים וההרריים. למעשה כל מה שמחוץ לבאקו הוא פריפריה, והיא לגמרי מה שאתם מדמיינים מהשילוב פריפריה + קווקז, אבל כמה יפה שם. אחד המקומות היפים ביותר שיצא לי להיות בהם הוא הכפר קיס (Kiş), באזור העיר שקי (Sheki). התאכסנו שם במלון שבו למדתי משהו חשוב: ישראל יקרה כל כך שכשאתה מגיע למדינה ענייה, אתה עשיר. תראו מה זה, ההורים שלי חיו בענווה באזרבייג'ן, הגשימו את החלום הציוני בבת ים, חזרו לביקור באזרבייג'ן, ופוף התעשרו.
באמת שמתייחסים אלינו שם כמו הדודים העשירים מאמריקה. זאת הבדיחה האהובה על שלושתנו, והיא מצחיקה במיוחד כשההורים שלי נלחמים לשלם משכנתה על הדירה בבת ים ועדיין לסגור את החודש. תבינו, עצם העובדה שיש לנו אסלה עם ביוב הופכת אותנו לעשירים.
ברוב המקומות בבאקו תמצאו שירותים רגילים וביוב (רק אצל הדודה שלי, פולה, יש עדיין שירותים עם חור ואת צריכה לשפוך את המים לבד מדלי. כל המשפחה יודעת כבר להגיד שזה כי היא קמצנית ולא רוצה להתחבר לתשתיות). בכפרים, לעומת זאת, אולי יהיה לכם קשה. ואולי יהיה לכם קל, כי אני למשל הופתעתי לגלות כמה הכל יוצא מהר כשאת כורעת. אולי לזה אלוהים התכוון לפני שהמצאנו את האסלה.
איזה שולחן הם פותחים. מתחילים בגבינות, עוברים לבשר ומסיימים בתה וריבה מקומית. במקום הגבינות אני יכולה להמליץ על מאפי בשר ואז עיקרית עם בשר. בגדול, בשר. אל תוותרו עליו
עם ובלי קשר לסניטציה, המציאות הכלכלית באזרבייג'ן אינה פשוטה. עשרות פעמים מצאתי את אבא שלי מנסה לעזור לאחים שלו, ולפעמים הוא אפילו הקניט אותי ושאל: "נו, את לא רוצה להתחתן אחד מבני הדודים שלך כדי להבטיח לו חיים יותר טובים בארץ? מה אכפת לך, לא תצטרכי לשנות שם משפחה". ברגעים כאלה אני שמחה על חוש ההומור של אבא שלי, שממשיך לתת בראש גם כשהוא מתבסס על תרבות משונה לחלוטין של נישואים עם בני דודים מדרגה ראשונה.
הר השולחן
לא קל לנשים במדינות שעדיין מנסות להתפתח חברתית. לרוב הן לא זוכות לעצמאות או לבחירה חופשית, אבל באזרבייג'ן זה משתפר עם הזמן. נגיד, בפעם האחרונה כבר ראיתי כמה נשים עם שיער צבוע בצבעים לא שגרתיים, וראיתי גם את בת דודה שלי שוחטת כבש לבד, ואז פושטת לו את העור ומבשלת אותו. אם זאת לא התקדמות מגדרית, אני לא יודעת מה כן.
אלה שינויים קטנים, אבל חשובים. אני יודעת לספר גם על לא מעט נשים שלא יכולות לצאת לעבוד או להגשים את עצמן, אבל המדינה האזרית תומכת בנשים ורוצה להתקדם גם מהבחינה הזאת. לפעמים אני מדמיינת מה היה יכול לקרות אם ההורים שלי מעולם לא היו עולים לארץ: השם שלי, אספיר, היה נשמע נורמלי. הייתי מתחתנת בגיל 18, לא מתלבשת חשוף, לא עושה קעקועים או פירסינג, לא שותה אלכוהול, לא מעשנת סיגריות ולא יוצאת עם חברות. מצד שני היו לי שיני זהב, הייתי מבשלת מעולה, והבית שלי תמיד היה נקי. בגדול זה נשמע אידיאלי, אבל אני לא יודעת אם הייתי מאושרת יותר. ככל הנראה היו לי פחות דאגות, כי בסוף הכל היה נופל על הבעל.
אם תרבצו מול הטלוויזיה במלון, אני ממליצה על "הכלה שלי במטבח". זו תוכנית ריאליטי שבה החמות שופטת את הבישול של הכלה, והן יכולות לפרוק את מה שהן חושבות אחת על השנייה
בשקי יש עיר עתיקה שאסור לפספס ושוק אוכל מעולה, מה שמוביל לנושא חשוב: תמיד אומרים לי ש"האוכל שלכם מדהים", ותמיד צודקים. מי שאוהב בשר, גבינות, מאפים מלוחים, מאפים מתוקים, תה, ריבות ועוד הרבה בשר – זה המקום עבורכם. בכל פעם שאני נוסעת לבקר את המשפחה, אני חוזרת 5 קילו יותר. שלא תגידו שלא ידעתם, אבל אין קילו שסטרס ישראלי לא יכול להוריד.
האוכל המגוון, השחיטה במקום, הטריות של הירקות – אני לא יכולה להסביר כמה אלה עושים טוב לנשמה של בן אדם. בכפר שבו גרה דודה שלי, שניסיתי למצוא את המיקום המדויק שלו ולא הצלחתי כי מתברר שגוגל לא מגיע למקומות כאלה נידחים, היה האוכל הכי טעים שטעמתי בחיי. הכפר, שנמצא בין גנג'ה (ganja) לפארק הלאומי גויגול (goygol), מרוחק חצי שעה נסיעה מכל חנות או מכולת. את המים הם שואבים מבאר, את הירקות הם מגדלים לבד, הפרות והתרנגולות חיות במרחב יותר גדול מהדירה שלי בתל אביב ויכולתי אפילו לקטוף אגוזי מלך מהעץ. כן, מתברר שאגוזי מלך גדלים על עצים ושצריך לקלף אותם מפקעת שבתוכה נמצא האגוז. כזה אין בבת ים.
אמא שלי תמיד אומרת שיש הבדל בטעם של האוכל כאן ושם. פעם הרגשתי שזאת פשוט נוסטלגיה למקום שבו היא חייתה עד גיל 30, אבל עכשיו אני מבינה שזה קצת נכון. לא רוצה לזלזל בירקות הישראליים המובחרים שלנו, אבל אין מה להשוות אוכל שעבר עשרות ידיים לכזה שגדל ממש לידך. כששאלתי את בת-בת דודה שלי איך היא מכינה פסטה, היא פשוט ענתה לי "מקמח וביצים, איך את מכינה פסטה?".
לא קל לנשים במדינות מתפתחות. אם ההורים שלי לא היו עולים לארץ, הייתי מתחתנת בגיל 18, לא שותה ולא יוצאת עם חברות. מצד שני הייתי מבשלת מעולה, והבית שלי תמיד היה נקי
החלק הכי טוב באוכל הוא פתיחת השולחן. אולי אני מפונקת וזוכה לתשומת לב מיוחדת כי אני הדודה העשירה מאמריקה, אבל *איזה* שולחן הם פותחים. זה תמיד יהיה חמש או שש מנות לפחות, ולחם בצד כי אין דבר כזה ארוחה בלי לחם. פותחים עם גבינות, עוברים לבשר ומסיימים עם תה וריבה מקומית. יסלחו לי שומרי הכשרות, אבל במקום הגבינות בהתחלה אני יכולה להמליץ על מאפי בשר ואחרי זה עיקרית עם בשר. בגדול, בשר. אל תוותרו עליו. רק מכתיבת הפסקה הזו אני מתחרטת שהשנה לא אסע עם ההורים שלי לחתונה של בת דודה שלי.
עובדה מפתיעה על גבה
החלק האהוב עליי בלהסתובב בפריפריה של אזרבייג'ן הוא לדבר אזרית שבורה, כי בכפרים מבינים אותי מעולה ולא שואלים מאיפה אני. מתברר שאני מדברת בצורה מעוותת בדיוק כמוהם.
באחד הכפרים שביקרנו בהם, על אחד ההרים, יש בית קברות שבו טמונים סבא וסבתא שלי. כשראיתי את המרחבים, את ההרים הגבוהים, את החופש המוחלט – רציתי לכתוב צוואה ולבקש מהילדים שעוד לא נולדו לי לקבור שם את עצמותיי. זה בית קברות ענק, אין צפיפות ואין קבורה בקומות, דבר שהמשפחה שלי בארץ פסקה מזמן שהוא "לא מכבד". אין גם שום סממנים דתיים – זכר לשלטון ולהיגיון הקומוניסטי – אבל דווקא שם הרגשתי בנוכחות שאפשר לקרוא לה אלוהית.
התחושה בכפרים האלה היא של חופש מוחלט. אין גבולות ואין מצוקת דיור ואין לחץ כלכלי ואין שום דבר בעולם מלבד טבע וחיבור אל האלוהות שמביא איתו הטבע. בכל שנה אני מאבדת את האמונה שלי באלוהים, ועם כל ביקור בכפרים האלה האמונה חוזרת מחדש. אני חושבת שלזה אבא שלי התכוון כשהוא אמר שהיה לו כיף להיות רועה צאן בילדות, בלי שום טכנולוגיה, וכמה הוא התבאס בגיל 14 כשעזב את הכפר ועבר לפנימייה כדי ללמוד בחטיבת ביניים. אגב, היום כבר יש יותר טכנולוגיה בכפרים – גז עם כירה אחת, תנורים ואפילו טלוויזיה שמחוברת לכבלים – אבל האינטרנט עדיין חלקי מאוד. לא שבכלל צריך אינטרנט במקום כזה.
הכפר שבו גרה דודה שלי מרוחק חצי שעה נסיעה מכל חנות או מכולת. כששאלתי את בת-בת דודה שלי איך היא מכינה פסטה, היא פשוט ענתה לי "מקמח וביצים, איך את מכינה פסטה?"
במקומות הכפריים האלה צריך גם להיזהר, ולא כי הם לא תיירותים, אלא כי ינסו לחתן אתכם בכל רגע נתון. אולי זה קרה רק לי כי אני רווקה בת 27 (אמנם בזוגיות, אבל לא נשואה וזה נחשב רווקה) וכל המשפחה בלחץ. כל מי שראיתי ניסה לחתן אותי עם אחד מקרובי המשפחה שלו. חברה טובה של סבתי ז"ל ראתה אותי בכפר וישר התנפלה עליי. זקנה שלא פגשתי מעולם צועקת "כמה את דומה לסבתא שלך". אני לא יודעת בדרך לאן היא הייתה, אבל היא ביטלה את כל התוכניות שלה ומיד אירחה אותי בחצר ביתה לתה ושיחת נפש.
באותה חצר היה חמור שניסיתי לעלות עליו (ונפלתי), והייתה הכלה של הזקנה שבדיוק פשטה עור של אני לא יודעת איזו חיה, כי ניסיתי לא להסתכל. תסלח לי סבתי עליה השלום, אבל אני לא זוכרת איך קראו לחברה שלה, רק זוכרת שהיא ניסתה לשכנע אותי במשך המון זמן להתחתן עם הנכד שלה. לצערי נאלצתי לסרב, אני צריכה לסיים כמה דברים בישראל לפני שאני פורשת לחיים חופשיים בכפר בהרי הקווקז בלי חיבור לביוב.
מלבד טיול בעיר, בהרים ובכפרים, יש אנשים שמגיעים לאזרבייג'ן כדי לעבור ניתוחים קוסמטיים. למשל, כל המשפחה הקרובה שלי. זאת לא המלצה רפואית, אבל דעו שיש מדינה שבה הדברים האלה עולים עשירית ממה שגובים בארץ, ופחות ממה שלוקחים בטורקיה או כיו"ב מדינות שבהן ישראלים מתנתחים.
אגב, המהפכה הקוסמטית לא הגיעה לכפרים. הנערות שם עדיין עם גבות עבות ושפם, ואת זה אני מעריכה יותר ויותר ככל שתרבות הרשתות החברתיות גדלה. כילדה צחקתי תמיד על תמונות ישנות של אמא שלי ואחיותיה עם גבות מחוברות; היום אני מבינה שזה היה טרנד חולף, ממש כמו השפתיים הגדולות שיש היום לכל אחת.
הערב: נשים צועקות
אם תבלו באזרבייג'ן מספיק זמן כדי לרבוץ מול הטלוויזיה במלון, תגלו שני קצוות מנוגדים: דברים שאתם כבר מכירים, ודברים שלא תאמינו שקיימים. בקבוצה הראשונה תמצאו גרסאות מקומיות לתוכניות ריאליטי שמשודרות גם בישראל, כמו "דה וויס", "הזמר במסכה" (Maska), "הישרדות אזרבייג'ן" (Extreme Azerbaijan) ו"גוט טאלנט" (Özünü Tanıt). אבל מי צריך את זה כשאנחנו רוצים לצפות בתוכן מקומי ואיכותי?
כשהגענו ארצה ב-1998, עוד לא הכירו כאן בכלל את המילה אזרבייג'ן. כל מה שידעו על יוצאי המדינה הזאת היה שמדובר באנשים שנראים מזרחים, אבל משום מה מדברים רוסית
דודה שלי, סוניה היקרה, צופה באדיקות בתוכניות ריאליטי. כשאני מבקרת אותה אני זוכה לצפות בביזאר בשפת האם שלי, ויש כמה תוכניות שנכנסו לי למוח ומאז לא יצאו. אחת מהן היא תוכנית יומית בשם "חמש כלות" (5 Gəlin), שבה נבחנות כלות במשימות שונות הקשורות לחיי המשפחה והחתונה. המשימות בתוכנית כוללות בישול, ניקיון, נראות, נימוסי שולחן, ניהול משק הבית ועוד. התוכנית מציגה גם את תהליך ההכנה לחתונה: בחירת השמלה, קישוטים, טקסים, ארוחות, אירוח בני המשפחה של החתן ומנהגים מסורתיים. בכל פרק מוצגת כלה אחת מתוך החמש, וזו שמבצעת את המשימות בצורה הטובה ביותר זוכה בפרס. בגדול, זה מופע שלם ששופט עד כמה את אישה טובה.
כל כלה מייצגת את המשפחה שלה, את המשפחה שהיא עתידה להצטרף אליה, וגם אזור גיאוגרפי שונה. זה גורר הרבה דרמות משפחתיות, דרמות זוגיות, דרמות בכללי והרבה רכילות מקומית – כי אזרבייג'ן, ממש כמו ישראל, היא מדינה מרכלת. אולי אחד ההסברים לסיפור האהבה שלהם ושלנו הוא השאיפה המשותפת לרכל על השכנים ועל האנשים שבטלוויזיה ועל כל מי שרק ניתן. לא סתם תרבות הסלבס והריאליטי כל כך הצליחה בארץ, וגם שם. פעם חשבתי שהרכילות היא החלק הכי רע בעדה שלי, כי לא משנה מה תעשי, תמיד ידברו עלייך וילכלכו עלייך. היום אני מבינה כמה הדבר הזה עזר לי להשתלב בחברה הישראלית.
"5 כלות" משודרת ב-ATV Azerbaijan, אחד מהערוצים המסחריים המרכזיים. היא פופולרית מאוד, אבל גם מעוררת המון תגובות רעות. חלק מהצופים מעריכים את התוכנית על הצגת תרבות ומסורת החתונה האזרית, ואחרים מבקרים אותה על כך שהיא מחזקת סטריאוטיפים מגדריים ומציגה תמונה מאוד מסוימת של תפקיד האישה בחברה. כן, מדובר במדינה קצת פרימיטיבית שעדיין מנסה להגיע לפתיחות מחשבתית, אבל בואו – גם ישראל לא נמצאת בדיוק בין המדינות הפרוגרסיביות בעולם. בכל מקרה, לפעמים פשוט כיף לצפות בתרבויות אחרות עושות את הכי טוב שלהן. ולפני שאתם ממהרים לשפוט, תזכרו שאצלנו יש ריאליטי שבו שני אנשים שלא מכירים מתחתנים.
בחודשים ינואר-אפריל 2024 עמד מספר המבקרים הישראלים באזרבייג'ן על כ-8,000. רק בשלושת החודשים הראשונים של 2025 ביקרו במדינה יותר מ-18 אלף ישראלים
עוד תוכנית שאני חייבת להמליץ עליה – בעיקר למי שכבר למד טורקית מהדרמות הטורקיות שהוא צופה בהן – היא "הכלה שלי במטבח" (Gelinim Mutfakta). היא אמנם לא אזרית אלא טורקית, אבל משודרת גם באזרבייג'ן. מדובר בריאליטי בישול שבו כלה מתמודדת מול חמותה על האוכל שהיא הכינה. כן, השופטת היא החמות. בכל פרק מארחים שתי כלות ושתי – חמות? חמותות? חומיות? – ויש משימות יומיות עם הכנת מנות בהתאם לנושא שנקבע. כפי שניתן לדמיין, מדובר בתוכנית דרמטית ועסיסית במיוחד שבה נשים יכולות לפרוק סוף סוף את כל מה שהן חושבות אחת על השנייה. בדיחות ה"חמותי" וה"אשתי" בפיד של כולנו מוכיחות שהקהל בישראל לא מאוד שונה מהקהל הטורקי או האזרי; ייתכן שזה בכלל משחר האנושות, תמיד היו סכסוכים בין הכלה לבין אם החתן. ייתכן שתמיד הגבר התבאס על זה שאשתו מבזבזת בזארה. כך או כך, זאת עוד תוכנית שתעשה לכם טוב על הנשמה אם אתם נהנים ממצוקות משפחתיות של אחרים.
כובע, מימייה, רוסי
תשמעו, אזרבייג'ן משתדלת. היא מתפתחת, היא עשתה הרבה כדי להגיע לאן שהיא היום, והיא עושה עוד הרבה כדי ליישר קו עם המדינות המפותחות. לא הכל מושלם, יש גם מקום לביקורת – על מוסד הנשיאות שעובר מאב לבן מאז יציאת המדינה לעצמאות, על מעקב אחרי מתנגדי משטר ותומכי אופוזיציה – אבל לצערי זה לא שונה מאוד מהמציאות שלנו כאן בישראל. אולי זו עוד סיבה ששתי המדינות הללו מצליחות לקיים קשר רציני.
כשהגענו ארצה ב-1998, ההורים שלי לא יכלו להאמין שאזרבייג'ן תהיה אחת מהידידות הקרובות של ישראל בשנת 2025. אז עוד לא הכירו כאן בכלל את המילה אזרבייג'ן, וכל מה שידעו על יוצאי המדינה הזאת היה שמדובר באנשים שנראים מזרחים, אבל משום מה מדברים רוסית. היום המציאות קצת השתנתה. יש עדיין אנשים שצריכים ללמוד על הידידה החדשה של ישראל, לידידה החדשה עצמה יש עוד איפה להשתפר, אבל באמת שהמגמה חיובית.
ההמלצה האישית שלי: סעו לאזרבייג'ן. ישראלים הם לא פחדנים, הם טסים להודו ולדרום אמריקה אחרי הצבא. אזרבייג'ן צריכה להיות קטנה עליהם. רק קחו איתכם חבר דובר רוסית, כי הם לא כל כך מדברים אנגלית. קחו טרמפים לכפרים הרחוקים, או טיילו בבאקו באזור מבטחים. תעשו את זה לנשמה שלכם, כי האוכל טוב והאנשים נחמדים. ומי יודע, אולי ייצא מזה גם זיווג.