מחקר שניתח אלפי ביקורות של משתמשי רדיט, גוגל ו-TripAdvisor כדי למצוא את אתרי התיירות המאכזבים בעולם מיקם את ים המלח במקום הרביעי והלא-ממש מכובד, אחרי טיימס סקוור בניו יורק, שדרת הכוכבים של הוליווד וסטונהנג' בבריטניה. הביקורות תיארו את המקום כ"יקר במיוחד", "ללא מתקנים מתאימים" ו"לא עומד במוניטין של התמונות מהרשתות החברתיות". לא מדובר בהפתעה: כבר שנים שים המלח סובל מהזנחה, ובעוד שהמלונות שבחלקו הדרומי מלאים, מחוצה להם המצב עגום למדי.
בתור בוגר מערכת החינוך הישראלית, ים המלח תמיד היה עבורי מקום שמגיעים אליו רק במסגרת טיולי בית ספר, או לכל היותר ב"תגלית". מאז שהכרתי את בן זוגי האוקראיני, שחלם על המקום עוד לפני העלייה לארץ, הוא הפך ליעד תיירותי קבוע בחופשות שלנו. יש משהו במקום שקוסם בעיקר לסובייטים, תיירים ותושבי קבע כאחד, שנדמה שהם כמחצית מהנוכחים באזור. כמו שאמרה לי אולה, שרחצה בו השבוע, "יש פה ים טוב, שמש, זה בריא לגוף, מקום לנוח. מה צריך יותר?".
הגענו לים המלח בפעם השלישית מתחילת המלחמה. בפעם הראשונה זה קרה שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר. הרגשנו שאנחנו צריכים לברוח מהכל ובחרנו את המקום שהיה הכי בטוח בארץ, בלי אזעקות וטילים (לפחות לפני שהחות'ים הגיעו גם לשם). באותה תקופה אוכלסו המלונות במפונים, אבל השטח שמחוץ להם היה כמעט ריק מאדם. הפעם גם המפונים, שחזרו ברובם לבתיהם או שמצאו פתרון קבע אחר, לא היו.
מלונות ים המלח מפוארים ומלאים, אבל בעוד הטיילת באילת גדושה בתיירים, המסעדות בתל אביב מלאות עד אפס מקום וגם אזור הכנרת עבר בשנים האחרונות התעוררות, ים המלח כמו קפא בזמן. הבטחות ותוכניות לעתיד על הגדלת מספר החדרים, פתיחת אטרקציות חדשות והעלאת מפלס הים יש, אבל בינתיים נראה שלמשפחות עם ילדים אין סיבות טובות מספיק להגיע לאוצר הטבע הזה.
את השאלה כיצד התקבע שיממונו של ים המוות אפשר לחלק לשני חלקים. הראשון הוא מה קרה למקום שלפני שלושה עשורים נהנה מבנייה מסיבית של בתי מלון וגלי תיירות מחו"ל, בעיקר ממדינות מזרח אירופה. השני הוא למה מלכתחילה לא מימש המקום מעולם את הפוטנציאל התיירותי המלא שלו, בתור פלא תבל ששוכן במקום הנמוך ביותר בעולם – 440 מטר מתחת לגובה פני הים, תיאור שרק לבדו היה אמור למשוך המוני מבקרים מכל העולם.
500 שקל ללילה, אם תחצו את הגבול לירדן
34.2% – זה ריכוז המלח במי ים המלח, פי עשרה מבים התיכון. הריכוז הזה מאפשר הקלה של ממש במחלות עור כמו פסוריאזיס, מה שהפך אותו ללהיט בעיקר בתחום תיירות המרפא. זה לא הספיק כדי לגרום לו להחזיק את הראש מעל המים (הרדודים), והקורונה, ואז המלחמה, לצד השאיבה הבלתי נגמרת של מפעלי ים המלח והבולענים שנפערו סמוך למסלולי הטיול באזור, הובילו תיירים רבים לצד הירדני שלו. שם ניתן ליהנות מסוף שבוע במלונות וריזורטים של 5 כוכבים במחירים שכבר לא רואים בארץ, שנעים בין 500 ל-800 שקלים ללילה.
התחושה הזו מגובה גם במספרים. בין ינואר ליולי 2023, חודשים ספורים לפני המלחמה, נרשמו במקום 14.2 מיליון לינות, מתוכן 8.4 מיליון של ישראלים ו-5.8 מיליון של תיירים. בתקופה המקבילה, אחרי שנה, הכמות אומנם ירדה רק במעט (13.7 מיליון לינות ו-71% תפוסה במלונות, המקום השלישי בארץ אחרי אילת וחיפה), אבל היחס בין תיירות הפנים לחוץ השתנה לחלוטין – 12.5 מיליון ישראלים ורק 1.2 מיליון תיירים.
הקורונה והמלחמה הובילו תיירים רבים לצד הירדני של ים המלח, שם ניתן ליהנות מסוף שבוע במלונות וריזורטים במחירים שכבר לא רואים בארץ
אבל לא רק מספר התיירים יורד, אלא גם מפלס הים, שצונח בקצב מדאיג של כ-1.15 מטר בשנה. מתוך הירידה השנתית, כ-27 ס"מ מיוחסים לפעילות המפעלים הישראליים, בעוד המפעלים הירדניים תורמים כ-23 ס"מ נוספים, והשאר קורה כתוצאה מתהליכי אידוי טבעי וחוסר הזרמה של מים למקום. מאז שנת 1968 מפעלי ים המלח הם בבעלות חברת כיל (כיום ICL), אז חברה ממשלתית. מאז הופרטה בשנות ה-90, החברה שייכת לחברה לישראל, הנשלטת על ידי עידן עופר.
שימו לב לעובדה מדהימה: מפעלי ים המלח משתמשים בשטחי עזר בהיקף של 600 קמ"ר, מאזור סדום ועד לאזור מצדה. לצורך ההשוואה, מדובר בשטח גדול פי 11 משטחה המוניציפלי של עיריית תל אביב יפו. המפעלים פועלים במסגרת חוק זיכיון ים המלח, שנחקק בשנת 1961 ומעניק למפעיל את הזכות הייחודית להפיק את המחצבים והכימיקלים באזור ולמכור אותם. הזיכיון הזה עתיד להסתיים ב-31 במרץ 2030, והמדינה כבר נערכת לפרסום מכרז לבחירת זכיין חדש מתוך הבנה שחלוקת הרווחים שנעשתה עד כה הייתה לא הוגנת, וכי יש להגדיל את חלקו של הציבור ברווח. לצד זאת, דוח מבקר המדינה קבע כי כישלון המדינה בניהול הזיכיון הוביל גם לדליפות מזהמים ולנזקים סביבתיים קשים, שהחריפו את מצבו של הים.
בניסיון להציל את המצב נשקלת הקמת מוביל מים שיאט את קצב ירידת מפלס המים. הפרויקט, שבנייתו שצפויה להימשך כ-20 שנה, עשוי להתחיל לפעול רק סביב 2045 עם הזרמה שנתית של כ-400 מיליון מ"ק מים. על פי מסמך מדיניות שגיבש המשרד להגנת הסביבה, אם יימשך המצב הנוכחי, מפלס ים המלח עלול לרדת בכ-60 מטר נוספים עד 2070, מה שיוביל לצמצום שטחו בכ-15% ולאובדן נפח מים של כ-21 מיליארד מ"ק – דבר שיכווץ את התיירות באזור עוד יותר.
"למתן את הירידה של מפלס ים המלח זה אירוע מורכב", אומר טובי שור, מנהל תשתיות ב-ICL. "לפעמים בניסיון לפתור בעיה סביבתית אחת נוצרת בעיה אחרת, קשה יותר מזו שאתה מנסה לפתור. הפתרונות המקובלים להפסקת הירידה כוללים את תעלת הימים, אבל יש לתוכנית הזאת יותר מתנגדים מתומכים, והם גם יודעים למה. כדי לעצור את נסיגת המפלס צריך להזרים סדר גודל של 800–900 מיליון קוב. כל ההתפלה היום בישראל כוללת, לצורך ההשוואה, 650 מיליון קוב. כלומר, צריך לקחת את כל מתקני ההתפלה שצורכים חשמל בכמויות היסטריות, להוסיף להם עוד מתקנים וליצור מחדש בעיה של מחסור במים. זה דבר שלא נראה סביר שמישהו יעשה אותו".
מה לגבי החלק שלכם בירידת מפלס המים? יש משהו שאתם יכולים לעשות כדי לצמצם את זה?
"החלק שלנו בירידה הוא קצת פחות מרבע, לשאר אחראים הירדנים. זה חלק לא מבוטל, אבל לא מאוד משמעותי, והוא גם לא השתנה לאורך השנים. גם אם נצמצם את השאיבה שלנו, התרומה למיתון הנסיגה תהיה קטנה מאוד. לאנשים נוח לשכוח שהעובדה שאנחנו שואבים מים מים המלח תורמת לאזור המלונות, ששוכנים בעצם לצד בריכות האידוי שלנו. כל המערך הזה, זה לא משהו שמישהו היה עושה בהתנדבות. המשמעות היא שכל תעשיית התיירות לא הייתה קיימת. גם הארגונים הירוקים מבינים שאי אפשר לסגור את מפעלי ים המלח, אנחנו המפרנס הכי גדול בנגב ואנחנו אחראים ל-1.5% מהתוצר של מדינת ישראל. אי אפשר ליצור מקומות תעסוקה נוספים בנגב שיכולים להחליף את כל מפעלי ים המלח, וגם אם נוריד את השאיבות ב-20%, זה אומר שנצטרך להקטין את הייצור באופן ניכר ולפטר עובדים".
אין לכם חשש שים המלח יום אחד פשוט ייעלם לנו?
"זה לא יקרה, גם המכון הגיאולוגי אומר כך. הוא יקטן בעוד סדר גודל של 100 קמ"ר ויתייצב בשטח של 500 קמ"ר, שזה עדיין כמעט פי ארבעה מהשטח של הכנרת. כל אלו שאומרים שהוא יהפוך לשלולית, זה שטויות. העובדה שהוא נסוג יוצרת תופעות טבע מדהימות שאפשר להנגיש לציבור הרחב, ואנחנו מוכנים לסייע בכך. מה שנכון לעשות הוא לא להילחם בנסיגת המפלס, אלא לראות איך הופכים את הלימון ללימונדה. גייזרים ובולענים אפשר להפוך מאיום להזדמנות. יש לזה הרבה פוטנציאל, רק צריך מישהו שינהל את זה".
זה מקום לבוא אליו ליומיים, מקסימום שלושה
"זה האזור הכי מוזנח בארץ מבחינה תיירותית. הגישה של המועצות האזוריות היא לפתח כמה שפחות מסלולי טיול ולמנוע מאיתנו הקמה כל מיזם חדש באזור", טוען גיא גולן, חוקר קרקע ומים ובעלי חברת הטיולים "סודות ים המלח". "אנחנו כל הזמן מנסים לפתח אטרקציות חדשות אבל שמים לנו רגליים, לא נותנים לנו רישיונות. אנשים רוצים להגיע לאזור הזה, ובגדול הם סגורים בבית מלון בלי יותר מדי מה לעשות, וחבל, כי זה באמת אזור מיוחד".
עניין התיירים הספונים במלונותיהם חוזר על עצמו שוב ושוב בשיחות שערכתי השבוע. אין ספק שיש במלונות ים המלח כמה מוצלחים ומפנקים במיוחד, אולם מחוץ להם לא תמצאו יותר מדי. במסגרת הביקור הנוכחי שלנו הגענו למלון הרודס, שמבטיח "חופשה חלומית עם האהובים שלכם אל מול נוף מרהיב". המקום היה מלא לחלוטין, עד למצב שבו לא היה אפשר למצוא מקום פנוי בחניון, גם אם עיצוב הפנים החזיר אותנו לפרקים לניינטיז. כדי להשלים את האווירה, זמר בלובי שר את מיטב להיטי שנות ה-60 וה-70. הבר היה מלא לחלוטין, אבל הורדנו בו את ממוצע הגילים ב-20 שנה לפחות. הזמר ניסה להלהיב את האורחים וקרא להם לנופף בידיהם, אך ידו נותרה מושטת לבדה. הוא המשיך כך לאורך לא פחות משעתיים מול קהל שהלך והצטמצם, ולמחרת נתן הדרן במופע בבריכה.
"זה האזור הכי מוזנח בארץ מבחינה תיירותית", טוען גיא גולן, חוקר קרקע ומים. "אנשים רוצים להגיע, ובגדול הם סגורים בבית מלון בלי יותר מדי מה לעשות"
המלון באמת מספק את הצרכים של מי שבא לנפוש בו – בריכת מי מלח מחוממת עם מצילה חסרת מעש, בריכה חיצונית מרשימה, חוף עם כניסה פרטית לאורחי המלון וארוחת בוקר מפנקת. אבל מה יש לעשות מעבר לכך? ניגשנו לפקידת הקבלה ושאלנו אותה בדיוק את השאלה הזו. "אין מה לעשות פה באמת. היה כאן בר אחד וגם הוא נסגר בתחילת המלחמה, אם אתם רוצים, סעו חצי שעה לערד לבר", היא ענתה. היא נוסעת לכאן מדי יום מדימונה, שעה כל כיוון, ומודה שהמקום ממצה את עצמו די מהר. "הייתה תקופה שהיו פה מאות מפונים במשך חודשים, והם השתגעו פה. לא היה להם מה לעשות. זה מקום לבוא אליו ליומיים, מקסימום שלושה, אחר כך אתה פשוט דופק את הראש בקיר".
יש שיטענו שלא מדובר בבאג אלא בפיצ'ר, והשקט וחוסר המעש שאופפים את המקום הם אלה שמספקים את החוויה. "אנשים מגיעים למלונות, נהנים מהמתקנים ולא מחפשים דווקא לצאת החוצה, יש להם הכל בפנים. לצעירים סוף שבוע אולי ממצה את המקום, אבל אמא שלי יכולה להיות פה שבוע בכיף ולא יימאס לה", אמר לנו גורם בענף התיירות. הקשבנו לו והחלטנו להשתמש במתקנים של המלון, שבהחלט סיפקו את הסחורה.
אבל האמת היא שגם הים ששוכן לחופי המלונות אינו ים, אלא בריכה מלאכותית המשמשת את מפעלי ים המלח לשאיבת מינרלים. "זאת בריכה תעשייתית לכל דבר, עם מים של ים המלח, אבל מלאכותית לגמרי. כל המטרה שלה זה לגרום לאידוי של מים ושקיעה של מינרלים", מסביר גולן. כך או אחרת יש במקום אנשים, הרי לשם כך הם הגיעו לפה, חלקם אפילו מכוסים בוץ כמיטב המסורת. שאלנו זוג מבוגר ומכוסה כולו אם הבוץ מהחוף. "English please", ענו בני הזוג להפתעתנו, והסבירו שהגיעו לחופשה במיוחד מגרמניה "בשביל הגוף". עוד הם הסבירו שקנו את הבוץ בחנות הסמוכה. ברומא התנהג כרומאי – החלטנו לנסוע למרכז המסחרי הקטנטן בטיילת כדי לקנות את הבוץ המיוחל. גם שם היינו לבד. "יש תיירים באזור?", שאלתי את בעל החנות. "הרבה פחות מפעם. הם חזרו בתקופה האחרונה, אבל עכשיו, עם הטיל שפגע בנתב"ג, שוב מרגישים את הירידה".
אחרי הביקור במרכז המסחרי חזרנו לחוף. על חבילת הבוץ היוקרתית (2 ב-15 ש"ח) כתוב להמתין 15 דקות, לא להיכנס למים ולא למרוח על הפנים. סביבנו הייתה חבורה של בני נוער שעברה בדיוק על כל שלושת הכללים, התמרחה בבוץ על כל הגוף ושעטה למים. הבוץ נדבק במהרה לגוף אבל גם נשטף בקלות. בהיעדר פעילות אחרת, גם זו חוויה.
יעלים במקום תיירים
כדי לראות את מגוון המקומות באזור נסענו כמה קילומטרים אל היישוב הקטן ביותר בישראל והנמוך בעולם – נווה זוהר. בית ההארחה אלוני של היישוב הוא אחד מהעסקים הוותיקים באזור, ובו 15 יחידות דיור שהוקמו לפני 25 שנה. "יש ירידה גדולה בתיירות", הסביר לי דניאל, הבעלים. "היינו מבוססים על 90% תיירות חוץ, ירדנו ל-10%. עכשיו זו בעיקר תיירות פנים, שגם נפגעה כתוצאה מהמלחמה. אנחנו מצליחים למלא את החסר, אבל אלה לא המספרים שהיו לפני המלחמה".
כנראה בשל המחסור הזה שודרגנו ללא עלות מחדר בסיסי ליחידה כפולה בגודלה עם חצר יפה והרגשה כפרית וביתית. הכל טוב ויפה, עד שהבנו שאין לנו יותר מדי מה לעשות ביחידה עצמה, ומצאנו את עצמנו מתגעגעים למתקנים של הרודס. קראנו על סגירת שמורת הטבע בעין גדי בשל השיטפונות בתחילת השבוע, כ-31 מ"מ גשם שירדו בעשר דקות, והחלטנו לבדוק את העניין בעצמנו.
ניידת משטרה סגרה חלק מהכביש, אבל עקפנו אותה בקלילות והתקדמנו לעבר השמורה, שהייתה סגורה בחבלים ושלטי "אין כניסה". חלפנו גם על פניהם, אבל אז עצר בעדנו עובד של רשות הטבע והגנים והסביר לנו שהכניסה אסורה בתכלית האיסור. "המקום ממש נהרס, ייקח חודשים לשקם אותו", הוא אמר. היעדרם של בני האדם במקום הביא כמות אדירה של יעלים לאזור, ואנו לפחות זכינו לראות אותן מטיילות בנחת. אם לא תיירים סובייטים, לפחות שהן ייהנו.
היעדרם של בני האדם במקום הביא כמות אדירה של יעלים לאזור, ואנו לפחות זכינו לראות אותן מטיילות בנחת. אם לא תיירים סובייטים, לפחות שהן ייהנו
החום היה בלתי נסבל וכבר הגיע ל-40 מעלות. ניסיון לצעוד בנחל ערוגות הסמוך והסגור גם הוא למבקרים נתקל בחום הבלתי אפשרי. החלטנו לקנח בגן הבוטני היפה שבקיבוץ, אבל השעה הייתה רק ארבע אחר הצהריים. בניסיון להשקיט את הרעב חיפשנו אחר המלצות לארוחת ערב וגילינו שהאפשרויות לא מרובות ונעות בין אגאדיר, מסעדת עין בוקק ומסעדת מול ים, שדוגלת במחירים שכבר לא רואים במרכז ובאוכל מזרח-תיכוני טעים. למרות שזה היה ערב שישי, המקום היה ריק למדי והתיישבנו לצד משפחה בודדת שערכה קידוש ושרה "מלאכי השלום" אל מול העובדים הערבים.
"היינו יכולים לגמרי לסיים את החופשה הזו עכשיו", אמר לי בן הזוג, "עשינו כבר את כל מה שהיה אפשר לעשות כאן". ובאמת, ביום המחרת קמנו עם התהייה מה לעשות. בהיעדר אופציות אחרות בחום הלוהט, החלטנו להתפלח חזרה למתקני הבריכה של הרודס מתוך תקווה שאיש לא ישאל למעשינו. לאיש לא באמת היה אכפת, ונהנינו מעוד שעות אחרונות של טבילה במים הצוננים.
"אתה מאמין שהמקום יחזור להיות מה שהיה פעם?", אני שואל את גיא גולן. "אני בן אדם אופטימי ומקווה שכן, אבל אני לא רואה אינטרס של מישהו לעשות שינוי. אנשים עושים הרבה כסף מהשאיבות וממפעלי ים המלח. אם המצב יימשך כמו שהוא, הבריכות המלאכותיות במלונות יישארו, אבל הים ייראה אחרת לגמרי. אם זה יהיה ים שנוכל ליהנות ממנו? אני לא חושב". גם נטלי (שם בדוי), בעלת תפקיד בכיר במפעלי ים המלח, התוודתה בסרט הקצר של ניצן מיוסט, "שלושה חודשים", במילים דומות: "אני לא חושבת שתהיה לים המלח תקומה. אנחנו שואבים את כל המשאבים של הכדור הזה. אני לא יודעת איך הדבר הזה ישתנה בעשרות השנים הקרובות".
"מבינים היום שהאורח צריך יותר"
מי שנשמע קצת יותר אופטימי הוא ניר ונגר, ראש המועצה האזורית תמר. "הישראלים גילו את ים המלח מחדש וגם היזמים הבינו את הפוטנציאל שיש במקום. בשיתוף פעולה של המועצה עם החברה להגנת ים המלח אישרנו פרויקט אדיר שאמור להכפיל את מספר החדרים בים המלח מ-4,000 ל-8,000. חלק מהפרויקט בתהליכי תכנון, וחלק כבר בבנייה. אני מעריך שבתוך חמש-שש שנים נגיע ליעד הזה".
"התפיסה בים המלח בעבר הייתה שלאורח אסור לצאת מהמלון. היום מבינים שהאורח צריך חוויה רחבה הרבה יותר, כמו מה שקורה באילת, שזה הרבה מעבר לרק להיות במלון. בהתאם לכך, השנה חנכנו את הדום (מתחם האירועים החדשני, דום אקספו ים המלח), מבנה ארכיטקטוני מרשים המציע חוויית אירועים מתקדמת ויכול לארח אירועים וכנסים של 5,000 איש. אני מניח שבעוד שנה מהיום הפער הכי גדול של בתי קפה, מסעדות ומקומות בילוי באזור יעבור שינוי מאוד גדול, ויהיו גם אפשרויות לינה זולות יותר בח'אנים. האזור מציע הרבה מאוד כבר היום, אבל זה נכון שיש לנו חסך, שאני מעריך שייפתר בעתיד".
"התפיסה בים המלח בעבר הייתה שלאורח אסור לצאת מהמלון. היום מבינים שהאורח צריך חוויה רחבה הרבה יותר, כמו מה שקורה באילת", אומר ניר ונגר, ראש המועצה האזורית תמר
ראש המועצה ונגר מדבר בין היתר על פרויקט התיירות המבטיח Atlantis City, שמנוהל על ידי קבוצת ברקליס בראשות יזם הנדל"ן מוטי גרין וקיבל היתר רשמי להתחלת הבנייה. אבל כמו שאנחנו מכירים היטב בישראל, זה לא בהכרח אומר שנוכל לבקר בו בקרוב. מדובר בקומפלקס בשטח של יותר מ-110 אלף מ"ר שממוקם על קו החוף וכולל מלון יוקרה, מרכז מסחרי, מתחם כנסים ואטרקציות תיירותיות בהשקעה של 800 מיליון שקל. גולת הכותרת תכלול גם בניית אקווריום שיהיה השביעי בגודלו בעולם ויציע חוויית צלילה במנהרת זכוכית תת-ימית. גם שיפוץ קניון ים המלח, שנחנך בסך הכל לפני שבע שנים, נמצא על הפרק, אבל בינתיים, כשל הניסיון לרכוש חלק מהנכס ועתידו לוט בערפל.
עד שהתוכניות הבומבסטיות הללו ייצאו לפועל, ימשיך ים המלח לארח בעיקר תיירי מרפא שמחפשים שקט. המשפחות הישראליות בינתיים לא ימצאו את מבוקשן באוצר הטבע הזה, שהולך וגווע למול עינינו. ההבטחות מרחיקות לכת, ואם הן יהפכו למציאות, אנחנו נראה בו שינוי של ממש – אבל עד אז הוא ימשיך להיות אותו פלא תבל מוזנח עם פוטנציאל להיות להיט ענק.