כשמטיילים בארמניה כל רגע ורגע מזמן לך סיטואציה הזויה בנוסח סרטיהם של פליני או קוסטריצה: רועה כבשים חסר שיניים דוהר על אופנוע סירה של הצבא הרוסי, מוכרי דגים צולים פורלים על מנוע מטרטר של מכונית לאדה משנות החמישים, נגן אקורדיון מוכר שווארמה שהשיפוד המסתובב שלה מפעיל במקביל תיבת נגינה. אך הסיטואציה ההזויה ביותר התרגשה עליי דווקא בשעות האחרונות שלפני הטיסה חזרה לארץ, ובמקום הכי לא צפוי: על גבעת אנדרטת ההנצחה לשואה הארמנית שמתנשאת על גבעת Tsitsernakaberd שמשקיפה על העיר האפרורית ירוואן. בעודי צועד ממגרש החניה לעבר לב מתחם האנדרטה, אוחז בידי ורד אדום שאותו תכננתי להניח על לוח האבן, עצרו אותי שלושה אנשים מכריסים ומיוזעים. ללא סיבה נראית לעין הם ביקשו להצטלם איתי, משל הייתי סלבריטי מקומי. כבר בעת שהם התקרבו בעוד הטלפונים נשלפים, הרחתי את אדי האלכוהול הדליקים והחמוצים שהתנדפו מעורם, אך זה היה מאוחר מדי למנוע יצירת מגע. שניים מהם חיבקוני חיבוק דב והשלישי החל לצלם. בעוד הם לופתים אותי בחוזקה הם החלו לשאול למוצאי. עניתי בטבעיות שאני ישראלי.
ברוב המקרים, המילה "ישראל" מעוררת בקרב הארמנים יראת כבוד. לעיתים הכבוד הזה מהול באכזבה וכאב; כמי שעברו היסטוריה דומה של שואה ובכחשות שואה שנמשכות עד היום, הארמנים כואבים את מדיניות ישראל הרשמית שמכחישה את השואה הארמנית, אבל זהו עדיין כבוד. אך במפגש הזה המילה "ישראל" הכתה את החבורה הגברית בתדהמה. לאחר שניות ארוכות של שתיקה רועמת השיב אחד מהם "אנחנו מגיעים מאירן". בשלב הזה ציפיתי שהם יתקפלו ויסתלקו תוך שהם מסננים קללה או שתיים. במקרה הגרוע המפגש יוכל אפילו להגיע לאלימות פיזית קלה. בכל זאת, מדובר בחבורת שיכורים. אך להפתעתי, לאחר הווידוי, החיבוק הדביק שלהם רק התעצם. באנגלית רצוצה ורעשנית הם החלו לירות צרורות של משפטי אהבה: "אנחנו לא אויבים! אנחנו חברים שלך! הממשלות שלנו והמנהיגים שלנו אולי אויבים, אבל אנחנו לא ממשלה ולא מנהיגים. אנחנו בסך הכל אנשים. אין לנו שום בעיה איתך! אנחנו אוהבים אותך! אנחנו אחים!" אחרי מסכת חיבוקים ונישוקים הצלחתי להשתחרר מאחיזתם תוך שימוש בסדרת פיתולים גמישים. לפני שנפרדנו לדרכנו בחיוכים וטפיחות הדדיות, הם עוד הספיקו לשאול אם יש באמתחתי וויסקי למכור להם. בתיקי היה אמנם בקבוק ברנדי ארמני שקניתי שעה קודם לכן במפעל הברנדי המפורסם "אררט", אך העדפתי להשיב בשלילה והתחלתי לצעוד עם הורד השבור והמרוט לעבר המצבה.
עוד ב-mako חופש:
חופשה בדיל או בהרכבה עצמית?
להרוויח יותר מ-2,000 שקל ב-4 ימים דרך Airbnb
תפסיקו לחפש: מצאנו את החופשה המושלמת
מדינה קטנה מוקפת אויבים
המפגש של ישראלי עם חבורת אירנים שיכורה באתר הנצחה לזכר ארוע היסטורי איום, שבו מוסלמים תורכים וכורדים קנאים טבחו במיעוט הנוצרי-ארמני, מסמל יותר מכל את המורכבות הבלתי נתפסת של ארמניה. מורכבות שאפילו לנו, עם שמורכבויות בלתי נתפסות הן לחם חוקו, נדמית כבלתי אפשרית. בדיוק כמונו, ארמניה היא מדינה קטנה מוקפת אויבים, והעם אשר מתגורר בה גדל מינקותו על אתוס של עם עתיק ונבחר. נבחר, משום שארמניה היא האומה הראשונה בעולם אשר קיבלה על עצמה את הנצרות, בשנת 301. זרם הנצרות הארמני נקרא "אפוסטולי", והוא מקדים, כמובן, את הזרמים המערביים - הקתולים והפרוטסטנטים.
כמו היהודים, כך הארמנים חוו על בשרם אין ספור פרעות, מלחמות ומעשי טבח במהלך ההיסטוריה. המלחמה הגדולה האחרונה הייתה מלחמת נגורנו - קרבאך, שהסתיימה זמנית בשנת 1994. בדומה לישראל, גם ארמניה מסובכת עד למעל הראש בקונפילקטים דמוגרפיים ובעיית גבולות שכוללת שטחים כבושים והתנחלויות ונראית כבלתי ניתנת לפתרון. אפשר להמשיך ולחבר נקודות השקה בין ארמניה וישראל: על כך שגם להם אגם אחד של מים מתוקים (ימת סוואן) אשר משמש כמקור החיות של מדינה שלמה, על העובדה שזוהי מדינה שאחד מתחביביה הלאומיים הוא לשנורר דולרים מתורמים עשירים מהתפוצות, בעיקר מהקהילות העצומות שחיות בארה"ב ובצרפת, ואפילו על הפופולריות העצומה של האירווזיון ושל נבחרת כדורגל אחת שכושלת שוב ושוב.
אך בעניין אחד אנחנו שונים בתכלית: שלא כמונו, ארמניה מתהדרת במרחבים בתוליים ובנופי בראשית פראיים, שעדיין לא הושחתו על ידי מחלפי בטון ומלט, מחצבות חול וחצץ או תחנות ממסר סלולריות. הדרכים הלא סלולות ותוואי השטח ההררי הופכים את ארמניה ליעד אידאלי לטרקים רגליים ולטיולי ג'יפים. חברת Medraft הישראלית, אשר זיהתה את הפוטנציאל שלה, מוציאה כיום באופן סדיר טיולי גי'יפים וטיולי הליכה אתגריים לארמניה, אשר פותחים בפני קהל המטיילים הישראלי את אפשרות הטיול המרתקת ביותר מבין היעדים הקרובים לישראל אשר מתקיימים אליהם טיסות סדירות (בתחילת החודש נפתח הקו השבועי תל אביב-ירוואן). טיול ג'יפים של שבוע, בו חרשתי את ארמניה מצפון לדרום, הצליח לפקוח לי את העיניים ולגרום לכך שהמדינה הנחבאת הזו והאנשים שבה יכנסו לי עמוק ללב.
כאן הכל בלאדי
כמו בכל אזור הקווקז הקיץ הארמני מביא עמו מלוא הטנא פירות וירקות, אשר עדיין לא יודעים שבמקומות אחרים בעולם היו קוראים להם "בלאדי". כאן הכל בלאדי. טבעי, אורגני, בר קיימא, או איך שלא תחליטו לקרוא לזה. דובדבנים, אגוזים ירוקים, שזיפים, משמשים, אבטיחים, עגבניות, ובמיוחד זרים על גבי זרים של עשבי בר קלועים - סרפד, עכוב, גרגר - כולם זוהרים עכשיו מעל גבי הדוכנים המאולתרים שמבצבצים בצדי הדרכים ומבקשים לקחת טרמפ קיצי עם מישהו מהחולפים. מדהים לגלות שגם בעונה זאת של השנה פסגות ההרים של דרום הקווקז עדיין מציגות לראווה פטמות מושלגות, ובוואדיות עדיין שוצפים פלגי מים של שלגים נמסים.
לפני זמן מה הזדמן לי לטייל באיזור הים השחור והרי הקצ'קר בטורקיה. ארמניה, הקצ'קר, והאיזור ההררי של גאורגיה חולקים, אמנם, אופי ויופי משותפות, אך לעניות דעתי, ארמניה מלהיבה ומרגשת הרבה יותר, בזכות העובדה שהיא נשארה פנינה חבויה לא מלוטשת, צנועה ומבוישת.
טורקיה, עם השאיפות האימפריאליסטיות שלה והצמיחה הכלכלית המהירה, כבר מזמן אינה תמימה, והארמנים בוודאי יאמרו לכם שהיא לא היתה כזו מעולם. גיאורגיה גם היא מתפתחת וצומחת בצעדי ענק. שתי השכנות הללו ממערב ומצפון, כמו גם שתי שכונותיה האחרות ממזרח ומדרום, אירן ואזרביג'אן, עשירות וגדולות ממנה לאין שיעור, מה שמותיר את ארמניה עם המשאבים היחידים שנותרו לה - ארץ יפהפיה, קטנה ומבותרת, שעם קטן ועיקש נאחז בה בציפורניו.
מסתבר שזה לא מעט. התרבות, השפה וההיסטוריה היחודיים של ארמניה מהווים אבן שואבת לחוקרי דתות, בלשנים, היסטוריונים, וכמובן גם לחובבי יין ומשקה כמוני. אני לא מתכוון עכשיו לאירנים השיכורים כמו אלה שפגשתי, אשר כמו עוד אלפי אירנים שמגיעים לארמניה למסעות שתייה וסקס פרועים, וגם לא לחובבי יין שמורגלים בטיולי דרכים צדדיות בפיאמונטה, אלזס או בורגון. זה לא שחסרות כאן דרכים צדדיות, ויקבים כפריים וקטנים מצויים כאן לרוב, אלא שרובם מייצרים יין מהסוג שהיו מייצרים בראשון לציון בשנת 1882 או בעמק ארני לפני יותר מששת אלפים שנה.
אזור עמק ארני, אשר נהר ארפה (Arpa) מבתר את טבורו, הוא מרכז ייצור יין חשוב בארמניה. עד לא מזמן התנהל בקרב חוקרי תולדות היין ויכוח עתיק יומין - היכן ומתי בוית הגפן לראשונה ומתי יוצר היין הראשון. חלק מהארכיאולוגים טענו שזה התחיל אצלנו בישראל, באזור עמק האלה. אחרים טענו שבמסופוטמיה או סוריה. אך בשנת 2007 הוסר הלוט מעל תגלית ארכיאולוגית שהרעישה את עולם המדע, ואף הגיעה לראש מהדורות החדשות וכותרות העיתונים הגדולים בעולם: במערה הסמוכה לכפר ארני נחשף יקב עתיק, אשר השתמר בצורה מופלאה, ותוארך לשנת 4100 לפנה"ס.
כיום, שמונה שנים אחרי התגלית, החפירות עדיין נמשכות, והארכאולוגים שולפים מהכובע של ארני עוד ועוד הפתעות: נעל עור שלמה ומרשימה, למשל, הוכתרה גם היא כנעל העתיקה ביותר בעולם. המערה עדיין אינה פתוחה לקהל הרחב, ואישורי הכניסה אליה ניתנים במשורה, אך המאמץ משתלם. האפשרות להלך בין הגתות, כדי ההתססה והאמפורות שנשתמרו בשלמותן היא חוויה מרגשת, אשר מעוררת את הדמיון ומעלה שוב ושוב מחשבות על הסימביוזה בין האדם לגפן, ועל תפקידו וחשיבותו של היין ככלי פולחני ודתי בהתפתחות הציוויליזציה האנושית.
ואם רוצים לנסוך סמליות ומיסטיקה על שלל המחשבות האנתרופולוגיות, מה יותר טבעי מלהביט מערבה: ממש מעבר לרכס שמטיל את צילו על ארני מזדקרת פסגת הר אררט, שנמצאת אמנם בשטח טורקיה, אך מהווה את הסמל הבלתי מעורער של מדינת ארמניה והעם הארמני. כזכור, לאחר שתיבתו של נוח נחה על פסגת האררט, נטע נוח כרם, הפיק ממנו יין, שתה לשכרה ועשה פדיחות כשהתערטל מול בני משפחתו. נוח הוא השיכור המתועד הראשון בהיסטוריה. כשמצרפים לכך את העובדה שהיקב העתיק בעולם התגלה כ-50 קילומטר מזרחית לאררט, חולפת המחשבה שאולי תחת ערפל אדי האלכוהול בכל זאת קיים בסיפור תיבת נוח גרעין של אמת, גם אם גודלו הוא כגודל חרצן ענבים.
לאוויר יש ריח של בקלאווה
ארמניה היא מדינה חובבת שיאים. בעוד האתר הארכאולוגי של ארני מתכתב עם העבר המאובק שלה, אתר הרכבל של טאטב (Tatev) הנקרא כאן "הכנפיים של טאטב", אמור להתוות את הדרך לעתיד האופטימי שלו מייחלים הארמנים: 5.7 הקילומטרים שלו הופכים אותו לרכבל הארוך בעולם. קרונות הרכבל המודרניים הממורקים חולפים מעל קניון עמוק ומובילים למנזר טאטב העתיק, אשר נבנה במאה ה-11 ושימש בעברו הרחוק כמרכז האוניברסיטאי וכספרייה החשובה ביותר של ארמניה העתיקה, אם תרצו, האלכסנדריה של ארמניה. היום, לצד אררט, המנזר הוא אחד הסמלים המזוהים ביותר עם המדינה.
העיניים הפקוחות של האררט משקיפות גם על ירוואן, עיר הבירה שפרוסה בעמק ירוואן, בגובה ממוצע של אלף מטר – נמוך במונחים ארמניים. בשנות השלטון הסובייטי הקפידו הרוסים, כמו שהם עשו זאת בלא מעט ערי מחוז, לטפח את אפרוריותה, ובנו בה מפעלים כימיים, מפעלי נשק וטקסטיל, אך בשנים האחרונות ירוואן נפתחת למערב. זה קורה בקצב איטי, שכן לארמניה אין מוצא לים, ונמל התעופה הבינלאומי עדיין עובד בעצלתיים. אך על אף המסוגרות הטבעית שלה, בירוואן מרגישים רוחות של שינוי. לעת ערב, כשהבריזה הקרירה גולשת מההרים שמקיפים אותה, ממלאים תושבי ירוואן את הרחובות ומתחילים לחגוג. ברנדי, המשקה הלאומי, נמזג לכוסות רחבות אגן, ובשר כבש מגולח משיפודי השווארמה ומונח על הצלחות בלוויית שלל עלי טרגון, כוסברה ושמיר, לצד גבינות ויוגורט. בברים הצעירים יותר, שכמו אלה של פראג נמצאים לרוב בקומות המרתף של הבניינים, ניתן לפגוש היפסטרים מעודכנים, ממושקפים ומזוקנים, שנראים בדיוק כמו אחיהם בתל אביב או בברלין.
שיחה עם כמה מהם מבהירה שמבחינתם העתיד של ארמניה כבר כאן והוא צבוע ורוד. לא רק בגלל בגלל פריחת ורד הבר הורודה, שמציפה את הואדיות וצדי הדרכים בריח משכר של בקלאווה וממתקים, אלא כי הארמנים הצעירים רוצים לקחת את גורלם לידיהם. כזה הוא למשל הובאנס האג'יניאן, שחקן ארמני ששבר לאחרונה את שיא העולם בלחיצת יד. יחד עם עמיתו, השחקן התורכי דניס באריש, לחצו השניים לחיצת יד רציפה של 43 שעות ושברו בכך את שיא העולם. שני השחקנים רצו להוכיח לממשלותיהם שאסור לשכוח ולהתעלם מפשעי העבר, אבל לאחר ההכרה ההדדית, יש להגיע לשלב בו לוחצים ידיים ומגיעים ליחסי שכנות טובה. כששמעתי את הסיפור הנפלא בבר האירי שבמרכז העיר (גינס, אגב, עוד לא הגיעה לכאן), הזה לא יכולתי שלא להתרגש, במיוחד כי הריח של הוויסקי הזול, מהול בזיעה אירנית, עדיין נדף מחולצתי. במטוס מירוואן לתל אביב, כשצעירים ארמניים נלהבים ישבו לידי, תהיתי אילו סיפורים ומסקנות הם יביאו איתם בחזרה מירושלים ומתל אביב.
הכותב היה אורח של חברת medraft המתמחה בטיולי ג'יפים בחו"ל