אבל חכו. נגיע לזאב.
גיאוגרפיה למתחילים
במרחק של 2-3 שעות נסיעה מנמל התעופה הבינלאומי של מילאנו, בלב הרי האלפים האיטלקיים ובמרחק נגיעה מגבול צרפת, שוכן אזור ויה לאטה (Via Lattea, "שביל החלב", באיטלקית). זהו חלק קטן ולא מאוד מוכר ממחוז פיימונטה (Piemonte). מספרים שימי הקיץ כאן יפים ומוריקים, אך נראה כי חבל ארץ זה נברא במיוחד עבור חובבי ספורט החורף.
כאן, כ-70 ק"מ מערבית לטורינו, מתנשאות הפסגות לגובה של 1,500-2,800 מטר מעל פני הים, ומעוטרות בכפרים קטנים, יפים ומנומנמים, לצד אינספור מדרונות מכל סוג, מין ושיפוע שתעלו בדעתכם. בשנת 2006 אף נערכו כאן, במתחם הסקי השני בגודלו באירופה, רבות מתחרויות אולימפיאדת החורף. למעשה, נמתחים באזור זה כ-440 מסלולי סקי ברמות שונות.
ומה שטוב לאלופים אולימפיים, טוב גם לי. חוץ ממקפצות השלג אולי.
בפרג'לטו, השוכנת בגובה של 1,600 מטר מעל פני הים, נחנך כאמור באמצע דצמבר מועדון "קלאב מד" חדש, במתכונת של בקתות הרים המתאימות גם למשפחות או לקבוצות קטנות של עד שישה נופשים לבקתה. בפנים עיצוב טרנדי וריח של עץ חדש, בחוץ מרחבים של שלג – הנה, כבר רמז להתכרבלות הוגנת למשך ימים ארוכים.
שרירים תפוסים וחיוך גדול
אבל לא. פה לא יתנו לכם להתכרבל. קלאב מד, אתם יודעים. זה מתחיל במסעדות הפועלות ללא לאות (הכל מאוד כלול), ממשיך בברים הטרנדיים ובמסיבות הליליות, ומסתיים בסקי פס שימתין לכם בחדר עם הבטחה לשרירים תפוסים וחיוך גדול.
לצד הסקי והסנואו בורד (לבדכם או בשיעורים קבוצתיים), מציעים פה מסלולי הליכה עם נעלי שלג וסקי מישור. בתשלום נוסף, תוכלו אף לרחף במצנח, לרכוב על קורקינט שלג (השד יודע מה זה אומר), להתפנן על מזחלות שלג, ומה לא.
אגב, עבור המשפחות – מציע קלאב מד בפרג'לאטו מסגרות מאורגנות לילדים מגיל שנתיים ועד 17, עם שפע של תוכניות ופעילויות, כולל מתחם גלישה ואימון סקי משלהם (ומי שלא ראה ילד עם מגלשיים זעירים, חבוש כובע פליז של קטקטים – לא ראה אושר מימיו).
המצוף האינטימי שלי
בראש ובראשונה, כל נהנתן שמכבד את עצמו יפקוד את מועדון הספא רחב הידיים, המציע תפריט עיסויים עשיר, טיפולי יופי, חמאם וסאונות לוהטות. הבריכה הפנימית המחוממת היתה המקום הראשון שאליו נכנסתי אחרי שדגמתי את הבקתה שזה עתה קיבלתי.
מים תכולים בחום של 26 מעלות, פינות ג'קוזי מבעבעות, מתזי מים שעושים נעים בעורף, ובעיקר – קיר זכוכית ענקי שמעברו השני ניבטים ההרים המושלגים. לולא הקיר הזה, הייתי קופא מקור.
אני נכנס לחלק העמוק של הבריכה ומגלה שמדובר ב-1.30 מטרים בלבד. כמה חכם, כמה לא יומרני, כמה צנוע. בינינו, בשביל לשחות, לא צריך יותר ממטר ושלושים. אני אוהב את הראש האירופי הזה. לא יותר מדי גורדי שחקים, לא יותר מדי עומק בבריכה.
המציל החביב מנסה למנוע ממני להתאמץ. כאן צריך לצוף, לא לשחות. לשחות זו עבודה. הוא מושיט לי מצוף פלסטיק ורוד. מצוף ורוד. ליד הוורוד היו כחולים, וצהובים וכתומים. אבל לא – לי מגיע הוורוד. מה, לא עשיתי מילואים? לא חצינו את תעלת סואץ בשבעים ושלוש? לא מגיע לי מצוף שחור מסוקס, או לפחות כחול כהה? הנה, כל הרוח השובניסטית שלי נמוגה לטובת התערסלות פסטורלית במים. רק אני והמצוף הוורוד שלי. הכל בסדר. נשארתי סטרייט.
טקס שתיית התה כמשל
מהבריכה אני ממשיך לאחד מחדרי הטיפולים, לעיסוי של חצי שעה. עיסוי הוא עיסוי בכל העולם. אין הפתעות. הסוד הוא באווירה. באופן זה, חדר המנוחה של לפני ואחרי העיסוי תוכנן למטרה אחת בלבד: כדי שתשכחו איך קוראים לכם.
נכון, קשה, קשה מאוד אפילו, לוותר לרגע על רוח התזזית ולהיות רק אתם עם עצמכם, אבל זה אפשרי. איך? קבלו את "טקס שתיית התה כמשל". כל מי שמופנה אל המרחב הנעים הזה, שכורסאות רכות ופינות רביצה משובצות בו, מוזמן להתענג על תה צמחים מהביל. אני מוזג את הנוזל החם לכוס, אבל לא מקבל ממנה פידבק. כלום. הכוס נשארת פושרת. אני מניח שהתבלבלתי בברז המזיגה ומנסה שוב. ושוב – פושר. עד שאני מבין שמדובר בכוסות שאינן מעבירות חום. כי אנחנו הרי יצורים ענוגים. נהדר.
אני מתיישב ושותה לאיטי. בחוץ – איך לא – נוף מושלג. כאשר אני מסיים, אני מניח בעדינות רבה את הכוס על השולחן שלצידי. ממש בעדינות, כדי לא להפר את השלווה עם נקישה מיותרת.
אבל שום קול לא נשמע. כאילו השולחן עשוי ספוג. אני מנסה שוב, חזק יותר, רק כדי לבדוק את הגבולות. כזה אני – חי על הקצה. כלום. אני מתעקש. שנייה לפני שאני ממש מטיח את הכוס בעוצמה, קוראים לי לעיסוי. מזל יש להם.
זאב משלי
באחד הלילות, בעת שראשי סחרחר מאלכוהול, אני יוצא ממסיבת הריקודים כדי לשוטט מעט בכפר הנופש. אני מהלך באיטיות, קצת מתנדנד, מכוסה מכף רגל ועד ראש, בין עעשיות הנטועות בשלג. לפתע צווחה מקפיאה את דמי. זאב!
אני מנסה לאתר את מקור היללה, מתקרב אט-אט, ומגלה שהחושים הזואולוגיים שלי מתקהים מעט. זהו בסך הכל תינוק ששנת הלילה שלו קצת נטרפה.
אבל זה גורם לי לחשוב. מה עם הזאבים האמיתיים, אלו שממתינים לעוברי אורח תמימים מחוץ לשערי כפר הנופש? לא, לא התנים הקטנים שאני מכיר מפארק הירקון, אלא זאבים של ממש, זאבים אלפיניסטיים. הלילה יש לי אפילו תחושה שאמצא את הזאב האורגינלי מ"כיפה אדומה". אינטואיציה, אתם יודעים.
כפרי נופש בנויים כמו קניונים. קל להיכנס, קשה לצאת. מה יש לך לעשות בחוץ? ללכת לאיבוד. זה מה שאני רוצה הלילה. לברוח לרגע מהכל, ולגלות עולם. איך עושים זאת? פשוט: יוצאים.
פתיתי שלג יורדים ברכות על ראשי בעת שאני חולף על פני שערי הקלאב. לאן הולכים עכשיו? בעודי חושב, אני מנסה לשעשע את עצמי. באמת לא משנה מה היו התוצאות, אבל המסקנה היא אחת: בליל חורף קר ומושלג, אל תרימו ראש לשמים, אל תפתחו פה ואל תנסו לבלוע פתיתי שלג. ואם אתם בכל זאת מחליטים לנסות זאת, אל תשכחו ללבוש גטקס. כי אם כבר להשתטות, אז לפחות שלא יהיה לכם קר.
אני מתחיל לצעוד לכיוון אקראי. עמודי התאורה של הרחוב המרכזי בעיירה נותרים מאחורי, ומתחיל החושך הגדול. זה באמת מרגש. אני צועד לאט, משתדל שלא להחליק. חדוות הגילוי גואה בי. לבד, בשלג, בהרים. אני מרגיש שהזאב עוקב אחרי. מציץ בין עצי האורן הכהים. לפתע, לאחר כחצי שעה, אני מגלה במרחק קצר ממני אגם קפוא. נכון, אגם קפוא הוא אמנם פחות דינמי מזאב, אבל עדיין – מדובר בגילוי מקסים, במיוחד באמצע הלילה.
למחרת בבוקר אגלה שהמסתורין הלילי אבד, בעת שאבין שהאגם הזה מהווה בסיס יציאה פופולרי לטרקים בהרים המושלגים. לא זאבים ולא אגדות. מצד שני, ההאנג-אובר דווקא נשאר איתי.
אנריקו הגבר
לכל אחד יש משהו להגיד על סקי, לכל אחד יש דעה על איך עושים וכמה עושים. מה שבטוח הוא שעבור המתחילים, העניין המורכב ביותר בסקי הוא שליפת המגלש מהרגל בתום החוויה. לפעמים זה יכול לקחת דקות ארוכות. אני בטוח שיש כאלו שאף ויתרו על הניסיון ונותרו על המגלשיים עם היום.
הנה, עוד סיבה טובה לוותר הפעם, וללכת על עולם חדש מופלא: טרק בשלג. זה אמנם יותר קשה מבחינה פיזית, במיוחד בשל הנטייה של ההרים להיות תלולים. מצד שני, יש פחות סיכוי לשבור יד או רגל. אני מצטייד בנעלי הליכה אטומות, במקלות הליכה נורדיים וב"רקטות" – מעין מטקות מפלסטיק שמתחברות לנעליים, ומצטרף לקבוצה קטנה של חברי לטיול. במסלול: ארבעה קילומטרים של עליות, ירידות, רוחות עזות, נחל זורם ונוף מעלף. אה, וגם אחד אנריקו, המדריך האיטלקי, בעל הנוהג המוזר לערוך שיחות שבסופן טוויסט מפתיע.
- איזו שפה אתם מדברים? עברית.
- עברית! אהה, ישו דיבר עברית, לא? כן, אני מניח...
- אנריקו, יש דגים בנחל הזה?
- בטח. אבל אל תדוג פה. צריך אישור מיוחד.
- אוף, סתם הבאתי חכה מהארץ.
- באמת?
- אני צוחק איתך, אנריקו.
לילות לבנים
זמרת אפריקאית עולה על הבמה ומצטרפת לחברי הרכב שלה: קלידים, תופים ובס. היא הדבר הכי פאם פטאל שראיתי בחיי. שירי ג'אז נוגים בוקעים מגרונה, במין שילוב מדהים ובלתי אפשרי של אנגלית, צרפתית, איטלקית וערבית. זוהי יריית הפתיחה לערב שיימשך, כמיטב המסורת הקלאב-מדית, בריקודים סוערים.
אגב, ה"אגידי-אגדו" של פעם הפך למוקצה. כיום, ההמנון הבלתי רשמי של המסיבות בקלאבים ברחבי העולם הוא "ג'סיקה" של אתניקס. קראתם נכון.ואתם יודעים מה – זה עובד יופי. נסו רגעי לזמזם, ותיווכחו בעצמכם עד כמה שזה עובד.
כמו שרק בקלאב מד יודעים, ניצלו כאן את ההזמנות והשיקו בפרג'לאטו את קמפיין הפרסום הבינלאומי הנוצץ החדש שלהם, מהסוג שגורם לכם לחשוב שוב על שגרת החיים שלכם. הקמפיין יושק בינואר 2013 ב-47 מדינות וב-22 שפות, כאשר והכל ארוז בתוך שאלה אחת קטנה ותמימה, שלה אינספור תשובות אפשרויות: And what's your idea of happiness?
ואם אינכם יודעים לדמיין לבד, עשה הצוות הקראטיבי של משרד הפרסום שעות נוספות ומציג 16 תמונות עולם סוריאליסטיות, מהפנטות ובעיקר – שובות את הדמיון. אני אישית אלרגי לכל מה שקשור בפועל ק.ס.ם. אבל הפעם? יש מצב לקסום.
וכדי לא להישאר צמודים למקרנים ולמצגות, אנחנו מתבקשים – עיתונאים, אח"מים, סלבס מקומיים ואני – לצאת אל הלילה הקר. מינוס שלוש, ליתר דיוק. בחוץ ניצבים כמה עשרות עובדי הקלאב, מחזיקים בידיהם כדורים פורחים קטנים מבד, שנרות בוערים בבסיסם. בזה אחר זה הם נשלחים אל השמים השחורים (הכדורים, לא העובדים), וממלאים אותם בנקודות אש קטנות. המראה עוצר נשימה. ואז, מפסגת ההר החשוך שממול, מתחילים להבהב אורות מרוחקים. אלו פנסי הראש של כמה עשרות גולשים, שיורדים במורד ההר בסקי מהיר ורווי סללומים, מותירים מאחוריהם שובל מתפתל של אור. זה היה לילה של אפקטים מיוחדים. בגדול.
ואז חזרתי ארצה. לתנים של פארק הירקון.
* הכותב היה אורח "קלאב מד". פרטים על חבילות הסקי השונות, באתר www.clubmed.co.il.