ניסן מושייב רצה להיכנס לעזה. מה זה רצה, זה היה החלום שלו. בשטחי הכינוס, כששמע שבבית שלו, בלוד, נמלטים בכל פעם למקלטים בגלל טילי החמאס, הדם שלו בער. כך הרגיש גם בנגמ"ש בדרך לשכונת סג'עייה, המקום שנחשב לקשה ביותר ללחימה ברצועת עזה. מסביב הוא שמע את הפצצות, רעד מפחד כמו חבריו, אבל גם שאג איתם שירי פלוגה כדי להתגבר.
ואז, הנגמ"ש נתקע. ניסן, הקשר, ירד עם אוהד רויסבלט, מפקד המחלקה, לברר מה עושים. כשחזרו לנגמ"ש שלהם, הרעיד את השטח פיצוץ אדיר. זו הייתה פגיעה ישירה של טיל נ"ט בנגמ"ש. מעוצמת הפיצוץ, ניסן נזרק כמה מטרים משם, לתוך הסיוט של חייו: ללא חבריו לנגמ"ש שלא השמיעו קול, לבד, בלב רצועת עזה, שומע ירי בלתי פוסק של מחבלי החמאס, וסביבו חושך מוחלט.
מאז אותו הלילה ניסן לא דיבר. הוא לא סיפר לאיש מה עבר עליו.
לפני שנה, על סף שחרורו מצה"ל, פגשתי אותו בבית קפה. שאלתי אותו מה התכניות לשחרור. ניסן סיפר שהוא רוצה להתגייס לשירותי הביטחון. עוד לפני כן, אמר, החליטו הוא וחבריו ששרדו את פיצוץ הנגמ"ש בסג'עייה, לצאת לשבוע בהרי הקרפטים ברומניה. שם, בבקתה מבודדת, הם מתכוונים בפעם הראשונה מאז המלחמה להיפגש כולם, ולפתוח את כל מה שקרה להם שם. הודעתי לניסן שאין מצב שאני לא מצטרף לתעד את המסע. זה לא היה פשוט לשכנע. הלוחמים ידעו בתוכם שהפעם הם מתכוונים ללכת עד הסוף. לספר את הכל. איש לא ידע איך ייראה השבוע הזה, ולמה תגרום נוכחות המצלמה. בסוף הם הסכימו.
יצאנו איתם, הבמאי גלעד טוקטלי ואני, ואיתנו הצלם שלום רופאייזן לשבוע בהרים. המסע, בהובלת אנשי המקצוע של עמותת "בשביל המחר", היה אחת החוויות המטלטלות, המרגשות והעוצמתיות שיצא לנו לתעד. בפעם הראשונה נחשפנו, יחד עם הלוחמים, למה שקרה שם באמת. לתמונת הקרב כפי שלא הייתה ברורה גם להם, הלוחמים שהיו שם. מידת הפתיחות, העומק והכנות, מלווים ברגעים של כאב וברגשות אשמה, היו בלתי נתפסים. כבר אחרי היום הראשון ידענו שאנחנו בשבוע משנה מציאות. שבוע שעשוי לשנות את מסלול חייהם של הלוחמים, שבוע שישפיע במידה רבה גם עלינו.
כשניסן התחיל לדבר, בתורו, השתרה דממה. מכיוון שבמהלך האירוע, שכב ניסן דקות ארוכות לגמרי לבד, איש מחבריו למחלקה לא באמת ידע מה הוא עבר. במשך שעה, ניסן דיבר כמהופנט. ממש כאילו הוא עדיין שם, בעזה, באותו לילה נורא. אלו לא היו רק המילים. גם תנועות הידיים והעיניים המתרוצצות. ניסן חשף לחבריו ולמצלמה את הרגעים הארוכים בהם צרח את שמותיהם של חבריו מהנגמ"ש ולא קיבל מענה, את השנייה שחשב כבר לברוח לארץ וברגע האחרון התחרט כי "לא רצה להיות אפס ולאכול חרא על עצמו", ואת הרגע המצמרר של התקווה, בו גילה לתדהמתו שהוא לא לבד. שמישהו נוסף, המפקד שלו, אוהד, שרד את הפיצוץ ונשאר בחיים.
כשניסן סיים, קפצו עליו חבריו לחבק אותו. זה מה שעשו לכל אחד מהלוחמים שחשף את עדותו. גם אנחנו חיבקנו אותו. בפעם הראשונה מאז המלחמה ניסן מושייב הרגיש שהוא לא לבד.
עדותו של ניסן, יחד עם עדויותיהם המדהימות של 11 חבריו, ישודרו הערב בסרט "לנצח את סג'עייה", ערוץ 12, קשת