זה היה ביום חמישי בלילה בסוף חודש יולי. רוני גמזו נכנס למשרדו של ראש הממשלה ומונה לפרוייקטור הקורונה. הוא לא התייעץ עם אף אחד, לא היה לו זמן להתייעץ. קצת אחר כך הצטרפתי אליו למסע מטלטל אל לב ניהול המגיפה הזאת. את הסרט שנשדר הערב ב"עובדה" צילמתי בזמן אמת, הרבה פעמים לבד, רק אני והמצלמה. ליוויתי את גמזו בניסיון העיקש שלו למנוע סגר, הייתי שם כשהטונים עלו בחדרים הסגורים, בפגישות הליליות בחצרות הרבנים, ברגעים שהבין שהמגיפה יוצאת משליטה. ובעיקר, ראיתי מקרוב את הדרמה שהתחוללה מאחורי הקלעים, במקום שאליו בדרך כלל לא נכנסות מצלמות, במקום שבו הפוליטיקה מכתיבה את חוקי המשחק.
ימי הצילום, ממש כמו החיים שלנו בתקופה הזאת היו כאוטיים. הם נעו בין המחלקות לרפואה דחופה לישיבות הדחופות בקבינט, בין הערים האדומות לערים שעוד יהפכו לכאלה. ברגע אחד אנחנו על מסוק בדרך צפונה, וביום שלמחרת בחנייה של פיקוד העורף, בדיוק כשמתקבלים הנתונים שמראים שהסגר כבר בלתי נמנע.
אני מכיר את רוני גמזו כבר כמה שנים, הייתי איתו בקרב הגדול של חייו מול מחלת הסרטן, ברגעים בהם גילה איך האנשים סביבו מתגייסים ללא תנאים למענו. הקרב הזה היה שונה. גמזו היה כאן לא פעם בודד, הוא נקלע למאבקי כח ואגו שהתלקחו ברגעים הכי לא צפויים. את הגיבוי שחשב שיקבל לא קיבל אף פעם.
לא אשכח למשל את הלילה ההוא בסוף אוגוסט מול משרד ראש הממשלה. גמזו יצא מישיבת הקבינט עם חיוך גדול, אחרי דחיות רבות סוף סוף אישרו השרים את תכנית הרמזור שלו. העיינים שלו ברקו. נכנסנו לרכב, התיישבתי מאחור והדלקתי את המצלמה. ואז אחד השרים הוציא הודעה בטוויטר, ואני רואה איך גמזו נדרך במושב, בהלם מוחלט. ברגע הזה הוא הבין לאיזה עולם נכנס, ואני רואה ממרחק של מטר אחד מה זה אומר לנהל את המשבר הזה בממשלה המסוכסכת והלחיצה הזאת. לא ראיתם אותו ככה מעולם.
גמזו דיבר איתנו בחופשיות, הוא היה ישיר, יצרי, נמרץ ולפעמים חסר סבלנות. ראינו איך תכניות שלו קורסות מול האינטרסים הפוליטיים של הממשלה והיינו איתו גם בשיחה אחת נוגעת ללב ממרפסת דירתו כשהיה בבידוד. הוא ידע שבכל רגע יכולים להשליך אותו אל מתחת לגלגלים, ועדיין הופתע כשהושלך לשם. והמצלמה שלי הייתה שם, ראתה אותו בלי מסכות.