כשהיה בן 13, בזמן שילדים בני גילו מתכוננים לחגיגת הבר-מצווה, אור ליברטי עמד דרוך בתוך פח אשפה ירוק, "צפרדע". אי אפשר היה לראות אותו מבחוץ, רק העיניים הציצו דרך המכסה. זו הייתה שעת לילה מאוחרת בבני-אור, השכונה בבאר-שבע בה ליברטי נולד וגדל. אמו, שגרה כמה בתים משם לא הייתה מודעת לסיטואציה: אור – שוב, רק בן 13 – מילא בלילה הזה את תפקיד המחסל. הוא היה צריך לראשונה בחייו לירות באקדח, ולראשונה בחייו לפגוע בבנאדם.
אחרי הלילה הבלתי נתפס הזה, אותו תיאר ליברטי לפרטי פרטים למצלמה של שחר אלתרמן ושלי, הוא כבר התרגל. מאז, כשנשלח לביצוע קרבי-פלילי, כבר היה משמיע לעצמו שיר מרגיע באוזניות האלחוטיות, וכמו בהילוך איטי היה יורה, או משליך רימון לחצר בית.
החיים שלו היו יכולים להתגלגל אחרת. ליברטי היה תלמיד אינטיליגנטי. אחד שתופס מהר. מדלג בקלילות בין שיעורי מתמטיקה לאנגלית, כפי שהעידה בפנינו סימה בן כנען, מנהלת בית הספר היסודי שבו למד. בשלב מסוים אמרה בן כנען לליברטי שהיא מבטיחה לו שכשיגדל יהיה ל"ראש", השאלה היא רק איזה: ראש כנופיית פשע או ראש עיר. וליברטי מצדו הקפיד תמיד, מאז היה ילד, לבחור את הפניות הלא נכונות. להשליך את החלומות שלו להיות איש הייטק או כוכב כדורגל בצד הדרך, ולהמשיך באותו מסלול זוהר מבחוץ אבל הרסני מבפנים, נשאב עוד ועוד למטה. עכשיו, כשהוא רוצה לצאת, אולי זה כבר מאוחר מדי.
בקיץ האחרון ליברטי כתב לנו. יש לא מעט הודעות כאלה שמתקבלות במערכת "עובדה", אבל משהו בדברים ובדרך שכתב תפס אותנו. ליברטי כתב שהוא עבריין שחצה את הקווים, הפך לסוכן משטרתי, הופקר על ידי מפעיליו, ועכשיו הוא מסתובב כמו מטרה נעה בשכונה שבה גדל. בכל יום יכולים לפגוע בו, בכל יום הוא יכול למות.
כשהגענו לצלם אותו באחת הפעמים בשכונה ליברטי התקרב אלינו אוחז אלת בייסבול. ליברטי הסביר שהיה עוד "אירוע" כמה דקות לפני שהגענו. שנאלץ לנפץ זגוגיות של רכב שעבר בשכונה ויושביו ניסו לאיים עליו לכאורה, כי "רק ככה הם מבינים". זגוגיות השמשה המנופצות היו עדיין פזורות על האספלט.
ישבנו עם ליברטי לשעות ארוכות של ראיונות. כשישבתי מולו התקשיתי להבין איך צעיר חייכן, אינטליגנט, בעל חוש הומור, וגם כובש, היה איש ביצוע של ארגון פשע, שלפרנסתו עשה מעשים רעים מאוד על בסיס יומיומי. היה דיסוננס תמידי בין המעשים האכזריים אותם ביצע, לבין הדרך שבה תיאר אותם.
ליברטי לקח אותנו יד ביד אל תוך העולם הזה שבו חי, ושהתחנך על פי הקודים שלו. הוא עשה את זה כמו מדריך טוב במוזיאון שמבקריו נכנסים אליו בפעם הראשונה: איפה שלא הבנו הוא התעכב והסביר. תמיד בוטה, ללא פשרות, אבל בעיקר ללא הנחות לעולם שבו חי, וללא הנחות לו עצמו. ליברטי כבר לא בשלב שהוא נהנה מה"רולקסים והמרצדסים" שעולם הפשע יודע להציע.
למה הוא מדבר עכשיו? מסיבה פשוטה: אור ליברטי רוצה לחיות. הוא מרגיש שאין לו ברירה. החשיפה הזאת, הוא מקווה, אולי תשכנע את מפעיליו במשטרה לספק לו סוף סוף הגנה. אולי יימצא פתרון, ואולי בכל זאת תינתן לו הזדמנות נוספת. סימה בן כנען, המנהלת מהיסודי, עדיין מאמינה בו. עדיין מאמינה שזה אפשרי. הסרט המלא, הערב ב"עובדה", אחרי המהדורה המרכזית.