הם היו הראשונים שהוקפצו לזירות הלחימה הכי קריטיות בשבת ההיא, לפני שהכול התחיל. עד עכשיו לוחמי הימ"מ לא דיברו, וכעת – לראשונה, מול מצלמות "עובדה", הם חושפים את מה שחסר בתמונת הקרב של האירועים שצורבים כל כך בזיכרון.
ב-2:00 בליל שבת 7 באוקטובר, יקבל תנ"צ ח', מפקד הימ"מ, עדכון: כרטיסי סים ישראליים נפתחו ברצועה. בעקבות שיחת הטלפון הזו, והרבה לפני שיתעוררו מרבית שאר החמ"לים – ש', לוחם בימ"מ, כבר יארגן את הצוות שלו בבסיס של היחידה במרכז הארץ.
קצת דרומה משם, הטלפון מצלצל בביתו של ל', סגן מפקד הימ"מ. על הקו - סטס שיינקמן ז"ל, שמבקש אישור לפתוח את כספות היחידה, ובהן ציוד קטלני. "כשסטס מרים את הטלפון הוא אומר בעצם 'פרש פלשת'", מציין ח' ומוסיף: "אני אומר לו שאין סיכוי - כי זה אומר שהם בפנים". שיינקמן עוד יספיק לשוחח עם מפקד הימ"מ לפני שיחת הטלפון הבאה מהחפ"ק, דקות לפני שהגיע לבסיס האוגדה ברעים, שבה כבר ישמעו קולות בערבית מדברים על התדר שלו.
בזמן הזה ממש – מחבלי הנוח'בה כבר מתקרבים לאיזור מסיבת הנובה. אחד המבלים שם הוא עידו, צעיר בן 25, שבדיוק סיים את קורס ההכשרה בשב"כ. אביו הוא מפקד הימ"מ. "השיחה הייתה קצרה מאוד", סיפר ח' בכאב. "הוא אמר לי 'אבא, יורם עליי' – והתנתקה השיחה. אני עדיין כל יום שישי משתדל ללכת לבין העלמין ולבקש סליחה, על זה שלא הייתי קשוב לו בשעות הקשות שלו".
מארב מתוכנן היטב
בצומת שער הנגב יתנהל החל מ-7:19 באותו הבוקר קרב בלתי נתפס, כאשר בכל נקודה קריטית בצומת יארבו מחבלי נוח'בה, שחיכו בשקט, מתחת לרשתות הסוואה, עם כמויות אדירות של תחמושת. המחבלים שהשתלטו על הצומת עובדים לאט, מוודאים שנתיביו יישארו פנויים כדי שיוכלו להמשיך לרצוח. "הם פינו את הציר", מסביר א', שמשרת כסגן מפקד פלגה בימ"מ. "כל רכב שהם הצליחו לבצע בו ירי, הם פשוט שחררו את בלם היד ודרדרו קדימה בשביל שלא יחסום". לכוחות הימ"מ שיגיעו מעט אחר כך למקום אין מושג שהצומת הזה יגבה מהיחידה את המחיר הכי גבוה שקרב כלשהו גבה מהם אי פעם.
ב-7:59 מגיע למקום הכוח של ש' מהימ"מ שהיה בדרכו לשדרות. אחרי שאחד מלוחמיו נפצע, דוהר לעברם צוות ימ"מ בפיקודו של משהאל שלמה ז"ל, בניסיון להגיע ולסייע. לוחמיו נעים לתוך השיחים, מטרים מהמחבלים שמחכים בשטח. באותו הזמן מגיע גם לאזור גם הכוח של א'. איש מהם לא יודע שהמחבלים אורבים חמישים מטרים מהמסלעה, שמאחוריה מתמקמים הלוחמים. את הכוח של א' מוביל אברהם הנקין, לוחם ותיק בימ"מ, יחד עם חברו, יוראי כהן. באש הקרב, נורים שניהם מטווח קצר.
ב-08:18 הכוח של משהאל כבר פרוס מעבר לכביש. תשע דקות אחר כך הכוח מדלג אל מאחורי רכב במרכז הנתיב, וסופג ירי מכיוון העצים שמימינו. אז, זעקה נשמעת ברשת הקשר, בקולו של משהאל. עימו, נפגעים במכת האש הפרמדיק, דרור אלטון ז"ל ובר סיוון ז"ל, שחבר לצוות למרות שהיה כבר במקום מוגן – כדי להציל את חבריו.
הפרמדיק, היחיד שעדיין בהכרה ונפצע קשה, מצליח לעלות בקשר תוך מאמץ אדיר. "נפצענו, אני חושב שכולם מחוסרי הכרה חוץ ממני", הוא אומר ובשארית כוחותיו פונה ישירות למפקד היחידה. "תקשיב לי... תעלה מסק"ר".
"הדבר היחידי שיכול לפתור לי את הבעיה פה זה מסק"ר שעכשיו מבצע ירי לתוך הסבך והורג את כל המחבלים. אבל אין", יסביר לנו תנ"צ ח'. "לצערי אין. יכול להיות שהוא היה במקומות אחרים, בזירה הזאתי הוא לא היה". צריך לשמוע את לוחמי הימ"מ מתארים את הרגעים האלו, כדי להבין את ממדי הדרמה: "אני הרגשתי באותו הרגע שיש מצב טוב שחלק מהשטח של מדינת ישראל יכבש", יתאר זאת א'.
תמונה מטושטשת
את ההחלטה להגיע לבארי יקבלו הכוחות בעקבות דיווח בקשר על חמישים בני ערובה שמוחזקים בחדר האוכל של הקיבוץ. יעבור זמן רב עד שתתבהר להם תמונת המציאות בשטח: 15 בני ערובה שהוחזקו בביתה של פסי כהן – חברת בארי ותיקה, שאירחה באותו סוף שבוע את חנה אחותה, עם יצחק בעלה, ובנם טל.
גם בחפ"ק, וגם בשטח, מבחינת לוחמי הימ"מ – בביתה של פסי יש מחבלים – שצריך לפגוע בהם. ובשעה 16:24 מפקד הימ"מ כבר מורה להשמיד את המקום. תמונת המצב בדקות האלה, גם אצלו, לא מחוברת למה שבאמת קורה בבית פנימה, ועד היום לא ברור אם אכן נפגעו בני ערובה מירי לוחמי הימ"מ לעבר הבית.
שלוש דקות אחרי, נשמע בפעם הראשונה הדיווח ברשת הקשר, מפיו של ג' המפל"ג. רק בשלב הזה – אחרי שהלוחמים יורים לעבר הבית בלי להבין ששם בני הערובה, אחרי דקות ארוכות, התמונה תתבהר סוף סוף. על השיחות המצמררות של בני הערובה מתוך הבית, כוחות הימ"מ ילמדו רק בדיעבד.
כשכוחות הימ"מ יחלו להיערך סביב הבית, מפקד המשימה של השב"כ יעלה את הרעיון להביא לזירה טנק. בעתיד יהפוך הטנק הזה, לאחד השחקנים המרכזיים באופן שבו יסופר סיפור הקרב: בעיקר סביב שאלה אחת - למה ירה הטנק ארבעה פגזים, ובמי בדיוק פגע הירי הזה. האמת היא שעד היום אי אפשר לקבוע, לפחות לגבי חלק מבני הערובה, אם נהרגו מאש המחבלים או מאש כוחותינו. בתשע וחצי של מוצ"ש, נדמו הדי הקרב על הבית של פסי. כל בני הערובה שעוד היו שם - 13 איש - כבר לא היו בחיים.
בקרבות 7 באוקטובר נפלו תשעה לוחמים משורות היחידה: אבשלום פרץ, סטס שיינקמן, חן נחמיאס, דרור אלטון, משהאל שלמה, בר סיוון, אברהם הנקין, יוראי כהן ואלכסיי שמקלוב.
תגובת דובר צה"ל:
"התחקיר המבצעי בנושא אירוע בני הערובה בביתה של פסי כהן ז"ל סוכם והוצג לקהילת בארי, למשפחות השכולות ולציבור. באשר לטענה בנוגע לדרישתו של תא״ל ברק חירם לסיים את האירוע בניגוד לדעתו של מפקד הימ״מ, הטענה אינה נכונה. תא״ל ברק חירם לא נכח בעת ביצוע ירי הטנק. התחקיר קבע כי, ירי הטנק לעבר סביבת הבית בוצע באופן מקצועי ובתזמון שנקבע בהתאם להמלצתם של גורמי הימ״מ והשב״כ, לאחר הערכת מצב משותפת ועל מנת להפעיל לחץ על המחבלים".
"צוות התחקיר קבע, כי נדרש להמשיך בתחקור ובבדיקת הממצאים של נסיבות המוות של כלל בני הערובה, ובמידה ויתקבלו ממצאים חדשים הם יוצגו בצורה מפורטת ושקופה למשפחות ולאחר מכן לציבור. צה"ל משתתף בצער המשפחות השכולות וימשיך ללוותן".
"בנוגע לטענה על חוסר קבלת סיוע אווירי על ידי חיל האוויר, הטענות נבדקו ואינן מוכרות. תחקירי חיל האוויר עודם מתנהלים לכשיסוכמו יוצגו לציבור בשקיפות. מהתחקירים שנעשו עד כה, עולה כי עשרות כלי טיס של חיל האוויר המריאו כבר בשעות הראשונות, חתרו למגע, חברו לכוחות בשטח, תקפו מאות מטרות וחיסלו מחבלים רבים".