מצאתי את אחותי התאומה בוכה על הרצפה במטבח, ואז הבנתי שאולי קצת הרחקנו לכת.
זה קרה באחד מימי בית הספר היסודי, עוד לא קיבלנו טלפונים אז היינו משננות את מערכות השעות ויודעות בדיוק מתי השנייה אמורה לחזור. בשעות שלאחר הלימודים נהגנו להפעיל את המזגן בסלון, היינו מחממות שתי קערות אוכל, מדליקות את הטלוויזיה ומחכות ש"גאליס" יתחיל. באותו היום התעכבתי, כשנכנסתי הביתה התריסים עוד היו מוגפים, שמתי לב שהעיניים של אחותי אדומות ולמרות שהיא ניסתה להסתיר, להיראות קולית, הבנתי הכל. זה לא היה עצב על זה שפיספסנו את הפרק - היא הייתה בטוחה שקרה לי משהו כי איחרתי.
לא נזכרתי בסיפור הזה שנים, ואז צפיתי בפרק של נועה וגליה ירון ב"המטבח המנצח VIP". "התאבלתי עלייך בעודך בחיים, וזה מה שהכי קשה לי", הצטערה גליה, תוך כדי שערבבה את רוטב העגבניות. מדובר בשתי אחיות שלא היו בקשר שנים. נועה, שהייתה אשת טלוויזיה בשיאה, חזרה בתשובה וניתקה את השיח עם משפחתה. אחותה הקטנה (והיחידה) מספרת שנשארה ללא הדמות שכה העריצה. כל מה שחשבתי היה איך לעזאזל אחיות יכולות לוותר על הקשר הזה, בעוד אנחנו מבלות את חיינו בחרדה כשמישהי "מעזה" לאחר. יכול להיות שהבעיה היא בנו? כנראה שהאמת נמצאת איפה שהוא באמצע. 
החיבור ביני לבין אחותי לא תמיד היה מושלם, בתור תאומות ידענו המון קשיים ומריבות. אם אהיה חייבת לתאר את מערכת היחסים שלנו, אספר על הפעם ההיא שאכלתי עוגיות שקדים עם קקאו ונגיעות מלח ים, משהו בתוכי פשוט הבין שככה הקשר שלנו נחווה. היא לא הדבר הראשון שאבחר לנשנש אבל כן מה שאוכל הכי הרבה ממנו. הביחד שלנו מעניין, לא מובן מאליו ולעיתים קצת מריר (רק כשאני גונבת לה בגדים). אומנם במשך שנים היה לי פחד לאבד את ההורים, אבל כשהתבגרנו הבנתי שמן הראוי שאדאג גם לה.
היו ימים בילדות שהתחננתי בפניה להסתתר איתי מתחת לשמיכה או להינעל בשירותים בחושך, מחשש שיפרוץ לביתנו (במרכז הארץ) מחבל. אחרי הטירונות, אחותי השתבצה באוגדת עזה, זה החזיר אותי שנים אחורה לאותה הדאגה לפני הפרקים של "גאליס". כך מצאתי את עצמי כותבת לה עשרות הספדים בראש. מצחצחת שיניים, עוצמת עיניים ומדמיינת את מה שאגיד מעל לקבר שלה: "ליהיא אחותי היחידה, האהבה שלנו היא מעבר לדם - את האדם היחיד שאסכים לצחצח במברשת שלו. העובדה שלעולם לא אריח את ריח הפה המסריח שלך שוברת לי את הלב".
קשר של אחיות הרבה פעמים יכול להפוך לאימהי והדדי משני הצדדים. כך סיפרה גם גליה ירון על אחותה נועה, בה ראתה דמות שומרת. באיזו שהיא דרך הסיפור הזה מתקשר לי דווקא עם מגילת רות. לאחר שנעמי איבדה את בעלה ושני בניה, לא נשאר לה דבר מלבד שתי כלותיה. היא ביקשה מהן להמשיך הלאה ולהתחיל חיים חדשים. רות לא הסכימה, "באשר תלכי אלך", אמרה לה לבסוף בעקשנות כמעט עיוורת לסיטואציה. אחרי שנועה נפרדה מבן זוגה ואב שבעת ילדיה, משהו השתנה, פתאום נותר לה - כמו לנעמי - קשר אחד, ישן ומוכר. הפעם, גליה היא זו שחזרה. כמו רות, היא לא נדרשה להישאר, אבל בחרה.
כשנועה וגליה דיברו על הנתק ביניהן בכזו פשטות, הרגיש לי שהבעיה לגמרי בהן, אבל תוך כדי הכתיבה של הטור הזה הבנתי שהחרדה מאובדן שולטת בי. האחיות בטלוויזיה עשו את הדבר הקשה ביותר בעולם - ברגע הכי נמוך בחייהן ובצעד אמיץ בחרו להחזיר זו את זו. בעוד כמה ימים אחותי תטוס לטיול הגדול בדרום אמריקה. בכנות, כל מה שבא לי זה לנעול אותה בשירותים ולבלוע את המפתח, אבל אולי אני פשוט צריכה לסמוך על העולם שיחזיר לי אותה? לדעת שלא משנה מה - היא תישמר. עם כמה שזה קשה, אני מאחלת לה חיים מעניינים ככל שניתן, אומנם כשאני דואגת לה לא מתחשק לי לאכול אבל ההנאה שלה בהחלט עדיפה על התיאבון שלי.