זה קורה לפני 25 שנה, הבמאי שלמה אבידן דופק על דלתם של שכניו, מיכאל ומיכל מילצ'ן, ומציע להם להצטלם לסרט שיתעד את חייהם. מאז, המצלמה ליוותה אותם ברגעים הקשים, המרגשים, המשמחים ובעיקר בשגרת החיים. "לראות את האור", מגולל את סיפורם של זוג העיוורים שמעולם לא ראו זה את זו, ולמרות אזהרת הרופאים הביאו שני ילדים לעולם.
"זה קרה בבוקר בהיר אחד", סיפרה מיכל, "דיברתי עם חברה בטלפון כששלמה צלצל באינטרקום ואמר שהוא במאי. אמרתי לה שעובדים עליי ואני לא פותחת, הוא הסביר לי שהוא שכן שלנו".
אתם עיוורים מלידה?
"אנחנו כבדי ראייה מלידה. שנינו נולדנו עם בעיות ראייה, מיכאל ראה כמעט עד גיל 30 – אז הראייה שלו ירדה. אני נולדתי עם בעיה בהתפתחות של העיניים, הן יותר קטנות מהרגיל. בעין אחת ראיתי מעט עד גיל 14. כשאני מדמיינת היום הדמיון שלי הוא בתמונות ובצבעים", אמרה מיכל ומיכאל הוסיף: "הספקתי לראות את הקווים הכללים של מיכל".
היה חשש להביא ילדים? לגדל אותם?
"לגדל לא, אבל היה חשש מבחינה גנטית. בדקנו מה שהיה אפשר לבדוק באותם ימים - היום הבדיקות הן יותר ברורות".
מהרגע שילדיהם נולדו, היה ברור לשניים שהם יעשו הכל – וכך היה. לפני הלידה, הם תרגלו את הפעולות הבסיסיות וכשנזקקו קיבלו מידי פעם עזרה נוספת מהסביבה. "כשהילדים היו קטנים והתחילו לרוץ, אז הבאתי איתי בייביסיטר לגינה. חוץ מאמא שלי שהייתה באה, לא הייתה עזרה יומיומית".
אני מתארת לעצמי שילדים לזוג עיוורים לוקחים אחריות בגיל מאוד צעיר.
"זה הדבר שמאוד העסיק אותנו, ולפני שהם נולדו החלטנו שאנחנו נשתדל לא להפוך ילדים להורים. אבל כשלא רואים יש דברים שהילדים בהכרח עושים. לדוגמה, כשאנחנו לבד עם הנכדים, הם נותנים לנו יד בבית. זה לא כי הם חושבים שאנחנו לא מכירים את המקום, אלא כי הם מראים לנו בדיוק מה הם רוצים – זאת התנהלות אחרת".