בחצי שנה האחרונה הכתב גלעד שלמור קיבל הצצה לחייהם של קהילות העובדים הזרים שחיים בארץ, ועושים את העבודות הכי קשות והכי פחות מתגמלות, כשהם אלפי קילומטרים מהמדינה שלהם. את התוצאה המיוחדת והמרגשת של התיעוד ריכז שלמור בסדרת הכתבות "דאונטאון ישראל" ששודרה במהדורה המרכזית.
בריאיון מיוחד ל"מסיבת עיתונאים" עם עינב גלילי, סיפר שלמור על החוויה המטלטלת והכל כך מיוחדת בתהליך הצילום, והייחודיות שיש בתיעוד אנשים. "החיים מורכבים ובני אדם זה דבר שהוא מורכב, אני חושב שניתנה לי המתנה וזכות גדולה לקבל במה, לצאת עם מצלמה ולרדת לשטח להרבה זמן. באמת להתעכב איתם על החיים עצמם, על חיי היום יום. הכי קל להראות את המצוקה וכמה זה קשה לטפל בקשיש מבוקר עד לילה, אבל יש הרבה מעבר לזה".
באחד הפרקים התמקד שלמור בסיפורה של ג'קי, שילדה את בנה שנולדה בארץ, וההחלטה שלה להעביר את הילד בחזרה לפיליפינים, ולחזור לארץ בלעדיו. "ליווינו את ג'קי לפיליפנים עם מצלמה וראינו איך היא מבלה עם שני ילדיה, זה שעכשיו נולד והבוגר יותר, ועד הסוף כשהיא חוזרת לארץ בידיים ריקות. מדינת ישראל נותנת לה שלושה חודשים להחליט - האם לעזוב ולסיים את העבודה שלה כאן, או להחזיר את הילד בחזרה לפיליפינים. אבל אין באמת דילמה, היא נמצאת כאן בשליחות. לנו כישראלים, זה דבר בלתי נתפס איך אמא יכולה עבור כל הכסף שבעולם לעזוב את הילדים שלה".
הוא המשיך והוסיף: "היא בעצם מייצגת את המשפחה שלה, היא תומכת באחים שלה והיא תומכת בהורים שלה. זה כמו שאנחנו הישראלים מוסללים ללכת לצבא בגיל 18, וכל ישראלי שסיפר את זה למישהו זר בחו"ל, אז האדם השני היה מופתע. ככה זה אצלם, הם מוסללים ללכת לעבוד בחוץ, חלק גדול מהתל"ג הפיליפיני זה אנשים שנוסעים החוצה ושולחים כסף חזרה למולדתם. עדיין אמא זה אמא, ובהפך מוחלט מאינסטיקנט האימהי, כדי לעזור לילד שלה לקבל חיים טובים יותר, היא עוזבת אותו. זה דבר שהוא בלתי נתפס. אבל עד כמה שהיא מוסללת לדבר הזה, ברור מהכתבה עד כמה הכאב סביב זה הוא גדול".
נכנסת לבתים של זרים, איך נבנה אמון איתם?
"זה תהליך ארוך מאוד וממושך של מפגשים ארוכים. בסדרה האחרונה שעשיתי על הבדואים 'שקיעת המדבר', אז בשביל להצליח לפתוח את הדלת ולהסתובב בבטחה, היה שייח' מאוד חשוב שעליתי אליו, אפשר להגיד עליתי לרגל, כי זאת הייתה התחושה סביב הדבר, אז עליתי אליו לאוהל וישבנו. ממש אולי 15 או 20 פעם, שתינו קפה ועוד קפה ועוד קפה, סיגריה ועוד סיגריה ופשוט שוחחנו. יותר נכון הוא דיבר ואני הקשבתי. ידעתי שבשביל שאני אקבל את אמונו ואת ברכת הדרך שלו אני צריך להראות לו כבוד. ככה ישבנו וישבנו ובסוף הוא אמר לי 'בסדר אתה יכול להסתובב פה' והוא באמת פרס עליי את חסותו".
"מה שהמעניין באוכלוסיות קצה, באוכלוסיות השוליים שלרוב אני מגלה, זה שהם רק רוצים שיראו אותם. אז יחסית הדלת נפתחת מהר, הם רוצים לא להיות שקופים. עם העובדים הזרים היה קושי קצת אחר, הרבה הגיעו ממדינות שתקשורת זה לא דבר חיובי וחופשי, לא מכירים אותי והיה קושי גדול מאוד לגרום להם לפתוח את הדלת. אבל בפגישות העיקר הוא לא לשקר, להגיע לשבת מולם ולהגיד להם מה אני צריך, מה אני מצפה. אם זה מתאים אז נפלא ואם לא אז להתראות. אני חושב שהאנרגיה הזאת של לבוא ולהגיד את האמת ולהסתכל בעיניים, זה עובר ומעורר אמון".