אחד האתגרים ההולכים וגדלים בשנים האחרונות בכל הקשור בזיכרון השואה הוא הניתוק שחווים צעירים רבים מהנושא. בסקר שנערך לאחרונה נמצא כי 76% מבני הנוער בישראל מעולם לא פגשו שורד שואה. המגמה מדאיגה יותר כשלמדים כי 59% מתוכם מעידים כי לא אכפת להם אם הם ילמדו על השואה בבתי הספר. כחלק מהניסיון להתמודד עם אתגרים אלו, צצים פרויקטים מסוגים שונים, המכוונים בדיוק אל אותם צעירים. ניתן להצביע על מספר מגמות בולטות כמו סיורים וירטואליים במחנות ריכוז והשמדה בתלת ממד, עדויות דיגיטליות של שורדים אותם ניתן לשאול שאלות באמצעות טכנולוגיות המבוססות בינה מלאכותית, וכמובן, משחקי מחשב.
כזה הוא בדיוק פרויקט Fighting To Remember מבית "זיכרון בסלון" אשר הבין כי בני הנוער מאבדים עניין בנושא, מעדיפים להימנע מלעסוק בו ובורחים למקום בו הם מרגישים בנוח - לעולם הגיימינג. הפרויקט מביא את סיפוריהם ועדויותיהם של השורדים לפלטפורמה של הצעירים, ומפגיש בינם לבין הגיימרים הידועים בישראל: סטטיק, עידן תלם (Inde Game), שי בן בסט (מר שיבולת), שלומי בן עטר ("המרתף") ודאני לי זיסר.
סטטיק אירח בערוץ שלו את שמעון גרינהויז, שורד שואה בן 92, ששיתף בסיפורו תוך כדי שהם ערכו סיור וירטואלי במשחק Call Of Duty הפופולרי, שעלילתו מתרחשת במלחמת העולם השנייה וכולל מקומות אמיתיים בהם שהו שורדים.
בשיחה המרגשת בין השניים התייחס סטטיק למשמעות הפרויקט בעבורו: "יש הרבה משחקי מחשב שמספרים את הסיפורים שקשורים במלחמה עצמה ובמה שקשור בה. הצעירים שמשחקים בזה נחשפים פחות לסיפורים האמיתיים שקשורים לעם שלנו. בשביל זה אנחנו כאן - אני מייצג את הדור שמשחק ואתה את הדור שראה הכל באמת".
"אלה סיפורים שפלוס מינוס נכחדו, חוץ מהשמות והמיקומים. בגלל זה, אני מכיר בעוצמה של כמה חשוב להנציח את הדברים האלה", המשיך סטטיק, "ניצולי השואה הולכים ונעלמים לנו, הם כבר מבוגרים מאוד. שמעון בן 92. זו ההזדמנות האחרונה שלנו לשאוב את המידע ממקור ראשון - לא מספר, לא מתמונה, לא מסרטון, אלא מאדם שחווה את הזוועות האמיתיות האלה. אלה דברים שלא מתועדים בשום מקום, רק אצל אנשים שהיו וראו. זה חשוב ש'נשתה' מהם את כל המידע הזה, כל עוד הם יכולים לספר אותו".
גם שמעון, שהיה רק ילד כשגרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות ביוני 1941, ציין את החשיבות בהעברת הסיפור לדורות הבאים. "אני בא בשם אלה שחיים ואלה שמתו והם שוכני עפר, בשם אלה שניצלו ואלה שנרצחו. אני שייך לאותה קבוצת אנשים שנקראת ניצולי שואה, פרטיזן בגיל 14. בגיל הזה לא ידעתי מה זה ספר, מחברת או כלי כתיבה אבל ידעתי מה זה חומרי נפץ וסוגי נשק. נלחמתי בגרמנים, נפצעתי ואיבדתי אצבעות. אני נכה מלחמת העולם השנייה".
שמעון שיתף את סטטיק בזיכרונות טרגיים והרואיים בגוף ראשון, כמו כיצד חייו ניצלו על ידי אביו וסבתו. "לאחר שכבר היינו בגטו, באחד מהאסמים שהיה שייך ליהודי התאכסנו סוסים גרמניים, ואחד מהסוסים נפל לבור ושבר את הרגליים. את מי האשימו? את היהודים. הוציאו אותנו לכיכר והצביעו על חמישה אנשים, ביניהם אבי. צעדנו קדימה ורצחו את כולם, כולל את אבי. הוא משך אותי אליו, הדם שלו כיסה אותי, וניצלתי. הובילו אותנו לקבורה, גם אותי, אך הקברן שם לב שאני עוד חי אז הוא הוריד אותי מהעגלה".
שמעון נזכר גם כיצד סבתו הצילה את חייו: "חילקו אותנו לשתי קבוצות: בריאים וחולים. אני וסבתא נראנו חולים. סבתא הבינה שהולך לקרות משהו לא טוב ודחפה אותי לקבוצה השנייה, ואני התעצבנתי למה היא דחפה אותי. יותר לא ראיתי אותה".
אלה דברים שמלווים אותך עד היום?
"כן. זה נמצא במעמקי המוח ומעמקי הלב".