כבר ממבט ראשון, היה ברור לשגית לוק פדרמן ותמיר פדרמן שהם מצאו את החצי השני שלהם. אז היא הייתה חיילת בת 19, שירתה בפיקוד גדנ"ע צפון, וכשיצאה לנופש מטעם הצבא ראתה את תמיר והיה ביניהם קליק שלא ניתן להסביר אותו במילים. הם יצאנו לטייל על שפת הכינרת – ושם בעצם הכל התחיל.
האהבה ביניהם בערה בעוצמה, ושגית ותמיר הפכו במהרה לזוג שמבלה כמעט כל רגע אפשרי יחד. הם היו דבוקים זה לזה, עד שחברים בצבא המציאו להם את הכינוי: "פדרנונו", חיבור של שמות המשפחה שלהם: פדרמן ווענונו. "אנחנו באנו מעולמות מאוד שונים, מרקע שונה", סיפרה שגית, "נולדתי במרוקו, הגעתי לכאן בגיל שש. גדלתי בשכונה שבה כולם היו עולים, והייתה לי ילדות נהדרת שם". "אני גדלתי בגבעתיים עם סבא וסבתא מצד אמא, כולם מסביבנו היו אשכנזים עם שני ילדים וכלב וחצי. אמא שלי עברה לגור בדרום אפריקה".
זה היה כאילו מאז ומתמיד הם היו יחד, הכל הלך בדיוק כפי המתכונן – עד לאותה שבת. "הוזמנו לארוחת שבת אצל סבא וסבתא שלו, הם היו אנשים מקסימים וחמים", אמרה שגית ותמיר הוסיף: "סיפרתי לסבא וסבתא שהתכנון שלי ושל שגית להשתחרר מהצבא, להתחתן ולגור מעליהם". אלא שאז השיחה התפתחה והסבא אמר משפט בצרפתית – ושגית באופן טבעי ענתה לו. "הוא שאל אותי אם אני דוברת צרפתית, אמרתי לו שכן, שנולדתי במרוקו ואני וההורים שלי דוברים צרפתית. מאותו רגע הייתה דממה בשולחן, הייתה לי הרגשה של אי נוחות, אבל לא תיארתי לעצמי לאן זה עוד יכול להגיע".
שגית ותמיר חזרו לצבא, ולא היו מודעים לכך שבין גבעתיים ודרום אפריקה מתקיימת שיחת טלפון בהולה וסודית. הסבא עדכן את אמו של תמיר על הבשורה, ויחד הם רקמו מזימה חשאית. "כמה ימים לפני השחרור תמיר קיבל מכתב מדרום אפריקה", שיחזרה שגית, "היה שם כרטיס טיסה אחד לתמיר, כדי שיסע לבקר את אמא שלו בדרום אפריקה". "אמא שלי הסבירה שיש לי שם חלק במוסך, וראיתי ישר שזה הכרטיס שלי ושל שגית להצלחה. התוכנית הייתה שאסע להכין את התשתית לי ולשגית, אחזור לארץ להתחתן, ואז ניסע ביחד לדרום אפריקה".
הימים עברו ומועד הנסיעה לדרום אפריקה התקרב, תמיר החליט שהגיע הזמן לגשת לאביה של אהובתו. "הלכתי לבקש את ידה של שגית מאבא שלה, אמרתי לו שאני מאוד אוהב את הבת שלו ורוצה להתחתן איתה. הוא בתגובה בירך אותי ונתן לי הסכמה מלאה", שחזר תמיר.
אחרי שקצר הצלחה בשיחה עם אביה של שגית, תמיר הגיע לדרום אפריקה ובימים הראשונים הכל היה ורוד. מדי ערב הוא היה כותב מכתבים לשגית, ומוסר אותם לאמו על מנת שתשלח אותם בדואר המרכזי. גם שגית הייתה עושה זאת. באותה תקופה זה היה טבעי לחכות למכתבים מעבר לים, אבל עבר כבר חודש מאז שתמיר נסע ואל שגית לא הגיע אף מכתב. "כבר ארבתי לדוור, ידעתי בדיוק באילו שעות הוא מגיע", שחזרה שגית, "בהתחלה הסברתי לעצמי שיכול להיות שיש בעיה טכנית, שמכתבים הולכים לאיבוד". "מכיוון שגרנו על שפת האגם, היה צריך לאסוף את הדואר. הראש שלי היה בעבודה, וסמכתי על זה שאמא מטפלת בכל המכתבים", הוסיף תמיר.
בעוד שלא היה עולה בדעתו כי משהו מיירט את המכתבים אשר הוא שולח לאהובתו, אמו דאגה בחשאי שהמכתבים של השניים לא יגיעו ליעדם – וכך ניתקה את אמצעי הקשר היחיד בין הזוג הצעיר. בנתיים הפרידה שהייתה אמורה להיות לחודש וחצי בלבד התארכה – ותמיר גילה שכרטיס הטיסה שקנתה לו אמו הוא לכיוון אחד בלבד. "רימו אותי בצורה כל כך מתוחכמת. עברו חודשיים, שלושה עד שהתחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר", אמר תמיר ושגית הוסיפה: "נשארתי כאן בחוסר ודאות, לא יכולתי להתחיל ללמוד ולעבוד, רק להיות בהמתנה".
בשל העובדה שבאותם ימים, שיחות טלפון היו מאוד יקרות, השניים לא יכלו ליצור קשר, ותמיר החל לתהות האם שגית שינתה את דעתה. "אחרי כמה זמן התחלתי לחשוב שאולי שגית מסתכלת על החיים בצורה אחרת", סיפר תמיר, "התחלתי להיכנס לדאון, הייתי נוסע כל יום לעבודה ובדרך חזרה עוצר מול השמש, ומסתכל על הדבר המשותף שיש לשנינו. היו זולגות לי דמעות".
"עם הזמן התחלתי להרגיש שאני מאבדת את האמונה שהוא יחזור", הוסיפה שגית בדמעות, "חשבתי לעצמי 'אולי הוא מצא מישהי אחרת, אולי הוא כבר לא אוהב אותי'. למרות שבפנים אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות, שקעתי בתהום של דיכאון. ישבתי בחדר שלי, לא רציתי לצאת, לא רציתי כלום חוץ מלהאזין למוזיקה שאהבתי לשמוע עם תמיר". שגית התקשתה להמשיך הלאה ואביה, שראה את בתו נעלמת לנגד עיניו החליט לשים למצב סוף - ודיבר עם בתו. "זה היה ביום שישי בערב, אבא שלי התפרץ לחדר ואמר לי: 'עד מתי זה יהיה ככה? עד מתי תמשיכי עם הפרצוף והבכי הזה? הוא אמר לי 'תתעוררי על עצמך, את תקומי, תבלי, תכירי ותלמדי. אז הבנתי שאני צריכה להמשיך בחיים שלי".
יום אחד, תמיר התיישב לשיחה עם אמו וביקש ממנה כסף על מנת לחזור ארצה ולהביא את שגית שתגור יחד איתו. אמו לא עזרה לו והגיבה בחדות: "היא התחילה לצעוק 'היא לא בשבילך, היא מרוקאית, מגיע לך יותר'. כל מיני ביטויים שאני לא אוציא מהפה שלי. ההתנגשות הזאת הייתה מאוד חזקה ביני לבינה".
שמונה חודשים אחרי שתמיר עזב, שגית הכירה מישהו אחר אשר הציע לה נישואים – והיא רצתה להודיע לתמיר שהיא כבר לא מחכה. בעקבות כך, היא פנתה לחברה, אשר להוריה היה את מכשיר הטלפון היחיד בסביבה. כמו כן, היא עשתה כל מה שביכולתה על מנת להשיג את מספר הטלפון של המוסך, אותו אמה של תמיר הקפידה להשאיר נעול.
"הייתי בשוק לגמרי", שחזר תמיר את הרגע בו שמע את קולה של שגית בוקע מהטלפון. בשיחה הזו, שגית בישרה לו כי הוא עומדת להתחתן – אך הוא לא הבין את דבריה. "שמעתי את הקול שלה ולא הבנתי מה היא אומרת", סיפר. "אמרתי לו להתראות ואיחלתי לו את כל הטוב שבעולם", הוסיפה שגית והסבירה כי באותם רגעים חוותה כאב עצום, "אני חושבת שאפשר למות מאהבה".
תמיר הרגיש שהגיע הרגע לחזור לישראל – וכמה שיותר מהר. הוא הותיר מאחוריו את המוסך שאמור היה לסדר את עתידו הכלכלי, עזב את ביתה של אימו בכפר ועבר ליוהנסבורג. שם, הוא מצא עבודה במסעדה ים-תיכונית. "המשימה הייתה לעבוד מאוד קשה, לחסוך כסף ולחזור לשגית. נקרעתי עד שקניתי כרטיס טיסה".
בזמן הזה, שגית התחתנה ונכנסה להיריון. "שמתי את כל מה שהיה מאחור, והתחלתי את החיים מחדש", שחזרה. אלא שאז תמיר חזר ארצה, והרים טלפון למי שהייתה אהובתו – וגילה כי היא התחתנה. "שאלתי אותו למה הוא לא ענה למכתבים שלי, הוא שאל אותי בתגובה איזה מכתבים".
בשיחה הזו, שניהם גילו כי כל הזמן הזה הם שלחו זה לזו מכתבים. "אמרתי לו שלא קיבלתי כלום, אבל היום נשואה ובהיריון שזה מאוחר מדי. הוא בכה ואמרתי לו שנתראה בגלגול הבא. בתגובה הוא איחל לי: 'הלוואי שהוא יאהב אותך כמו שאני אהבתי אותך'", אמרה שגית ותמיר הוסיף: "כל אחד הלך לכיוון שלו, הבנתי שהיא אישה נשואה ובהיריון".
תמיר שהיה שבור מהבשורה, חזר לדרום אפריקה והקדיש את עצמו בשנים הבאות לבניית קריירה במסעדנות. שם, בעבודה, הוא גם פגש את מי שתהיה אשתו, לורן. בנתיים בצד השני של העולם גם שגית עשתה הכל כדי להתרכז בחיים החדשים שלה. "החלטתי שאני מעניקה את כל כולי למערכת הזוגית ולילדים שלי. שמתי את המקום הזה במגירה, והחלטתי זה יהיה חלק מההיסטוריה שלי".
השנים חולפות בנתק מוחלט, ושגית ותמיר מתבגרים. לה בישראל יש כבר שלושה ילדים עם, וגם הוא הפך לבעל משפחה והמתין בהתרגשות ללידת ביתו השלישית. "הלידה עצמה עברה בשלום, אבל אחרי שעתיים-שלוש פתאום לורן קיבלה דום לב. הרופא הוציא אותי מהחדר ואמר לי אחרי כמה דקות שהיא נפטרה. בזמן הזה האחות צעקה שהיא נושמת. התחילו לתת לה מכות חשמל, והיא נכנסה לקומה. במשך שמונה ימים החזקתי לה את היד, לא עזבתי אותה – והיא נפטרה. אז הפכתי להיות גם אמא וגם אבא לשני בנים ותינוקת בת שמונה ימים".
אחרי תקופת אבל שנמשכה שנים, תמיר החליט לעזוב את דרום אפריקה ולחזור עם ילדיו לישראל. שגית מנגד התגרשה אחרי 17 שנות נישואים ולא דמיינה לרגע שתכנס שוב למערכת יחסים. שניהם היו בנתק מוחלט, ולא ידעו דבר על המתרחש בחיים אחד של השנייה – עד שברגע אחד הכל השתנה.
"ביום אחד אני מסתכל בעיתון ורואה שאחיה של שגית משתתף בתערוכת ציורים בהרצליה", שיחזר תמיר. "הוא יצר קשר ואני חשבתי שזאת יכולה להיות הזדמנות. אז הזמנתי אותו לבוא לתערוכה ודאגתי שגם שגית תבוא", אמר אריק ונונו אחיה של שגית., "הייתה תחושה טבעית שמן הראוי לעשות את זה - ולו רק בשביל תיקון רגשי כזה או אחר".
ואז רגע המפגש הגיע. "נעתקה נשמתי, קיבלתי פיק ברכיים. זה היה תמיר שפשוט עמד שם", שחזרה שגית את הדקות העוצמתיות. "הסתובבנו ביחד כאילו שאנחנו מסתכלים על הציורים, התרגשתי לעמוד לידה ולהקשיב לה, לחשנו אחד לשנייה דברים בקשר למה שקורה בחיים שלנו – ואז הבנתי שהיא גרושה", הוסיף תמיר.
השניים ירדו להליכה רגלית בים, התעדכנו אחד בחיים של השנייה ולפתע ראו חופה לבנה ניצבת לנגד עיניהם. "באופן טבעי צעדנו ועמדנו מתחת לחופה הזאת. הוא החזיק לי את הידיים ואמר לי 'אנחנו היינו צריכים להיות מתחתיה", סיפרה שגית ותמיר הוסיף: "החופה הזאת סימנה לי הכל, שזה צריך לקרות, שוב אנחנו ביחד".
הערב נגמר, כל אחד חזר לביתו ואז תמיר החל במלאכת החיזורים. "זה לא היה קל", אמר בהומור. "הלב שלי מאוד רצה אבל הראש שלי פחות רצה לקחת משימה כל כך גדולה של לאחד משפחות", הסבירה שגית. אבל תמיר מצידו לא ויתר – ולאט לאט השניים בנו יחדיו את חייהם המשותפים. "התאהבתי שוב מחדש ברמות עוד יותר חזקות. תמיר חזר אליי, פשוט חזר אליי אחרי הרבה שנים – והפעם שזה כדי שנזדקן ביחד", אמרה שגית.
תמיר ושגית התחתנו, ומתחת לחופה שמתחילה באיחור של עשרים שנה עמדו איתם עוד שישה ילדים. האורחים מסביב וגם בני הזוג עצמם התקשו להאמין שזה באמת קורה. אחרי כל הטלטלות שהשניים עברו, ציפתה להם עוד הפתעה אחת מתוקה וקטנטנה – ונולדה להם בת משותפת שהצטרפה לששת אחיה.