מדי שנה אנחנו נאספים סביב אלו ששרדו את הזוועות, עוטפים ומחבקים אותם כחלק ממיזם זיכרון בסלון. אך השנה כשההגבלות עדיין בתוקף בעקבות נגיף הקורונה, השיחות האינטימיות האלו הועברו באופן דיגיטלי אך לא פחות מרגש וחשוב. במשדר מיוחד של קשת 12 בהנחייתה של סיון רהב מאיר, השתתפו שורדת השואה חנה גופרית, נשיא המדינה ראובן ריבלין, ריטה, מרים פרץ, אדיר מילר ועוד, כדי לספר מהו היום הזה עבורם.
נשיא המדינה ראובן ריבלין פתח את המשדר בשאלה איך מעבירים את הזיכרון מדור לדור ודואגים לא לשכוח. "אירועי זיכרון בסלון והמשדר הזה בתוכם הם אחת התשובות אולי הטובות ביותר לשאלה הזאת", ענה הנשיא והסביר, "משום שהם מעמידים במרכזם את האדם ואת האנושיות. את האדם משום שלב ליבו של האירוע הוא סביב סיפורם של השורדים, שמשרטטים את הרע ביותר באדם, וגם את הטוב שבו".
"האנושיות משום שאירועי הזיכרון מתקיימים בדרך כלל באינטימיות ויש בהם שיחה משותפת של כולם. התקופה המורכבת הזו שישראל והעולם כולו נמצאים בה עכשיו שינתה את הדרך שבה אנחנו מקיימים את אירועי הזיכרון השנה, אבל בכל זאת, הינה כולנו כאן. כל אחד ואחת בביתם אבל זוכרים יחד".
אדיר מילר סיפר גם הוא מביתו, על הקשר הקרוב והכואב שלו ליום הזה. "הרבה צופים מופתעים לראות אותי, אני מוכר בתור סטנדאפיסט, קומיקאי, מה לי ולערב יום השואה? אבל עבורי החיבור הוא מאוד טבעי מכיוון שהורי, סבי וסבתי משני הצדדים ניצולי שואה. סבי מצד אבא נרצח באושוויץ, ככה שבשבילי השואה היא חלק מהדנ"א שלי".
"סבי וסבתי ששרדו את השואה קיבלו החלטה בינם לבין עצמם אחרי שקמו מההריסות, שהם יגדלו את הילדים והנכדים שלהם בשמחה ובידיעה. ידיעה על כל מה שקרה ושמחה שזה כבר לא יקרה מכיוון שיש לנו מדינה. כשהתחלתי להופיע ממש לפני שסבתי ויולטה נפטרה, היא ביקשה לראות הופעה שלי. אמרתי לה שהיא כבר מבוגרת, זה מאוחר ויש שם חבר'ה צעירים, אבל זה היה חשוב לה".
"אני לא אשכח את היום שהיא באה להופעה, כולם חבר'ה צעירים והיא, בת 80, יושבתם בניהם. עצרתי את ההופעה ואמרתי 'ברשותכם יש לי אורחת מאוד חשובה', היא קמה, השתחוותה וחשבה אחרי שאולי הייתה צריכה לתת נאום. אני לא אשכח שלמחרת חיכה לי מכתב על הכרית והיא כתבה לי 'לראות את הנכד שלי מצחיק את עם ישראל ועושה קומדיה במדינת ישראל, מבחינתי זאת התשובה שלי להיטלר'".
גם העיתונאית והמגישה סיון רהב מאיר שיתפה מזיכרונותיה הפרטיים במהלך המשדר. "ברמה הכי אישית, אני הנכדה של סבתא. סבתא עדה רוזנשטראוך זיכרונה לברכה, ילידת פיוטרקוב, ניצולת ברגן-בלזן, שקמה והגיעה מן השואה לחיפה וגידלה את אבא שלי וגם אותנו. היא הייתה מורה להתעמלות, מורה לפלדנקריז על הכרמל בחיפה", סיפרה רהב מאיר. "עד גיל מאוד מבוגר היא כיסחה אותנו, היא רצה יותר מהר מכולנו ושחתה יותר טוב מכולנו. היא הייתה אישיות מיוחדת. כשאני מתגעגעת אליה, לי יש שק של זיכרונות, אבל אני חושבת על הילדים שלי, מנסה בכוח להזכיר להם את הרגעים שהם גם זכרו אותה כילדים קטנים. אני חושבת המון על אחד הרגעים האחרונים לפני פטירתה. עשינו הבדלה מוצאי שבת איתה עם שיר, עם ניגון, והיא ככה התנערה פתאום, היא הייתה מאוד מבוגרת ואמרה: 'זה אבא שלי. ככה אבא שלי היה עושה הבדלה'".
"זה גרם לי לחשוב הרבה גם על היש. אנחנו מדברים המון על האין, על ההשמדה, על מה לקחו מאיתנו, על כמה רצחו ואיך, וכל זה חשוב - אבל גם על הכן הגדול, שצריך להמשיך משם", המשיכה. "על זהות ותרבות ומורשת, על איזה חיים עשירים הם חיו עד השואה ואיך אפשא להמשיך, שחלילה השרשרת לא תתנתק בדור שלנו".