פרשת אמור נקראת בעיצומו של ספר ויקרא ומתארת את הקדושה בכמה ממדים. היא מתארת את הקדושה במקום, בעוד שבני ישראל עדיין נמצאים במסע אל ארץ ישראל, ארץ הקודש. לאורך הדרך המסוכנת הזאת יש את המשכן, המקום הקדוש שמלווה אותם, ויש את המקדש העתידי בירושלים.
אבל הקדושה לא נמצאת רק במקום, כי קדושה יש גם באנשים. בשבוע שעבר נקראה פרשת "קדושים", המדגישה את קדושת הזולת, שנברא בצלם אלוקים. "ואהבת לרעך כמוך", נכתב בה, וכדי לתרגם את ההצהרה היפה הזו דיברנו על הקדושה שיש בגר, באלמנה, ביתום, בחזק, בחלש, בעני, בעשיר ובכל אדם שנברא בצלם האלוקים.
השבוע התורה עוברת לדבר על קדושה במימד אחר - הזמן. הזמן הוא לא משהו שהתחיל פעם ויגמר מתישהו. הוא נייטרלי. יש שבתות, חודשים, שנה, ובנקודות הזמן האלה קיימות תחנות של קדושה, שהם בעצם החגים. הפרשה בת אלפי השנים מתארת חג אחרי חג בפירוט ומבקשת מאיתנו לשמור על מועדי ישראל בזמנים מסוימים.
התורה מתייחסת לחגים כאל מועדים, ובעברית המילה מועד היא למעשה פגישה. מועדי ישראל הם למעשה הזמן בו אנחנו נפגשים ומתכנסים (ובימים כתיקונים לא רק המשפחה הגרעינית) כדי לזכור, לספר ולהעביר את זיכרונות הילדות שלנו לילדים שלנו, שבבוא היום יעבירו את הזכרונות שלהם לילדים שלהם. חג הוא קודם כל הטמעה וצריבה של החוויה בילד, כדי שהוא יוכל להמשיך ולספר.
בין פירוט פסח ושבועות לבין תיאור ראש השנה, יום הכיפורים וחג הסוכות, מופיע פסוק שנדמה שהוא לא קשור: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אתם אני ה' אלוקיכם".
כאן התורה מזכירה שבין כל החגיגות והארוחות, הקשר האמיתי הוא דרך הנתינה לזולת. בימים אלו קיים אתגר עצום בתחום הזה: מעל מיליון מובטלים, רבבות של אנשים נמצאים בחל"ת ולא יודעים מה יעלה בגורל ועסקים רבים על סף קריסה. אז איך אנחנו ננהל את היציאה מהמשבר הזה?
ביום ראשון הקרוב ימלאו 55 שנים לתלייתו של אלי כהן, המרגל הישראלי בסוריה, שבפעילותו הסודית הציל חיים רבים. בשנים האחרונות, יהודים שעלו מסוריה לישראל סיפרו לנדיה כהן, אלמנתו של אלי, על הזכרונות שלהם ממנו.
"אבא שלי היה סוחר יהודי בשוק אל חמדיה בדמשק", סיפרה אחת מהן, "בחול המועד פסח נכנס לחנות שלנו כאמל אמין ת'אבת (שמו הבדוי של כהן). הייתי ילדה קטנה ואני זוכרת איך הוא ניגש לאבא שלי ואמר 'אדון יוסף, אני מאוד רעב, ש לך משהו לאכול?'. אבא שלי הסביר 'אדון כאמל, אצלנו היהודים פסח עכשיו, אין לנו לחם או פיתות, רק מצות'. האורח המכובד העמיד פנים שהוא שומע על כך לראשונה: 'מצות? מה זה? טוב, לא משנה, תביא לי מה שיש, העיקר לאכול משהו'. אני זוכרת איך אלי נטל את המצה בידיו, התרחק לפינה, מלמל לעצמו בשקט כמה מילים ואכל אותה". גם אז, בשוק של דמשק, זכר אלי כהן את החגים מילדותו.