על המוות של אבא שלי גיליתי דרך גוגל. ארבעה חודשים אחרי שנפטר מסרטן המעי הגס, אי שם בקצה השני של הגלובוס, האינטרנט בישר לי שזהו, אין יותר אדם שיתפוס את המקום של דמות האב בחיי. זה לא שעד אותו רגע הוא היה נוכח יתר על המידה, למעשה, אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שהסתכלתי לבן אדם בעיניים. הפעם האחרונה הייתה בגיל 18. יותר מעשור חלף מאז. מדי פעם היה לי מן צורך לדעת מה קורה איתו. אז הייתי מגגלת את השם שלו, רק כדי להרגיש קרובה קצת. והנה אני יושבת בקורס כתיבה עיתונאית, לקראת סיום התואר הראשון בתקשורת, כיתה ממוזגת כי חודש מאי בחוץ ומולי מרצדות האותיות R.I.P. תאריך הפטירה שנשקף אליי מהמסך הוא 2 בינואר, 2016.
חמש שנים אחרי ואני שוב מול המסך, אבל הפעם זה הסרט "אבא, אתה כבר לא ילד" שגורם לי לדמוע כבר מהדקה השנייה. אולי כי הרגשות מציפים אותי כשפרסונה חזקה כמו חיים אתגר נשברת מולי, ואולי האמת הרבה יותר פשוטה מזה. הרצון של אתגר להיות נוכח בילדות של ביתו הראשונה, מיכאלה, נוגע באחת הנקודות הרגישות של חיי. להרבה הורים, נשים כגברים, יש מה ללמוד ממנו – אתגר מבין כמה דמות של הורה מעורב הכרחית להתפתחות הילד, למה אבא לא נופל בחשיבות מאמא ובעיקר איזה מן הורה הוא רוצה להיות. זה הניסיון האישי שמדבר מגרונו.
הסיפור של אתגר הוא מורכב, ומשיק בנקודות דמיון רבות עם סיפור החיים שלי. הוריו התגרשו בילדות, מעברי דירה הם לא עניין זר, האובדן של אביו נוגע במקום הכי רגיש והתהייה האם הוא בכלל ראוי להיות הורה מלווה אותו כבר שנים. כל אלה הם הכנה אולטימטיבית ליריית הפתיחה של הסרט, בו אתגר הופך לראשונה לאבא בגיל 44. זה הרגע שהוא אומר לעצמו, 'די, אתה לא ילד – יש לך אחריות, ולאחריות הזאת קוראים מיכאלה'. אגב, היא לכל החיים.
מכאן, אתגר יודע שלכל צעד יש השפעה עליה. בין אם הניצנים פורחים כבר בילדות או מכים שורש בחיים הבוגרים – ככה או ככה האפקט קיים. אני זוכרת שלגדול בלי אבא היה מצב טבעי עבורי, לא הכרתי דרך אחרת ובינינו, קיבלתי את כל האהבה שהייתי צריכה מאמא, אז מה זה כבר משנה? רק היום, כשגיל 30 קורץ לו מעבר לפינה, מאחוריי מספר מערכות יחסים רציניות ומלפניי הצעד הבא של הקמת משפחה, אני מתמודדת עם מטעני העבר. בעיקר עם המחשבה הטורדנית שאם לא הייתי מספיק חשובה לגבר שביולוגית מתוכנת לאהוב אותי, למה שאהיה חשובה לגבר אחר? אז העמדתי גברים במבחנים, רק כדי לבדוק מתי יארזו את עצמם ויברחו. האבסורד הוא שזה לא קרה – אני זאת שדפקתי ספרינט. פשוט כי הפחד הפך לחבר.
אני מבינה את החשש של אתגר להיות הורה, אני מכירה את התחושה מקרוב. זאת נקודת אל חזור. עם הלידה, באופן טבעי נולדת גם הציפייה לכפר על טעויות ההורים שלך. לצאת מגדרך. להיות מושקע ב-100 אחוז. להעניק אהבה ללא תנאי. בעיקר להפוך את הילדון הזה לבן אדם טוב יותר בעולם המשוגע סביבנו. האלטרנטיבה היא לא אופציה, עם ההשלכות של האלטרנטיבה אני הולכת לישון מחובקת כל לילה, ולילד שלי אני לא מתכוונת לערוך איתה היכרות. בעד שום מחיר. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להעביר לדור הבא את הצלקות שלי. מספיק יש את הגנים.
אבל החיים זה מורכב, כמו שאפשר לראות במשפחות שאתגר מלווה בסרט. לתמרן בין מכשול למכשול עם ילד בכל צד, זה לא עניין של מה בכך. הקרבות זה מחיר הסיפור, ואתגר תוהה איפה עובר הגבול. האם קריירה באה על חשבון הילדים, אולי מספיק להיות נוכח רק באירועים משמעותיים ומה יותר חשוב – משפחה או איכות חיים? אין פה תשובה חד משמעית, אני מאמינה שהחיים של כולנו מורכבים כל כך, שלפעמים כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לנסות ולהחזיק את הראש מעל למים. מהחוויה האישית שלי, אני יודעת שאמא שלי בחרה בי על פני קריירה ועל חשבון איכות החיים, אבל היא גם האחת שהייתה לצידי בכל רגע בחיי, חסר משמעות ככל שיהיה. שנים התחבטתי עם עצמי על הבחירה שלה, אבל עם הזמן האסימון נפל – אני בזכותה, ולה אני חייבת את הכל.
היום אני מבינה שאין הגדרה מדויקת למה זאת משפחה, או ליתר דיוק, למה זאת משפחה מאושרת. יכול להיות שהייתי גדלה עם דמות אב שרק הייתה מעמיקה את השריטות, ומנגד יכול להיות שלא. הדבר היחיד שאני יודעת הוא שלכל מטבע יש שני צדדים, לכל אחד יש את הסיבות שלו, מוצדקות יותר או פחות, את העבר כבר אי אפשר לשנות. בעיקר כשמעורב בו משהו כל כך סופי כמו מוות. אשקר אם אגיד שלא נטרתי טינה לאבא שלי במהלך החיים, במיוחד כשהסתכלתי דרך המשקפיים של הילדה הקטנה, אבל אותם כבר הורדתי מזמן, שיניתי נקודת מבט והחלטתי לא להעביר את זה הלאה.
הלאה. לכל צעד בהורות יש מחיר. תקראו עוד ועוד ספרים, תתייעצו עם מומחים ותעברו קורסים שמעניקים סל כלים, אבל הניסיון הוא זה שקובע. שיעור רודף שיעור. בסופו של דבר, הרבה מסתכם בנכונות. הנכונות לקום בכל יום ולבחור להיות מעבר לבייביסיטר בחיי הילדים, לספר להם סיפור לפני השינה בלילה, לפזר בין הגנים בבוקר, להיות נוכחים בימי הורים, לחנך אותם מה הם ערכים ובעיקר לחלוק איתם רגעים קטנים. הם לא יחזרו על עצמם וחבל, בלי שתשימו לב זה יהיה הילד שלכם שיכתוב עוד כמה שנים טור אכלו לי שתו לי, כשהאצבע המאשימה מופנית אליכם.