"אין פה עתיד": בשנים האחרונות ראינו הרבה אלימות ופשע ברחבי הנגב, שבעיקר נבעו מפעילויות לאומניות קשות של בדואים שהצטרפו למחאות בזמן מבצע "שומר החומות" בשנת 2021. הזהות הפלסטינית התחזקה בחברה הבדואית, שהלכה והתרחקה מהחברה הישראלית. כבר אז הזהירו כוחות הביטחון מהידרדרות קיצונית במצב שעלולה להוביל לכך שלא תתאפשר נסיעה בכבישי האזור הדרומי.
בסרט "ארץ זרה", הגיע הערב (שלישי) אל הנגב העיתונאי והמגיש יואב לימור ובדק את תחושת השייכות של הבדואים - והאם התחזיות השחורות שניבאו כוחות הביטחון עדיין קיימות גם לאחר פרוץ המלחמה שהביאה לשותפות גורל אכזרית בין האוכלוסיות. "הבדואים ב'שומר החומות' לא יצאו נגד המדינה, אנשים היו טעונים מרוב התסכול וההריסות. בשבעה באוקטובר כולם התגייסו - הוצאתי הוראה לצאת לכל הגזרה ולהגן על האזור עם נשק, עם רישיון או בלי", נזכר סלים אלדנפירי, נציג היישוב הבדואי ביר הדאג'. "כולם רצו להציל אנשים, עשינו מה שאפשר לעשות. אחיין שלי נחטף עם הבן שלו שצעק: 'אל תהרגו את אבא שלי, אני ערבי'. עזבו אותו והוא ברח אבל מצאו את החוגר שלו בטנדר ואז הורו לחסל אותם. הוא נעלם בתוך השיחים, אחרי יומיים-שלושה הבאנו אותו משם חי".
קצין המשטרה הבכיר והממונה לתפקידים מיוחדים בחברה הבדואית יניב שלמה מכיר את האוכלוסייה הדרומית מקרוב. "הם ישראלים לכל דבר, הם איתנו על מלא", אמר. "עד לפני 'שומר החומות' לא נשמעו אמירות פלסטיניות אצל הבדואים. בשבעה באוקטובר, קומץ יצר אמירה שהבדואים הם פלסטינים וכולם נצבעו בצבע אחר לגמרי - זאת לא האמת. באופן טבעי, ההשלכה אצל האזרח היא כוללת ולכן הפחד היה הדדי. בשבעה באוקטובר גילו אוכלוסייה אחרת, גיבורים אמיתיים שהצילו ילדים, רצו בכל מקום ותפסו מחבלים".
היחסים בין הבדואים לבין המשטרה לא תמיד רגועים. כוחות הביטחון שומרים על ערנות והורסים מבנים שהורמו ללא רישיון. "כל האחים שלי שירתו בצבא, לא היה טוב לאף אחד מהם וכולם עכשיו מובטלים", סיפר באדר עדיסאן, שותף בבית קפה בביר הדאג' שנהרס על ידי המשטרה. "נרשמתי לצבא ולפני שהתגייסתי הרסו את הבית של אח שלי, אז עזבתי ולא המשכתי. חקלאות או סמים - זאת העבודה פה. יותר גרוע מפה אין".
מפקד מחוז הדרום במשטרה ניצב אמיר כהן אחראי על השבת המשילות לנגב והוא הודה שהוא מבין את התחושות הקשות של הבדואים. הוא מונה לתפקיד זמן קצר לפני מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס, המשיך להילחם בקרב על תחנת משטרת שדרות גם לאחר שנפצע וביום העצמאות השיא משואה על גבורתו. "לך לשכנע את הילד שרואה את המשטרה הורסת לו את הבית, זה כמעט בלתי ניתן לתיקון", אמר. "אבו תלול הוא יישוב מוכר שקיים עשרים שנה. אין בו תשתיות, מים זורמים, חשמל או כביש בכל מקום. אחד הדברים שהתעסקנו בהם במלחמה הנוראית זה מאיפה אנחנו מביאים מיגוניות. ניחמתי משפחות שהבנים שלהן נהרגו בקרבות בעזה או נרצחו על ידי מחבלי הנוח'בה, הן הסתכלו לי בעיניים וביקשו שנביא להן מיגוניות".
הבנייה הלא חוקית עומדת בלב ליבה של בעיית הקרקעות בנגב, כשמתוך אלפי מבנים בביר הדאג' - רק שניים נמצאים בתוכנית המתאר. "זאת הבעיה של החברה הבדואית. היום בנגב יש תשע רשויות - עיר אחת שהיא ברהט שזו היום העיר הערבית הגדולה בישראל, שש מועצות מקומיות ושתי מועצות אזוריות", הסביר יניב שלמה. "יש הרבה פזורות, בלי חשמל או מים וככה הם גרים. כל אזור כזה נקרא 'צביר'. יש בערך 3,000 צבירים שבכל אחד גרות בין שלוש משפחות לחמישים, לא יודע כמה ילדים. חלקם יולדים בישראל וחלקם בפוליגמיה עם אישה שנייה ושלישית אולי פלסטינית שילדה בחברון. אשמח לדעת אם יש למישהו מספר מדויק של כמה בדואים יש היום בנגב, שמעתי שיש גם 350 אלף".
ביישוב לקיה גרים למעלה מ-16,000 תושבים ובפזורה הסמוכה לה חיים 4,500 נוספים. מדובר בקרקע שהמדינה הכשירה והציעה מגרשים למכירה לטובת אלפי יחידות דיור. "מים לא מגיעים לכאן, גנבו את כל החוטי חשמל שמתחת לאדמה, איפה האכיפה?", שאל קצין הביטחון של לקיה כאמל אבו נאדי, שהיה קצין בגבעתי וגר עם משפחתו בפזורה למעלה מעשרים שנה. "בתפיסה של הבדואים, המשילות היא רק בבאר שבע ופה מותר הכל כמו במערב הפרוע. הבעיה היא שהמדינה לא משקיעה נכון, ירד כסף לדרום ולרשויות אבל יש מעל למאה אלף בדואים שגרים בחוץ. הקרקע שהכשירו שייכת לאנשים, לא אגור על אדמה של מישהו".
חגי רזניק, לשעבר מנכ"ל משרד השיכון, הסביר: "על פי החוק הבדואי, בדואי לא יתיישב בקרקע שבדואי אחר טוען שהיא שלו. המבנה הבדואי הוא שבטי ומשפחתי, לכן אם משפחה אחת טוענת בעלות על הקרקע אז לא משנה מה יקרה - בדואי אחר לא יתיישב שם. מדינת ישראל חשבה שאפשר לתכנן בתל אביב, לתקצב בירושלים ושזה יעבוד בנגב - זה לא עובד ככה". כאמל אבו נאדי הוסיף: "זה לא נכון להגיד שהבדואים לא רוצים לעבור, רובם כן רוצים לגור ביישובים. המדינה חיכתה שאנחנו תמיד נגיד 'לא' ויאשימו אותנו, לא היה רצון אמיתי לפתור את הבעיה".
"אין פה עתיד, כל אחד הוא בעלת הבית בשטח שלו"
סלים אלדנפירי עסק גם כן בנושא מעבר הבדואים ליישובים, והצביע על פער שמשאיר את החברה הבדואית מאחור: "אני מוכן לעבור ליישוב, אבל איך אסתדר שם? הילד שלי מוכן, אבל הוא צריך להיות מסודר ושלא יהיה פושע. אחרי שלוש שנים בצבא, הוא לא יכול לקבל רישיון נשק בשביל לעבוד איתי בשמירה. הוא שירת בתפקיד קרבי, ואומרים לו שבדואי מביר הדאג' לא יקבל. ביקשתי ממנו שישתחרר מהצבא וימצא עבודה נורמטיבית, שלא ילך לשום כיוון לא טוב. אתה רוצה שאני אהיה מודרני כמו האמריקאים? תן לי השכלה. נקים בית ספר מסודר שיכול להוציא מקצועות ושנהיה בני אדם עם משכורת".
עד לאחרונה ראש עיריית ערד יאיר מעיין היה אמון על הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב. כמי שפעל במטרה לקדם את הסדרת היישובים בפזורות השונות, סיפר מעיין על הבעיה העיקרית בעיניו: "מערכת החינוך היא ברובה בלוף גדול. המורים לא מורים, התלמידים לא לומדים ולאף אחד לא אכפת מכלום. זאת לא בעיה שלהם, אלא שלנו ושל כל מדינת ישראל. אם לא נטפל בזה, זה ילך ויתדרדר. מערכת החינוך הבדואית מקבלת את התקציבים הכי גבוהים במדינה, אבל בסוף לתלמיד מגיעים פירורים. יש הרבה שמתעשרים על חשבון מערכת החינוך".
"אולי שבעים אחוזים מהילדים לומדים בבית ספר ומעטים משיגים בגרות. החסם מספר אחת היום לחברה הבדואית להיכנס לישראליות זאת השפה, זה גורם לצעירים הבדואים להסתגר בלי ביטחון עצמי", אמר יניב שלמה. כאמל אבו נאדי שיתף על בנו שסיים 12 שנות לימוד: "הוא לא יודע להגיד ארבעה משפטים. הוא לא מטומטם, הוא ילד חכם. זה נובע משיטה לא טובה, מורים שלא אכפת להם, רשות שלא אכפת לה וככה הילדים נופלים. מזייפים את התוצאות של הבגרויות, בתי הספר מרמים ומבחינתם הילד נמסר עם ציון עשר בבגרות. אין לו עתיד, אין פה כלום. איפה שיש פזורה, אין מדינה. כל אחד הוא בעל הבית איפה שהשטח שלו".
ההתנהלות הזאת, לצד פערי חינוך ומתן הזדמנויות לדור הצעיר, הביאו לעליית הפשיעה בנגב וליצירת מציאות מפחידה. האלימות במרחב הדרום אמנם תופסת כיום פחות כותרות בתקופת המלחמה, אבל מפקד המחוז אמיר כהן מזכיר שהנגב עדיין בוער. "יש מיעוט שמכתים את החברה הבדואית. יש הברחות אמל"ח וסמים, פשיעת רחוב, הונאה. הנתונים של כמות הבדואים שמעורבים בעבירות ליליות מראים שהם מובילים ביחס למספר שלהם בחברה הישראלית בתחום הרכב, פריצות לבתים ונוכחות בבתי כלא. אנחנו מתכוונים לאכוף את החוק בצורה הכי פורמלית שאפשר. גם לי זה ברור שאם המדינה לא תיכנס לפה, אז בעוד עשר שנים יהיו פה רק עוד הרבה צרות".
"צעיר בפזורה שסיים ללמוד י"ב, אין לו אזור תעסוקה שבו הוא צריך ללכת לעבוד. בשביל פרנסה הם יוצאים ועושים עבירות פליליות כי אין להם ברירה", הסביר קצין המשטרה יניב שלמה. "העבריינים תופסים את הצעירים, נותנים להם להשקות מים בחממה או להסיע הברחה. אם לא תפסו אותו, הוא עשה כסף - פתאום הוא מגיע לבית הספר עם ג'יפ, זה משפיע על השאר".
"כנראה שלמדינה לא אכפת, זה רחוק מהעין ומהלב. הבדואים אומרים שמדרום לבאר שבע אין חוק ואין אלוהים. לאורך עשרות שנים סוגיית הקרקעות, הפשיעה והחינוך לא טופלו. ברגע שאתה לא מטפל בבעיה כשהיא קטנה, היא מתנפצת עלינו", אמר בכיר לשעבר בשב"כ אילן לוטן והתייחס גם למגמה המטרידה של מעורבות בדואים מהנגב בפעולות טרור: "הברחת שב"חים שביצעו פיגועים זאת תעשייה שעושה המון כסף, יש ברהט דירות שמשכירים לשב"חים מאזור חברון בעיקר. לא עושים עם זה כלום, כשהמשטרה או מג"ב תופסים שב"ח הם נותנים לו טרמפ חזרה הביתה".
"יש בדואי שקרוב שלו עכשיו בעזה הורג חיילי צה"ל והוא מתכתב איתו"
הנגב ידע ימים מדממים גם לפני פרוץ המלחמה. פיגועים ופעולות טרור שכללו דקירות או ירי כלפי אזרחים בוצעו לא פעם על ידי בדואים. בעוד חלק מהאוכלוסייה הבדואית משרת בצה"ל, לומד באוניברסיטאות ומשתלב בחברה - יש גם חלק שמחובר לנרטיב הפלסטיני. "יש בערך לכל בית אב שלישי בנגב זיקה משפחתית פלסטינית. יש בדואי שקרוב שלו עכשיו בעזה והורג חיילי צה"ל והוא יושב פה בארץ ומתכתב איתו", אמר אילן לוטן.
יניב שלמה הסביר את הגורם למשבר הזהות שהצעירים הבדואים מרגישים: "הצעירים שנחשפים לאינטרנט ולמה שקורה בעולם שואלים שאלות קשות, אלה האנשים שבקונפליקט האמיתי. כחלק מתופעת הפוליגמיה, חלק מהבדואים מביאים אישה נוספת מהגדה. אדם התחתן עם אישה פלסטינית ונולדו לה ילדים, יש להם תעודת זהות כחולה לפי האבא ולא לפי האמא. נניח שהאישה נשארת בגדה, הילדים עם תעודת הזהות הכחולה גרים ולומדים בגדה ומתחתנים עם פלסטינים - לילדים שלהם גם תהיה תעודת זהות כחולה".
במצב כזה, משבר הזהות הוא כמעט בלתי נמנע. צעירים רבים נקרעים בין השייכות הישראלית והרצון להשתלב בחברה שבה הם גרים לבין החיבור לשורשים הפלסטיניים. אחד מאותם צעירים שמתמודדים עם הקונפליקט הפנימי הוא עבדאללה אבו עלאן, תושב רהט וסטודנט למשחק בבאר שבע. לפני שבעה באוקטובר ביקר אותו יואב לימור בצריף שבו גדל עם אחיו והוריו הפלסטינים שהתיישבו ברהט לפני כשלושים שנה. "לא היה מזגן, כשהיה חם אז היה חם. לפעמים אמא יצאה עם צינור מים וריססה בחוץ כדי להרגיע את החום. גם בקור אז ממש קר וכשגשום לפעמים נכנסים מים", סיפר אבו עלאן על התנאים והוסיף על שורשיו המשפחתיים: "אמא שלי עזתית, אבא שלי במקור מדרום חברון. פה אומרים לי שאני מדאהרייה, שם אומרים לי שאני עזתי ובבית הספר אומרים שאני בדואי. אני לא יודע מי אני, עברתי את כל הזהויות האלה. עכשיו אני מגדיר את עצמי כפלסטיני".
זו לא המדינה שלך בשום דבר?
"אני שייך לאדמה ולחברים, מדינת ישראל היא לא המדינה שלי. אין לי בעיה עם העם עצמו, יש לי בעיה עם איך שמתנהגים אליי כערבי בחברה".
במלחמה אתה תהיה בעדי או נגדי?
"אני לא אהיה נגדך כבן אדם. הבעיה היא שאני בין אש שם ואש פה, זה קונפליקט כל כך חזק שאני לא יכול להתעלם ממנו".
בעיצומה של המלחמה בעזה, חזר העיתונאי אל הדרום ושאל את אבו עלאן את אותה שאלה. "אני עדיין לא בעדך ולא נגדך", ענה הצעיר בשיחה בקמפוס האוניברסיטה שבה לומד. "אני כועס על מה שקורה, רוצה שהמלחמה תיפסק ולא רוצה לראות אנשים מתים שם או פה. אני לא רוצה מלחמות".
אם היית בעוטף היו חוטפים גם אותך אפילו שאתה חצי פלסטיני.
"בשבעה באוקטובר חבר היה בחוף בזיקים - הלך. אני יושב בכיתה עם החברים שלי שחצי מהם במילואים ויש את הקונפליקט הזה, אתה מפחד עליהם. החבר הכי טוב שלי עכשיו בעזה, לפני המלחמה חשבתי איך אוכל להציל אותו אם תהיה מלחמה".
אם יקרה לו משהו בזמן שהוא נלחם בעם שלך בעזה, תתאבל עליו?
"כן. זה היה הקונפליקט שלי כל הזמן, דיברנו והוא שאל אם אכעס עליו שהוא בעזה - אמרתי שכן, שאעדיף שיהיה בצפון ולא בעזה. מבחינתו אין מה לעשות, הוא קשור למדינה. אני עדיין חבר שלו".
אתה מרגיש היום יותר ישראלי ממה שהרגשת בפעם הקודמת שנפגשנו?
"לא. זו זהות, אני לא יכול לשנות אותה. יש פתגם שאומרים בערבית: 'מי שמתנער משורשיו, חסר אצילות' - מי שמוותר על הזהות שלו הוא אדם ללא כבוד".
אתה לא יכול להיות גם פלסטיני עם זהות פלסטינית וגם אזרח ישראלי שגאה במדינה שלו?
"אחרי שהתבגרת, זה כבר חרוט. צריך לשבור את האבן או לשפשף אותה חזק כדי לחרוט מחדש, זה דבר קשה".
"אף פעם לא מאבדים תקווה, זו הזדמנות לחבק את הבדואים"
אין ספק ששבעה באוקטובר שינה דברים רבים במדינה. כמה חודשים לאחר תחילת המלחמה, פגש בשנית יואב לימור את האנשים שראיין על תחושת השייכות של האוכלוסייה הבדואית ושאל אותם על ההשפעות של התקופה הקשה על המצב בנגב. "השינוי האמיתי הגיע מההבנה של העם בישראל שהבדואים בנגב הם אזרחי מדינת ישראל", סיכם יניב שלמה. "בגיבורים, באלו שקפצו באמצע הלילה, באלו שהלכו להציל אנשים אחרים ובאלו שעזרו - זה ההבדל העקרוני בין מה שעשה 'שומר החומות' לבין מה שקורה אחרי שבעה באוקטובר".
אמיר כהן הצטרף לדבריו: "אם מישהו חשב שאפשר להסית ולהפוך את החברה הבדואית ללאומנית יותר, לכזאת שבשעת משבר תצא לרחובות ותשתמש בנשק חם והסיוט שלנו יתרחש - הם בחרו צד והוכיחו לנו ולחברה הישראלית שהם רוצים לחיות ולגדל פה ילדים. יש חלון הזדמנויות שעוד לא נסגר, שבעה באוקטובר עדיין צרוב בגוף של כולנו. כוח לא יפתור את הבעיה, אלא הסדרה. הפתרון הוא שמדינת ישראל תיכנס לפה, צריך לבנות תוכנית אמיתית עם החברה הבדואית שתפתור את הבעיה לשנים הבאות. אנחנו אלופים בלהחמיץ הזדמנויות ואסור לנו להחמיץ את ההזדמנות הזאת".
גם בתוך החברה הבדואית חשבו שהדברים ישתנו לאחר שבעה באוקטובר, אבל הבעיות עדיין לא נפתרו. "הרבה אנשים באו לפה ואמרו שמה שהיה לא יחזור. אחרי חודשיים זה חזר פי ארבע, רק מכות וחבטות. בן גביר תפס את הביטחון הלאומי למדינה, שוטרים נהיו קיצוניים ויש יותר הריסות מבנים. מרגיש כמו משת"פ שעשה את העבודה שלו ועכשיו לא צריך אותו, הרגשה קשה", אמר נציג היישוב ביר הדאג' סלים אלדנפירי. "נחכה בסבלנות שיהיה בסדר, אנחנו אף פעם לא מאבדים תקווה. זאת המדינה שלי, אין לי מקום אחר. זו הזדמנות לחבק את הבדואים במקום לעשות את מה שעושים להם עכשיו. אם נקבל את החיבוק הזה, רק טוב יהיה פה". הבכיר בשב"כ לשעבר אילן לוטן גם כן הרגיש שהייתה הזדמנות לשינוי שלא נוצלה: "במקום לקחת את מה שקרה ולחבק את אותה אוכלוסייה שפעלה ממקום של הצלת חיים, בהתחלה דיברו על אחדות ושביחד ננצח ואז דחקו אותם שוב הצידה והסיפור הזה נגמר".
למרות שהאפשרות לשינוי המציאות בנגב חלפה לדברי מביני דבר, יש מי ששומר על אופטימיות: "יש משוגעים אצלכם שמחכים שבדואי יעשה שטות בשביל להגיד שהבדואים בוגדים. אנחנו לא מושלמים ואתם לא מושלמים אבל שנינו נגור ונחיה ביחד ונתגבר על הבעיות", קבע כאמל אבו נאדי, אבל עדיין הנבואות השחורות לגבי העתיד בדרום הוצפו מחדש: "צופה שנאבד את הנגב, שהוא לא יהיה בעל צביון של מדינת ישראל", אמר חגי רזניק. "לא ייתכן שהמדינה תיקח את חבל הארץ הזה, תטמון את הראש בחול ותגיד שמה שעובד עובד - צריך לנהל את הדבר הזה ואם לא יטפלו באירוע מדינתי עם כלים מדינתיים כמו שמדינה יודעת לטפל, אנחנו נאבד את הנגב".