כמה זמן אתם מסוגלים להתאפק מהרגע שאתם שומעים את צליל ההתראה בטלפון ועד שאתם בודקים מה הגיע? שנייה אחת, שתיים, עשר?
רובנו נסתכל תוך שניות ספורות. ברוב המקרים, ברוב השעות וברוב המקומות. השאלה היא, איך דבר כל כך פשוט מצליח להידחף לנו לסדר היום ברמה כזאת? לא משנה איפה, מתי ומה אנחנו עושים.
בשנים האחרונות יש המון מחקרים על טיב ועומק הקשר בין המכשיר והעולם הדיגיטלי והחברתי שהוא מייצג, לבין המוח וההתנהגות שלנו. חלק מהמחקרים חכמים יותר וחלק פחות. למשל, גילו שנשים מעדיפות טלפון סלולרי על פני שוקולד, וגברים מעדיפים טלפון סלולרי על פני קפה. גילו גם שגברים ונשים מעדיפים טלפון סלולרי אחד על פני השני. במדריד, 90% מהאנשים מעדיפים טלפון סלולרי על מים, אנשים מעדיפים את הטלפון הסלולרי שלהם על פני מסכים אחרים.
אם למשל העלינו תמונת פרופיל חדשה – מה אנחנו מצפים שיקרה? שנקבל לייקים כמובן. וכמה פעמים נבדוק את כמות הלייקים הזו? לפחות 100-200 פעמים. ואז מישהו מגיב משהו נחמד. מה נעשה? נגיב. האם יש לנו את האופציה לא להגיב? בתאוריה כן, אבל בפועל? נגיב, כי אנחנו לא רוצים להיתפס מניאקים. אנחנו לא יכולים להתעלם. מה קורה בעמוד שלנו ביום ההולדת? אין סוף ברכות, ואנחנו חייבים לעשות לייקים לכולם. האם יש לנו את האפשרות בכלל להתעלם מהאנשים האלה? לא באמת. כי אנחנו מפחדים מהמחיר החברתי. ואם אנחנו במשחק, אנחנו בתוכו עד הסוף, והמחיר לא להיות שם הוא עצום.
אם אתם מחפשים עבודה, אין לכם באמת סיכוי למצוא אם אין לכם פרופילים ברשתות החברתיות, כי הבוס העתידי רוצה למצוא, להכיר אתכם וללמוד עליכם. קורות החיים לא מספיקים לו. אבל אם אין לכם פרופיל, לא תקבלו את העבודה, כי אתם מוזרים ושונים והבוס יעדיף לקחת מישהו אחר.
המציאות של בני הנוער היום היא כזו, שאם הם לא משחקים את המשחק – מופעלות עליהם סנקציות חברתיות. 50 תגובות על תמונה אחת של ילדה בת 16, כולן עם מילה אחת - "מושלמת", בלי תוכן באמת. מה הסיבה לתגובות האלה מהחברות? לחץ חברתי. מי שמגיבה – מגדרת סיכונים. כי אם היא לא תגיב ולא תעשה לייק, יגידו עליה שהיא כלבה מחר בכיתה או שיפתחו קבוצת וואטסאפ בלעדיה וידברו על כמה שהיא כלבה. אין לה באמת את הבחירה האם כן להיות או לא להיות שם.
מנגנון נוסף של הרשתות החברתיות הוא החבית ללא תחתית. אנחנו יכולים לגלול שעות ולא יהיה לזה סוף. למה אי אפשר לגלול שעה-שעתיים ובסוף יהיה כתוב- 'נגמר, הגעת לסוף'? כי זה מנגנון שנועד להשאיר אותנו בפלטפורמה כמה שיותר, בגלל שאנחנו לא משלמים כסף.
בכל רשת יש מגוון רחב של מוצרים שהמטרה שלהם היא להשאיר אותנו כמה שיותר זמן. זה לא אומר שהתוכן הוא לא טוב, הוא טוב ומעניין, אבל יש רגע של אובדן שליטה. רגע שבו אנחנו כבר רוצים לשלוט על עצמנו ולעשות את הדברים שאנחנו צריכים לעשות – לעבוד, להיות עם הילדים, לנגן, ואנחנו פשוט לא מצליחים כי המוח שלנו התרגל לשילוב בין רמת הגירוי למנוחה. חוקרים מדברים על זה במונחים של טרנס – שבו אנחנו מקבלים מספיק גירוי וגם המוח שלנו מנמנם ולא מייצר כלום. ואנחנו התרגלנו והתמכרנו לסטטוס הזה, ובכל יום, מצליחים להאריך לנו אותו בעוד דקה.
מנכ"ל הרשת החברתית האמריקאית Reddit אמר בגילוי לב: "אני גאה על זה שהצלחנו להרוג כל כך הרבה פרודוקטיביות במשרד". אם ננסה לדמיין מה המחיר של זמן הגלישה ברשת בכלל וברשתות חברתיות בפרט, במהלך שעות העבודה? לכמה נגיע? כמה כסף שוות השעות האלה? כמה תוצר הלך לאיבוד? כמה משכורות וכמה מיסים? אך אחד לא יודע. מדובר בעיקר על עבודות של צווארון לבן ומעלה, כאלה שעובדים בהן במשרד עם מחשב ואינטרנט.
בשוק התעסוקה, בינה מלאכותית ורובוטים באים להחליף אותנו, כל אחד במקצוע שלו. היום יש כבר תוכנה שתחליף את העבודה העיתונאית. היא מייצרת כתבות וסרטי טלוויזיה אוטומטית, שהם מעולים. היא עושה תחקיר, מוצאת תמונות, כותבת קריינות, מקריינת באמצעות הקול שלה, ויש כתבה מוכנה לשידור. כשתהיה תוכנה כזו בעברית, אני אוכל ללכת הביתה.
לפי מחקר שנעשה, עד 40% מהפרודוקטיביות נעלמת, בגלל שאנחנו מזפזפים כל הזמן בין דברים – וואטסאפ, פייסבוק, מייל. וזה ממשיך גם לחיים הפרטיים. ילדים, זוגיות, סקס שנמצא במגמת ירידה בעולם. ילדים לא מצליחים להשיג את תשומת הלב של ההורים שלהם, כי ההורים עסוקים. מנכ"ל נטפליקס הודה: "התחרות הכי גדולה שלנו היא שעות השינה שלכם".
בוואטסאפ, מתחוללים בתוכנו כל כך הרבה רגשות לנוכח ה'וי הכפול', אבל המוצר שמחזיק את תשומת הלב שלנו בצורה הכי בוטה, למרות שהוא כל כך פשוט הוא – 'מקליד/ה...'. העיניים שלנו תקועות על המסך כל כך הרבה בזמן, כשכל מה שקורה בו הוא מקליד/ה, ואנחנו לא יכולים להזיז את העיניים. למה אנחנו מחכים?
אם פייסבוק הייתה מקדונלד'ס, אנחנו היינו הפרות. אנחנו לא הצרכנים, לא הסועדים, אלא חומר הגלם של העולם הזה. את תשומת הלב שלנו קוטפים, קוצצים, מטבלים ומגישים למפרסמים כי הם אלה שמשלמים.
אבל לא רק פייסבוק. גם המטרה של יוטיוב זהה – להאריך את זמן השימוש שלנו. הסרטים ממשיכים לרוץ אוטומטית אחד אחרי השני. 70% מזמן הצפייה שלנו נמצא בסרטים האלה – לא אלה שבחרנו, אלה שהם בחרנו עבורנו. ומה שהם בחרו עבורנו עובד, כי יש להם לא מעט מנגנונים חכמים שלומדים אותנו. בינה מלאכותית. ולסרטים האלה יש השפעה.
המטרה היא למשוך את העיניים שלנו לסרט שלא ייתן לנו ללכת. אם למשל אישה תחפש סרט על הרזיה, יוטיוב יציג לה סרט על אנורקסיה, כי היא לא תרצה ללכת, זה יעניין אותה. או אם גבר יחפש סרט על אירועי 9/11, אסון התאומים, יוטיוב יציג לו סרטי קונספירציה, כי הוא לא יוכל ללכת וזה ירתק אותו, ואז הוא ישקע פנימה לתוך מה שנקרא 'מאורת הארנב' (Rabbit hole), שכולו מוצף סרטי קונספירציה. ואם בטעות, גברים מבוגרים יצפו בסרטון של ריקודים, הדבר הבא שהם יקבלו זו ילדה צעירה רוקדת. ועוד הרבה ילדות כאלה, שמצלמות את עצמן כדי להראות לחברים וחברות שלהן, אבל מסתבר שמשום מה זה מושך עיניים של גברים מבוגרים, אז הם יקבלו עוד כאלה.
זה מה שקורה כשמחברים טכנולוגיה עילית ומוח קדמוני. המחשב, התוכנה והבינה המלאכותית משתכללים כל יום, כשהמטרה שלהם היא ללכוד את תשומת הלב שלנו. המוח שלנו לא השתנה בעשרות אלפי השנים האחרונות, אבל המניפולציה הולכת וגדלה מרגע לרגע. וכך אנחנו מקבלים התמכרות למסכים, אובדנות וקיטוב בקרב בני נוער, פייק ניוז, ירידה באמון במוסדות, פופוליזם, לאומנות. אלה המון תופעות שכולנו מדברים עליהם בשנים האחרונות, כולנו מרגישים שהן בעלייה בכל העולם, אבל יש להן מקור משותף. והמקור הזה נוצר כי אנחנו לא רוצים לשלם על התוכן שאנחנו מקבלים, ואז מישהו תמיד צריך לשאוב את העיניים שלנו למסך, לכן זה תמיד יהיה קיצוני יותר, מדהים יותר וקונספירטיבי יותר.
לפני חודשיים ביקרתי במטה של פייסבוק, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לשאול את שריל סנדברג, מספר 2 בחברה, את השאלה בנוגע לעובדה שאנחנו לא מצליחים להתנתק. האם הם מתכוונים לוותר על זה מתי שהוא?
תשובתה של סנדברג: "אנחנו לא באמת מכירים אותך טוב כמו שאתה חושב, כל מה שאנחנו עושים זה למצוא איזה תוכן מעניין אותך ועושה לך טוב, ואז לספק לך את התוכן הזה. אנחנו יודעים שיש אנשים שהבהייה במסך גורמת להם דיכאון ואובדנות ואנחנו מנסים לצמצם את זה".
באמת נראה שיש שם מאמץ אמיתי, גם בחברה הזו וגם בעוד הרבה חברות, לצמצם את התלות שלנו במסכים. ואתם יודעים מה? זה לא כל כך עובד. אני חושד שלא רק אנחנו איבדנו שליטה על עצמנו, אלא גם הם איבדו שליטה על מה שקורה סביבם.
אינסטגרם החלה בניסוי הורדת הלייקים, כך שאנשים לא יוכלו לראות כמה יש אצל חברים שלהם. מהשבוע יש דיווח שהם ירחיבו את הניסוי גם לפייסבוק כולה. אני מאמין שהחברה רוצה שאנחנו נרגיש יותר טוב כשאנחנו משתמשים בה. אבל כמה זה יעלה לה? בכמה יירד השימוש שלנו ברשת הזאת בגלל שאנחנו לא רואים כמה לייקים השני קיבל? האם פייסבוק תהיה מוכנה לשאת במחיר הזה? ומהי הנוסחה הפנימית שלהם? הפסד של 2$ בשנה שווה להם כדי שאני אהיה מאושר, או שזה יותר מדי ואז הם יצטרכו להחזיר את הלייקים?
לפני 9 שנים השיק סטיב ג'ובס את האייפד הראשון, והוא תיאר אותו כך: "זו חוויית הגלישה הכי טובה שאי פעם הייתה לכם. זה מדהים לראות עמוד אינטרנט שלם, כאשר אתם יכולים לתפעל אותו בעזרת האצבעות בלבד. זה הרבה יותר טוב ממחשב נייד".
הוא חושב שזה דבר טוב, נכון? כמה אייפדים היו לו בבית? אפס. למה? כי הוא, האיש שייצר את זה, הבין שלמכשיר הזה יש כוח עצום. הוא דיבר על כך שהוא לא רוצה שהילדים שלו יוסטו ממה שילדים צריכים לעשות – ללמוד, להיות עם חברים, לנגן, להיות בצופים, לרקוד. אבל מה עם הילדים שלנו? תנו להם אייפדים. ולא אחד, שישה. אגב, בעגת סוחרי הסמים קוראים לזה – ‘Don’t get high on your own supply’. כלומר, אל תשתמש במה שאתה מוכר לאחרים. אני חושב שהוא ידע משהו. אבל כשהוא דיבר על מה שהוא עושה, הוא אמר – "פוקוס זה הדבר הכי חשוב שיש לי כדי להצליח לעמוד במטרות שלי". גם רבים אחרים אמרו זאת, אגב.
אז איך פותרים את זה? התשובה היא שלא המדינות, לא החברות, ובטח לא אנחנו האנשים, יודעים איך לפתור את זה. זו בעיה שכרגע אין לה פתרון, והיא מתפרשת מהרמה האישית, לרמה החברתית ועד הרמה המדינתית וניהול העניינים.
אפשר להגיד שעד שהמודל העסקי של החברות החינמיות לא ישתנה, כלום לא ישתנה. כל עוד המטרה שלהן היא להחזיק את העיניים שלנו לכמה שיותר דקות, מה שגורר את הקיצוניות, הפופוליזם וכל מה שדיברנו עליו – כלום לא יוכל להשתנות.
מה שכן, לפני שבועיים פייסבוק עשתה שינוי מעניין. היא הורידה מעמוד ההרשמה את המשפט – 'השימוש באתר הזה יהיה חינם לנצח'. אני לא יודע מה זה אומר.
